כל מוצא פי ה': וינייטה לפרשת עקב

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

סבינה סעד, שבעת המינים

הבריות מורגלות לייחס לתיבה "צוואה" משמעות רכושנית. אדם אדון בחייו לממונו ולנכסיו ומוסכם על החוקים ועל המשפטים של מרבית החברות בעולם כי הוא ורק הוא מוסמך לקבוע בדעה צלולה מי יירש אותו אחר מותו. בעובדה שיש מדינות הכופות מסי עיזבון כאלה או אחרים על אזרחיהם אין כדי להמעיט בכהו זה בתוקפו של העיקרון כי אשר לרכוש, שורד רצונו של החי את הרגע בו מותו נוטל ממנו כל רצון. בניו אחריו, או קרובים למשפחתו או לליבו נעשים בעלים חוקיים של הירושה מכוח הרצון המתועד הנסמך על עדויות וראיות של המת.

מותר לומר כי במופשט, אין ירושה בממון או בקרקעות או בזכויות יוצרים מחליפה בעלים לעולם, כי אם החליפה ידיים - לא עקרה מתוכה את אדנות הרצון הראשון של הנפטר וחומרית, הוא ממשיך לחיות לא רק כשותף אלא יותר מזה, כבעלים של נצח, של הונו או אדמתו או רכושו האינטלקטואלי המניב תגמולים. אין חולקים על המשמע הזה של צוואה שציווה המת על החי. 

אולם מה משמע התיבה "צוואה" כשאדם מצווה על החי לא רכוש אלא אמונה, או ציות  לחוקים השומרים על שורש צ.ו.ה  וקוראים להם "מצוות", כגון "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג, ד'). התלמוד היודע ידוע היטב כי "תּוֹרָה" אינה רכוש, לא של איש ואפילו של האיש משה שהוריד אותה בידיו מסיני, ועל כן  אי אפשר שיהיו לה בעלים, ואם אין לה בעלים אי אפשר שיהיו לה יורשים, והיאך קוראים אותה "מוֹרָשָׁה", פותר הפסוק באמצעות גימטרייה - שכידוע אינה אלא פרפראות לחוכמה – ואומר, "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש 'לאוין' כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה 'עשה' כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא (מכוח איזה פסוק?) – 'תורה צוה לנו משה מורשה, מ.ו.ר.ש.ה (551) = ת.ו.ר.ה (551) בגימטרייה" . התורה מוגדרת כמורשה, כמחייבת עצמה על מקבליה מדור דור. וניכרים הדברים ממה שמורה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג', א' "כתר תורה--הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכול, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב", כל מי שירצה, יבוא וייטול ". לו היה כתר תורה ירושה, לא היה נוטל אותה אלא מי שהמת ציווה על החי לבוא וליטול, אבל היא "מורשה". אין לה בעלים אפילו לא כלל ישראל שקיבלו אותה. היא "תורה".

מעין זה, היא צוואת משה לפני מותו. משא הפרידה  שלו מן העם שהנהיג ארבעים שנה במדבר, מתעלה לרמות של שירה אצילת גבהים. גם עליה נאה לומר "כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול". אם לא ייטול למחר, ייטול לימים, ואם לא ייטול לימים, 'הצוואה –מורשה' תמתין עד שיבא יום עליו נאמר " הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו א'). היא לא הוראה בחינת ” צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם" (במדבר ל"ה, ב'), שהיא צוואת רכוש,  פקודת העברת בעלות חומרית.  כיוצא בזה אין צוואת משה צוואה הדומה לצוואה האמורה בפסוק " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ, וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (דברים ל"א, י"ד) שהיא הודעה למשה כי מעתה עוברת סמכות ההנהגה על פי רצון ה' ליהושוע.  משא הפרידה של משה היא תורה שאינה מצווה, היא מורשה שאינה ירושה, היא הישארות הנפש של משה בחיק מי שעתיד לראות בו מורה דרך על פי בחירתו. היא אישית, בין משה שימיו קרבים למות, לבין כל איש שיבחר לחיות אותו בקרבו.

היא רואה את ארבעים שנות ייסורי המדבר כשנים בהן בחר ה' כדי לעצב במדוויהם את יצר האמונה, בכשליהן את חוסן העמידה. המדבר של משה איננו עונש שאפשר היה למנוע אותו בהתנהלות על פי רצון ה'. היא רצון ה'.  אסור לשכוח אותן. העובר על מצוות הזכירה של המדבר של משה, מכחיש את רצון ה' , "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם-לֹא.  ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח', ב'-ג'). היו גם היו בשנות הנדודים במדבר כשלים, חטאים שהקציפו את ה' וגררו הענשה קשה, אבל המדבר עצמו אינו הענשה. 

סיבת הסיבות, הידועה לכל, ההיסטורית, חטא המרגלים, בגינו נקצבה שנת מדבר לכל יום של ריגול מוטה, אינה נזכרת כלל במשא הצוואה של משה. בצוואתו לדורות, סיבת הסיבות  היא "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ".  היא לא הייתה תלויה בחטא המרגלים. על פי משא הנבואה של משה היא קדמה לחטא, העינוי במדבר היה קורה גם לו שבו המרגלים  כולם על פי תובנות יהושוע בן נון וכלב בן יפונה. המדבר איננו היסטוריה. המדבר הוא פדגוגיה. הוא גיא הייסורים, ומי שאיננו חוצה אותו לאורכו שותת דם ממש או שותת דם מטפורי, אינו יודע לחיות את  המרחב אליו הוא חותר להגיע. 

לא שהייסורים ממרקים עוונות. הם מגלים לאדם כי בסתרו יש יותר כוחות משידע לפני שנתנסה בעמידה בייסורים ומעמתים אותו עם המציאות כי בלא אמונה גם הכוחות היתרים אינם מספיקים. הם מקנים פרופורציות. הן דוחקות את הייאוש למשעול הצר בו התקווה צנועה כל כמה שנותרה אך נחושה לגבור מתייצבת לחסום דרכו. הם ערובה כי אין לערך כמו למחיר מבחן תוצאה אלא מבחן מאמץ מעל לכל. "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא  על ידי יסורין, אלו הן תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. תורה מנין? שנאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' ומתורתך תלמדנו", ארץ ישראל דכתיב ,"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה", העולם הבא דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". משא הצוואה של משה ברור ובהיר. הייסורים במדבר קנו את הארץ, לא הייסורים בארץ. העמל שאדם עמל עד שהוא קונה תורה ודעת, נקנה בייסורים. 'פת במלח אתה אוכל, מים במשורה אתה שותה ועל הארץ אתה ישן' - אשריך וטוב לך בשעה שאתה עוסק בתורה. הם לא הייסורים בהם אתה קונה אותה. הייסורים הם האל'ף בי'ת, פת במלח האלפא ביתא כולה. 

גלות של רדיפות, אחיזה בשורשים בפרעות עקירה, הצבת ציוני ציון חרף יערות בהם כורתים ליהודי עצי תליה, הם הייסורים שקונים את ארץ ישראל, לא סיקול הטרשים כשבאים בה, לא  ההליכה אחר המחרשה בשדותיה ולא המלחמה על הגנתה. זו ארץ ישראל שכבר נקנתה. והעולם הזה, על הייסורים שהוא מייסר את רודפי הצדק שעם תורתי בליבם, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו המתמלך בו, על  דוקרני הפרוזדור ואריחיו המרוסקים הקורעים כפות רגל, הם קונים את הדרך לטרקלין שכולו טוב. 

זה המדבר של משא צוואת משה, לבאי הארץ הקרובים, לדורות הבאים הרחוקים.

הכל מובן. לבד מפסוק "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם”. רוב הבריות רואות בו פסוק בפירמידת הצרכים של האדם. בבסיס, הלחם. יצר הקיום החומרי. הדביקות בהכרחי כתכלית וכמטרת הכל. הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ כערך, עד שהנה בא משה ומודיע להם לנאמניו כי הלחם אינו בראש הפירמידה, וכל שאינו מעלה את כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם בראש שמחתו, משול כמי שראש הפירמידה שלו קרסה לתוך בסיסה. כך הבינה גם הברית החדשה, המספרת  בפרק 4 של לוק כי אחרי שישוע הוטבל הוא ברח מן הירדן ורוח הקודש הוליכה אותו למדבריות שם ארב לו השטן ולא חדל מלנסות לפתות אותו לשוב מאמונתו ארבעים יום ולילה. לאורכו של הזמן הזה לא אכל ישוע ולא שתה כדי להיאבק בטהרה בטומאה. מקץ ארבעים יום בא אליו השטן ואמר לו 'אם בן מאלוהים אתה צווה על הסלע הזה שעקרתי מן ההר להיהפך ללחם והשקט רעבונך'. על כך ענה לו ישוע  כי התורה, בה האמין, כבר כתבה "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם”, ומוצא פי ה' הוא להאמין בו ולא להתפתות לשטן. הברית החדשה קוראת אפוא את הפסוק כקרא אותו רוב הבריות. 

אולם קריאה זאת היא קשה. במקור, במשא הצוואה של משה, אמור מפורשות ".... וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". הרי המן הוא הלחם, קלוקל כל כמה שהוא בעיני מי שאינו אוכל אלא אותו, הוא לחם, והוא ירד מן השמים כי בלא לחם לא יחיה האדם, ואיך מוכיח הלחם כי בלא לחם אין חיים? ועוד, איך מוכיח המן שהוא מזון  שירד מן השמים כי לא הייתה חיטה לקציר ולקמח, כי לא חיים רק על פיו אלא על מוצא פי ה', שהוא  מופשט, שאיננו בסיס חומרי כלל, היאך זה כנגד זה?  

אלא דומה בעיניי בעוניי, כי פשטם של דברים שונה. המן הוא מוֹצָא פִי-ה'. מי שראה בו לֶּחֶם לְבַדּוֹ, לא יותר מאשר פת, לא יותר מאשר מזון המספק את צרכיו, ולא תהה איך זה ירד משמים, ומי הורידו יש מאין, ולא אמר לעצמו באוכלו כי על פי מוֹצָא פִי-ה' הניבו הרקיעים מן, חילן את הפלא המקדש את העולם כולו. כשם שהמן הוא מוֹצָא פִי-ה' כן כל מה שאדם זוכה לו בעולמו, המים, העץ, הפרי, המרעה, הבית, המשפחה, הארץ, העולם, כולם הם מוֹצָא פִי-ה'. 

צריך לדעת זאת כשנכנסים לארץ. " כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.   וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ  תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (שם,י"א,י'-י"ב). כך יחיה האדם בארץ ישראל שנקנתה בייסורי המדבר, לא בשפע של ארץ מצרים, לא על גדות יאור ברוך שיבולים שמנות, בארץ שעושרה הוא שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ", ארץ המתברכת ב מוֹצָא פִי-ה'.  

אבל משא הצוואה של משה הוא מדויק. הוא כולל את התיבה כָּל, כָּל-מוֹצָא פִי-ה', לא רק את הלחם, אלא גם החוקים והמשפטים הם מוֹצָא פִי-ה', ועל כן מסתיים הפרק הזה במשא הצוואה של משה בפסוק ,"אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" ( שם, ל"א-ל"ב).

זהו מוֹצָא פִי-ה', וזהו כָּל-מוֹצָא פִי-ה'.

ערב שבת עקב התשע"ו