יום שישי, 6 בפברואר 2015

פגישה גורלית במדבר: וינייטה לפרשת יתרו

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סבינה סעד, מתן תורה
במדבר, במקום בו הישימון  גודר את עם העברים לתוך מרחב צחיח מקמה ומאילן ומאדם  כדי לעצב בו לבדו את זהותו הלאומית, רחוק ממלכויות שהתמסדו כבר, ממערכים שלטוניים מנוסים, ממסורות משפטיות  מורשות, פוגע יתרו כהן מדין הזר, מנשיאיה של תרבות יצוקה כבר ובנויה, במשה נביא ה' המחדש לבדו תרבות שלא הייתה עדנה, והשניים מפתיעים איש את רעהו בהפיכת הפגישה הזאת לאובניים עליהם נולדת יצירה חברתית חדשה. יתרו ששמע במקומו את ההד המתגלגל של עלילת יציאת מצרים הניסית, בא מרחוק, לראות מקרוב את הפלא של אומה הדבקה דביקות מלאה באלוהיה ומאמין בליבו ששלימות שאין דומה לה עושה אותה לנבחרת, לנעלה מכל אומה ואומה. "עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים "(שמות י"ח, י"א), הוא אומר. הוא חש בקרבו כי סיפור ההצלה של עם עבדים עלוב ממלתעותיה של האדירה במעצמות תבל, גדול לאין ערוך מאפוס לאומי, כי יש בו מן הרוח הגדולה של אפוס אוניברסאלי,"וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ" (שם,ט'), הוא נפעם לנוכח החידה העושה את כל בני האדם המכותתים לאומות ולעמים ולשבטים, לאחד. בשרו נעשה "חידודין חידודין", אמרו עליו חכמי ישראל.  במעמד דתי פומבי נגדה נא כל עם העברים, הוא מצטרף למשה ולאהרון ולכל זקני ישראל לתפילת הודיה לאל שהציל את עמו מידי מצרים, "וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים" (שם,י"ב) והוא, מטאפורה של העולם הגדול הנקרא לראות בעיניו את הפלא של ברית הגורל בין העם הקטון המשוסה לאל הגדול והנורא ולהודות בה, כורע ברך, מצטרף למשה "לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם ... לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים", אדוני השמים והארץ בהא' הידיעה.
 
אבל למרבה תדהמתו הוא מגלה למחרת כי העם היחיד והמיוחד הזה, רוחש בוחש יריבויות פנימיות, טענות ומענות, שנאות ומדונים, התעמרויות כוחניות ותביעות להגנה בפני תקיפים, ככל אומה ולשון."וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב" (שם,י"ג). משה  רואה בכך עדות לצמא  האישי של האדם עלי אדמות למפגש עם אלוקיו שבשמים. "וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים" (שם,ט"ו). הם באים אליו כבוא אל נביאו. יתרו אינו רואה כן. "לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים" זה לדרוש משפט, לא צדק מוחלט, אֱלֹהִֽים, ברבים, זה לא אל אחד, זה מערכת של שופטים שהעם מודה בסמכותם להסדיר את העניינים שבין אדם לחברו, לא בין האדם לבין אדונו היחיד המולך ממעל. משה מודה כי יש מציאות בה הוא נאלץ לשפוט "בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ" (שם) אבל מקור הסמכות הוא גבוה והוא ממונה לתעל אותה ארצה "וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־ תּוֹרֹתָֽיו" (שם). "לא בשמים היא" אומר לו יתרו, "הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־ הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים" (שם י"ט), תעל את צרכי עמך שלמטה אל אלוהיו שלמעלה, התפלל עליהם, תבע את חסדו בעבורם, דרוש כי לא תהיה להם עוד מצרים בעולם, לא רדיפה, ולא שיעבוד, ולא הטלת בניהם ליאורות העולם. וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־ הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים
 ובאשר לדין, אכן, הנהג את העם לדעת את הכללים של חיי יושרה וצדק. אל תהיה מתווך הפרטים. את אלה הנח לשופטים. "וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת, וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒" (שם, כ"א-כ"ב). מערכת המשפט, תהיה נקייה מכל הטיה, היא תקפיד על מינוי דיינים בני עליה, שאין בהם סמיות הלב לגורלו של העני ולא חולשת הלב מול תקיפותם של שועים, והם ישפטו בכל עת, בעת בה מושלים נכנעים למשפט ובעת בה ליבם של תקיפים גס בדינים והם רומסים אותו ביוהרה. אלה פרטים. "כָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם" (שם), אבל "כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ" (שם), ומה הוא הדבר הגדול? "וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן" (שם). זאת החלוקה בין הדברים הקטנים לבין הדבר הגדול. בין המשפט המסור לשופטים לבין הדרך המותווית והנדרשת מאלוהים.
ועכשיו מתרחש נס שאינו חדל והוא עדיין הולך ומתרחש ללא הרף. באים חכמי ישראל אל תוך הפסוקים שאמר אותם כהן מדין ודולים מתוכו משמעויות ומטמיעים אותן באוצר המחשבה היהודית הדינאמית לדורותיה, בליבת המהות המוסרית של העם היהודי. הפסוק במדבר עודו מתפרש והולך וצובר עוד ועוד משמעות במסע הגדול של עם העברים דרך ארצות  וימים ויבשות ואיים וזמנים,ויובלות, ודורות, והיסטוריה. הנה כי כן בא רב יוסף בבא מציעא דף ל' עמוד ב' ואומר על מה שאמר יתרו, "והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין".  באים חכמי ישראל עד לימינו ודורשים את הדרש הזה ומוצאים בו 'פשטים' מופלאים ומחייבים נוספים. "זה בית חייהם" מפרש רש"י "זה ללמוד להם אומנות להתפרנס בו" (שם). להם משמע לדיינים. רש"י רואה במלאכה של ממש, את בית חייו של האדם, ההולך עימו באשר שם הוא הולך, כגון נגר המתפרנס מנגרות בפומבדיתא - תלך עימו מיומנותו גם כדי שיתפרנס בה בנהרדעה.
 בא אחריו הרמב"ם וכותב באורח כמעט חתרני בהלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י', "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת ... ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.... , ועוד צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות"!
בא אחרי הרמב"ם רבי יוסף קארו (1488-1575 )מחבר השלחן ערוך, ומסוייג כל שהוא מן הגישה הרדיקלית של הרמב"ם, הוא פוסק," וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו ,נוהגים ליטול שכרם מן הצבור... שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה - לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום ובהיותה מצויה שיוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר", אבל התנאי הוא  שלא יטלו " שכר לדון יותר מכדי חייהם",  יותר ממה שהם זקוקים לקיום צנוע של כבוד. ובא החתם סופר, רבי משה סופר שרייבר (1762-1839), ומאשר לתלמידי חכמים המשמשים בהוראה וברבנות ליטול שכרם מן הציבור, "ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם, ... וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות, וכל מה שיהיה פרוש ומסתפק במועט וירויח זמן לתורה ועבודה, קדוש יאמר לו" (שו"ת על חושן משפט סימן קס"ד)
כך הרחיבה החוכמה היהודית את התיבה היתרואית "וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם" ועשתה אותה לבית חיינו. גם גמילות חסדים, גם ביקור חולים, גם קבורה שהיא חסד של אמת, גם קיום הדין במשא ובמתן הבין אישי אפילו מחוץ למערכות המשפט והאכיפה לבל תשתלט מהומה על מדינה או על עיר או על קהל, ולבל יבלעו אנשים איש את רעהו רק מפני שהם יכולים, ולבל יזהרו אנשים יותר מן הראייות מאשר מן הרעות.
 יותר מכל הרחיבה המחשבה היהודית את הנלמד מתוך "הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן", ואמרו, "זו לפנים משורת הדין". לכאורה אין הנו'ן המתוספת לתיבה יַעֲשֽׂוּ אלא סגנונית חגיגית כגון ישובון, או ישושום, או אינה כדברי בעל "תורה תמימה" אלא נון' הבאה לדרוש מעשה אחר מעשה. אבל היאך לומדים חכמים ממנה כי המדובר הוא בנון' המורה להעמיד את העולם לא רק על הדין שהוא ללא ספק המעשה הראוי שיעשו אותו, אלא על לפנים משורת הדין? כי הנון' בסוף התיבה חוזרת אל העושים. אל הפנים של מה שיַעֲשֽׂוּ הם, מכוחם, מהבנתם, מאישיותם המוסרית הסוברנית. שורת הדין הוא מה שכל שורת הדיינים מורים לעשות. לפנים משורת הדין הוא מה שאדם תובע מעצמו מן ה"לפנים" שלו, מתחושת הצדק והטוב והישר שהקדימה בתוך האדם את הדין שכפתה מערכת המשפט עליו, או שקיימת בו אף על פי שאין עדיין דין שחוקקו אותו למנוע מעשה שלא עלה עדיין על הדעת. ירושלים חרבה מפני שהעמידו הכל על הדין, על הראוי, על המנוסח מבחוץ ולא על מה שקדם למנוסח, שהיה טבעי, שהיה ברור גם לפני שניתן הדין או שהיה ברור מאליו גם אם הוא לא היה מפורש בדין.  אוי לציבור המשלים עם העיקרון המעוות כי כל שאיננו אסור  משמע שהוא מותר. אין לך מחולל חורבנה של חברה גדול מזה.
בדין אמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי הועידו פרשה בסדר הפרשות בתורה ליתרו וקראו אותה בשמו  לציין כי דברים שאמר על דייני ישראל במדבר היו לפתיל עליה הדליקו חכמי ישראל את להבת תורת המוסר המשפטי והמוסר האישי המאירה את בית חיינו באורה של תורה. הבידוד במדבר הופר על ידי ביקורו של המתפעם הגדול, יתרו, שהביא עימו ראייה שלא נחזתה במחוז הבדלני הצחיח. הביקור פתח צנתרות להפריה הדדית בלעדיה אין יצירה מקורית. זה הנס הגדול של היצירה האוטנטית. היא מחייה את האישי בתוך היוצר באמצעות מפגש עם האישי בחובם של יוצרים אוטנטים אחרים. מה נפלאה הפגישה הזאת במדבר הקדמוני הקוראת לחכמי ישראל לבוא ממדורי זמנם להפרות את גינות חיי הדעת והרוח והמוסר שלנו כל הימים, בתוכנו ובתוך כל העמים.

05.02.2015


אין תגובות:

פרסום תגובה