לאחרונה יצאו לאור שלושה ספרים הדנים בפניה של היהדות ההלכתית לאורה של התודעה המודרנית: "המקף והאליפסה" מאת יהודה ברנדס (ידיעות ספרים 2021), "יהדות על הרצף" מאת עידו פכטר (כרמל, 2021) ו"האם לזרום עם הזרמים? היהדות האורתודוקסית ויחסה לזרמים המחדשים וליהדות התפוצות" מאת רונן לוביץ (נאמני תורה ועבודה, 2021). השאלה המתבקשת היא מה גרם לשלושה כותבים (ואולי אף יותר, שטרם הגעתי לעיין בספריהם או במאמריהם כמו למשל יובל שרלו, מיכה גודמן ואחרים) לכתוב באותו נושא? מה השתנה בחברה הישראלית ששלושה כותבים שונים יושבים ובוחנים את נושא הרצף הדתי מנקודות מבט שונות?
המקף והאליפסה מציע לראות את הציונות הדתית כמודל של חשיבה והתנהגות בעולם מורכב, רווי ניגודים וסתירות. האדם המודרני משתייך למעגלי זהות שונים וניזון ממקורות מגוונים, לעיתים מנוגדים, של אמונות ודעות. כך גם האדם היהודי החי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית ניזון ממקורות ההשפעה השונים עליה – התרבות המערבית והתרבות היהודית – שלא תמיד עולים בקנה אחד.
ביהדות על הרצף טוען המחבר שהסתירה בין ההלכה למודרנה הינהּ מדומה ולא אמיתית, שכן אותם ערכים הנחשבים כמודרניים, טמונים למעשה בדמותה המקורית של ההלכה. בעקבות זאת, קורא לחידוש פנֶיהָ של היהדות ההלכתית־העכשווית לאורה של התודעה המודרנית, ואף מדגים את האופן שבו הדבר אמור להתבטא בהלכה הנהוגה כיום.
האם לזרום עם הזרמים? מבקש להציג עמדה דתית, המחויבת להלכה ולהמשך קיומו של העם היהודי, ומתוכה לדון בשאלות, שעלו על סדר יומה של הציונות הדתית בשנים האחרונות, וכן לעמוד על דרכה של היהדות האורתודוקסית והמגמות העכשוויות בה. לצד סקירה מעמיקה של תולדות הזרמים היהודיים המודרניים, ודיון בגישות ההלכתיות והרעיוניות כלפיהם. המחבר מציג עמדה מורכבת, שאינה מטשטשת את הגבולות בין העולם האורתודוקסי לבין העולם הקונסרבטיבי והרפורמי, ועם זאת מכירה בצורך לשתף פעולה במאבק הגורלי של העידן הזה: עתידה של היהדות, ופני העולם היהודי בדורות הבאים.
ברנדס טוען בספרו שהזרמים השונים בציונות הדתית הם לא ממש רצף קווי, אלא שהמקף הזה בין ציונות לדתית, צריך כבר מזמן להתחלף לאליפסה. לתנועה האליפטית של רצוא ושוב, בה אנשים יכולים לנוע פנימה והחוצה, מעלה ומטה בשלבים שונים בחייהם, אין כאן לא בינוניות ולא פשרנות ואף לא רגשי נחיתות מול החברה החרדית, הרואה באנשי הציונות הדתית 'מזרוחניקים' לא רציניים, אלא תנועה מתמדת של "לך לך". בתקופת הסגר כתב פעם בחור חרדי באחד מעלוני השבת, שרק עכשיו שיש קהילות המתפללות בחצרות, הוא נוכח לדעת כמה ה'כיפות הסרוגות' הם ממש לא מה שהוא חשב עליהם (יצא מתיבת הנוח שלו, כהגדרתו של ברנדס, שגם מציין בספר שכבר עשרים שנה לא נערך מחקר בנושא זה של תופעת החילון בציונות הדתית, ואולי הגיע הזמן שיהיה מחקר כזה). עוד מוסיף ברנדס בנושא שקיימת הפנמה של שאיבה ממקורות תרבות חוץ-יהודיים כמו למשל מאריסטו ומפרנקלין, ואכן השפעות חוץ תרבותיות על היהדות הן תופעות מעניינות לכשעצמן. תופעת השילוב של תורה ועבודה אותו סוקר ברנדס, תמיד גרם לי לתמוה מתי חל השינוי הזה של הזנחת העבודה לטובת התורה ומתי הפך נושא זה ל'חדש אסור מן התורה'. גדולי התנאים והחכמים עסקו בעבודות ובמלאכות שונות, החל מהלל, שהיה חוטב עצים, יוחנן הסנדלר ועוד. אבל היום יותר ויותר צעירים וצעירות חרדים וחרדיות משתלבים בלימודים אקדמאיים ומאיישים משרות מכובדות. אם ניתן להסיק מסקנה משמעותית מספרם של ברנדס, פכטר ולוביץ היא שהטעות הגדולה ביותר לציונות הדתית נגרמה מקרבניטי המדינה בראשיתה, שהמילה 'ציונות' התאימה להם מאד אבל המלה 'דתית' ממש לא (תופעה שחלק מהכותבים מכנים - 'עולם ישן עד היסוד נחרימה'). וכך נוצרו כל מיני סיפורים הזויים על גזיזת פיאות לתימנים, או (ואיני יודעת אם גרוע יותר) תימנים שברחו למחוזות חרדיים אשכנזים כמו קרית צאנז בנתניה, ומדברים שם יידיש ומתפללים בסגנון אשכנז. שלושת הכותבים מתייחסים בספריהם גם לפמיניזם הדתי ולשוויון מגדרי. אם נזכור ששלושת הכותבים הם נושאים גם בתואר "רב" בנוסף לתואר פרופ' (ברנדס) וד"ר (פכטר ולוביץ), נבין עד כמה יש היום פתיחות וטולרנטיות לכל הרצף הדתי (חרדי-דתי-לאומי- חרד"לי-מסורתי-חילוני). נחמה לייבוביץ ז"ל ותבדלנה לחיים טובים לאה ויזל, רבקה לוביץ ואחרות מובילות את המהפכה הדתית פמיניסטית בגאון והן לא הראשונות, אגב. אסנת ברזני, בת המאה השש עשרה, היתה ראש ישיבה בכורדיסטאן ופרחה ששון היתה בת-פלוגתא לבן איש חי. שלושת הכותבים אף מגדילים לעשות וכותבים על 'משפחות שונות' ועל להט"בים, דבר הדורש אומץ ותעוזה מול הקהילה בה הם גרים, עובדים ומלמדים.
שלושת הספרים הם חיבורים אמיצים וחשובים עבור כל מי שמבקש לחיות חיים הלכתיים וחיים מודרניים מלאים, מבלי לוותר על אף אחד מן העולמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה