יום חמישי, 12 בפברואר 2015

פרדוקס נאצל: וינייטה לפרשת משפטים

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

מעשיו של אדם בר דעת מעידים עליו תמיד בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה, ובבית הדין הטמון בחובו,
צדק צדק תרדוף
בו הוא  עצמו יושב על כס המשפט לבדו ודן ובוחן מה מגיד לו כל צעד שעשה, וכל מחשבה  שנתהרהרה בתוכו, ואפילו הוא נס מלשבת בדינו באים מעשיו אל תוך חלומותיו ושם הם עושים להם דוכן ומעידים ואינם מניחים. בכל הערכאות האלה נדון האדם לנפשו, הוא לבדו, בין עשה מה שעשה רק בינו לבינו, בין עשה בקהל עם, בין עשה מחפצו, בין הדיחו אותו לעשות, בין ידע מה הוא עושה בין היה כנכפה וכאנוס. זה מותר האדם וזה גורלו, הוא מוקף רבים אבל נדון יחיד, הוא פועל בכלל אבל הוא נותן דין וחשבון כפרט, הוא קהל, והוא מול, מול שמים, מול ארץ, מול עצמו.
כל בתי הדין לפניהם באים מעשיו של אדם דנים יחדיו, ויכול אדם לצאת זכאי בדיני הארץ ובעת ובעונה אחת לצאת חייב בדיני שמים, זכאי בעיני אלוהים וחייב בעיני הבריות, זכאי או חייב בעיני שניהם ועדיין הוא דן, אם הוא בר דעת, את עצמו, ורק הוא יודע מה דינו.

על השותפות המשולשת הזאת בונה המוסר את היכלותיו. "אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, בתורה דכתיב, "וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל",(במדבר ל"ב,כ"ב) בנביאים דכתיב," אֵ֣ל אֱלֹהִ֤ים ה' ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע" (יהושע כ"ב,כ"ב), ובכתובים דכתיב, "וּמְצָא־חֵ֖ן וְשֵֽׂכֶל־ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם" (משלי ג',ד'). גמליאל זוגא שאל לר' יוסי בר רבי, איזהו המחוור שבכולם? אמר לו, "וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל" (ירושלמי שקלים פ"ג הלכה ב').
 מותר לתמוה מה ראה גמליאל זוגא לחקור איזו משלש האמירות התנ"כיות מחוורת ביותר, מדגישה יותר מחברותיה את העובדה כי המשפט עצמו, התלוי בראיות, בממצאים, בזמינות עדים ומהימנותם, בא בעיקרו של דבר להטיל משמעת חברתית ואזרחית בענייני בני האדם, אבל על  האמת לאמיתה אין הוא יכול להיות ערב, ורק המקום, השמים, דנים על פיה. לכאורה ה' ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע, כמו גם  וּמְצָא־חֵ֖ן וְשֵֽׂכֶל־ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם מחוורים לעילא, במה מחוור וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל יותר? בתיבה נקיים, לא נקיים בעיני אלוקים ואדם, אלא נקיים מ, מכל מה שיכול להיאמר למעלה, מכל מה שיכול להיאמר למטה, נקיים בעיני עצמכם מכוח פגישתכם עם משפטי השמים והארץ. 
הדברים מורכבים . אדם צריך לצאת ידי הבריות, אולם הבריות עצמן ידי מי הן יוצאות? במסכת סוכה דף מ"ה, עמוד ב', אומרים חכמי ישראל מובהקים בשם רבי שמעון בן יוחאי "ראיתי בני עלייה והן מועטין", ורש"י מפרש כי על פי רוב מעשי בני האדם עלי אדמות, על פי הכוחות הפועלים בחברה, על פי הפערים בין שועים מנצלים לבין עניים ההופכים למשאב, על פי מלחמות בהם נהרגים אנשים על חמדת רכוש או תאוות בצע או קנאת כוח, "רואה אני שכת המקבלת פני שכינה שלמעלה, מועטין הם". בני עליה, צדיקים שעל הארץ שעל פי מעשיהם ראויים להיקרא להסב על שולחנו המטפורי של הקדוש ברוך הוא, ספורים הם, והיאך מתנה הכתוב את החובה לצאת ידי חובת הטוב  במציאת חן בעיני האדם, בעיני הבריות, שרובם אינם יוצאים ידי חובת ההתעלות מאורח חיים מחלן? 
והשמים, השמים עצמם, אמרו "אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת" (שמות כ"ג,ב') ופסקו להלכה כי "לא בשמים היא", כי הרוב שעל הארץ מכריע את הדין, כי על פיו מזכים במשפט ועל פיו מחייבים, כי על פיו פוסקים מה עושים ועונשים על מה שהוא אוסר לעשות, והרי הרוב הזה מתוך בני האדם שרובם אינם בני עלייה הוא מתגבש, ולמה השמים הרואים גם מה שבני אדם מצניעים, מפקידים בידיהם את ניהול ענייני המדינה ועושים אותם לשופטי צדקת הפרט? מדוע גמרו למעלה להכשיר את הדמוקרטיה - שאינה יכולה להיות צודקת יותר מאשר רוב בני האדם שאינם צודקים דיים, שאינם בני עלייה - כטובה במערכות השלטוניות והמשפטיות וההתנהלויות הבין אישיות? מתוך אמונה באינסטינקטים של הקולקטיב האנושי שהוא מבחין בעליונות הטוב גם כשרובו גולש לממוצע ומשקולות הרע שוקלות עליו לרדת מטה? האומנם? הרי אילו משלה האמונה הזאת בשמים, כלום היו שולחים משם את הנביאים לומר " אֵין־קֹרֵ֣א בְצֶ֔דֶק וְאֵ֥ין נִשְׁפָּ֖ט בֶּאֱמוּנָ֑ה בָּט֤וֹחַ עַל־תֹּ֙הוּ֙ וְדַבֶּר־שָׁ֔וְא הָר֥וֹ עָמָ֖ל וְהוֹלֵ֥יד אָֽוֶן" (ישעיה נ"ט,ד') וכלום היו מביעים בפי קהלת אכזבה כואבת  על " אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים" (קהלת ז', כ"ט) ורשי מפרש,"בקשו חשבונות רבים - מזימות ומחשבות של חטא". אחרי הרבים האלה הורו מן השמים להטות?
והמבוכה אינה סרה כשאותו הפסוק המצווה "אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת" מזהיר בפסקנות קצרה וחותכת,  "לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת"! איך? אם הרוב קובע, מה לי להיטיב מה לי לרעות, היכן מוטמן הרוב הפוסק לרוב מה הוא להיטיב ומה הוא לרעות? הרי אחת מן הסיבות המובהקות ש"ראינו בני עליה והם מועטים" נעוצה בעובדה שהרוב קובע, קובע מה יפה ומה מכוער, מה מקובל ומה דוחה, מה יקר ומה זול, מה קונה ומה מוכר, מי נבחר למשול ומי משול כפסול לשלוט. דברי הימים מלאים בעדויות על המונים שהלכו אחרי הרבים לרעות כי הם היו רבים, כי הם שיעבדו את כוח השיפוט שלהם לעוצמה הדורסנית של הוויית הרוב בעולם והיכולת שלהם להבחין אם הרבים הם "רבים לרעות או להיטיב", אולחשה על ידי הגזירה של הכניעה על פי שמים לרוב. 
במבוכה הזאת טמונה אמיתות הנוסחה הקובעת כי המוסר בנוי על השותפות המשולשת בין השמים והארץ והאדם שהוא הקובע האחרון של הנקיות, שהוא המצווה המרכז כל קיום "וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם. בשמים הסכימו כי הרוב קובע את המעשה וכי הפרט שופט את ערכו. בשמים הסכימו כי אי אפשר לו לאדם להלוך בעולם בודד, הסכימו כי הטוב והרע אינם מוטלים כברירה לפני מי שאינו חי בציבור, כי הבחירה עצמה העושה את האדם לנברא בצלם הייתה נשללת ממנו אילו נברא להיות פרודה נפרדת בעולם ועם שלילתה לא היה נשאר בו באדם מצלם האלוקים אלא צל כמיהה עובר. ועל כן, פועל יוצא, בשמים הסכימו כי אדם הוא הממונה היחיד לקבוע מתי הוא הולך אחר הרוב אחריו הוא מצווה להטות, ומתי הוא נדרש לכוחות נפש כדי לא לקבל את מרות הרוב כי על פי שיפוטו האוטונומי הרוב בחר לרעות, וכי בכך הוא ממלא אחר הציווי האלוהי שבחר לרדת לארץ כפרדוקס  מאתגר מפני שפענוחו  נאצל יותר אפילו מתוכנו.

12.02.2015

אין תגובות:

פרסום תגובה