ד״ר עדי אמסטרדם, מכללת דוד ילין
אומברטו אקו, בית העלמין של פראג, מאיטלקית: אריה אוריאל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, אור יהודה 2012, 494 עמודים
אתחיל בגילוי נאות: אומברטו אקו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. אחת לכמה שנים אני נתקף במאניית-אקו, וקורא מחדש את ארבעת הגדולים שלו – שם הוורד, המטוטלת של פוקו, באודולינו, ובית העלמין של פראג. היות שאקו היה איש אקדמיה, אפשר להגדיר את הרומאנים שהוא חיבר בתור עבודות דוקטורט עם עלילה. אף היותו מבקר ספרות נוכחת בכתיבתו, שכן הרומאנים שהוא חיבר היו מודעים לעצמם ושופעים אירוניה.
בית העלמין של פראג מספר את סיפורו של קפיטן סימוניני, איטלקי בן המאה התשע עשרה המתגורר בפריז, אשר חונך על ברכי האנטישמיות. אין כאן חידוש גדול, משום שהאנטישמיות בתקופה ההיא הייתה נחלת הכלל, ותורת הגזע נתפסה כענף מדעי לכל דבר. החידוש בדמותו של סימוניני הוא משלוח ידו: סימוניני הוא זייפן מסמכים.
סופו של הרומאן אף הוא ידוע, וכתוב בכריכה האחורית ובתחילתה של כל סקירה: בסוף הרומאן נולד החיבור האנטישמי הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון".
החלק המפתיע הוא החיבור שבין נקודת הפתיחה ובין נקודת הסיום של הרומאן.
הסיפור מתחיל כשאותו קפיטן סימוניני כותב יומן, לפי המלצתו של "יהודי גרמני (או אוסטרי, אבל הרי זה היינו הך)" (עמ' 11). תחילה הוא מתאר את ילדותו באיטליה ואת השפעתו הרבה של סבו, ג'ובאני בטיסטה סימוניני, ששמו נודע בזכות מכתב אנטישמי ששלח לכומר הקתולי האב ברואל, אותו כומר שטען שהמהפכה הצרפתית הייתה מזימה פוליטית. מהר מאוד מתברר שהקפיטן סימוניני סובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, או מה שקרוי בלשון הדיבור "פיצול אישיות" או "ריבוי אישיות". דמותו האחרת היא כומר נכבד, העונה לשם האב דֶלָּה פיקולה. שניהם כותבים ביומן שסימוניני החל בכתיבתו, ומפעם לפעם מתערב גם קולו של המספר, במקומות שבהם נדרשות הבהרות או הכרחיים הקיצורים.
זה המקום לציין עובדה חשובה לגבי אחיזתו ההיסטורית של הרומאן, ולגבי גישתו של אקו למחקר ההיסטוריה. כל הדמויות בספר הן אמיתיות, וכך גם המעשים המיוחסים להם והדברים אשר אמרו. יוצא אחד מן הכלל הוא הפרוטגוניסט, הקפיטן סימוניני. הוא לבדו דמות בדיונית מתחילתו ועד סופו. הכול יודעים שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, ויצירותיו הקודמות של אקו, כדוגמת "באודולינו" ו"שם הוורד", נעות על הפער האפשרי שבין המציאות ובין הדיווח ההיסטורי. כמו באודולינו וקורותיו, כך גם סימוניני הוא קרבן של השכחה מכוונת, על אף שיד הגורל (או ידו של אקו) הציבה אותו לצד שמות מפורסמים רבים שפעלו בפריז באותה תקופה: החל ממסמר המהפנט וזיגמונד פרויד, וכלה ברמאים כמו ליאו טקסיל, מרגלים כמו הרמן גדשה ואנטישמיים דמגוגיים כגון אדואר דרימון, מייסד העיתון "המילה החופשית" – La libre Parole, אותו עיתון שעורר את פרשת דרייפוס. לא זו בלבד שסימוניני והאב דלה פיקולה הכירו אותם, הם גם השתתפו באופן פעיל באירועים ההיסטוריים שנזכרים ברומאן.
סימוניני, אף על פי שהוא הדמות הראשית, הוא רחוק מלהיות דמות מעוררת אהדה. אכן, הוא מתפרנס מזיופי מסמכים, ובאופן אלגורי, מזייף את מראהו החיצוני לעיתים קרובות על ידי פיאות נוכריות ושאר אביזרים. הוא נהנתן וגרגרן, ציניקן, חשוך וגזען. אקו ניסה ליצור את הגיבור הדוחה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובכל זאת, קשה להישאר אדישים לנוכח קורותיו.
לא אאריך עוד בדברים ובפרטים מתוך העלילה, אף על פי שלדעתי, זהו אחד הספרים שאפשר לחזור אליהם, ובכל קריאה לגלות משהו חדש. אציין שבסוף הספר תמצאו הערות רבות ומועילות שנכתבו בידי המתרגם וכן ציר זמנים המעמיד את הפרקים לצד התקופה המתוארת בהם. כל אלה תורמים רבות להבנת העלילה, שכאמור, שופעת בפרטים, ברמיזות, בעקיצות ובמשחקי מילים, שעשויים להיעלם מעיניהם של קוראים רבים, בייחוד אלה שאינם היסטוריונים בהשכלתם.
ראו עוד:
עדי אמסטרדם, הכחשת השואה החדשה והפרוטוקולים של זקני ציון
---, ציורי השואה של אהרן אמסטרדם שעלה ארצה אחרי יסורי מחנות ההשמדה והמוות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה