׳שלח את עמי׳ כביטוי לרוח האדם השואפת לכבוד ולחרות

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ב - 15.3.2015, נערך המפגש השני של ׳929 - חוג בית הנשיא׳ ונושאו היה ׳שלח את עמי׳. פרק יא בספר שמות נלמד במפגש יחד עם נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין. במהלך האירוע דיברו: הרב בני לאו, ד"ר לאה מזור, ד"ר מיכה גודמן, הפעילה החברתית יובי תשומה.  

כבוד נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין, רעייתו גברת נחמה ריבלין, גבירותי ורבותי,

יציאת מצרים היא הארוע הבולט ביותר בתיאור תולדות ישראל במקרא. היא מופיעה בסיפורת ובשירה, בנבואה, בחוק ובמזמורים. עשרת הדברות נפתחים בהצגה העצמית של האל כ׳אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׳ (שמ׳ כ 2; דב׳ ה 6). 

משה מתייצב לפני פרעה מלך מצרים, ותובע ממנו בשם אלוהי ישראל לשלח את ישראל מארצו. התביעה התקיפה הזאת חוזרת שוב ושוב, לא פחות משש פעמים. 

ושני חלקים לה: ׳שַׁלַּח אֶת־עַמִּי׳ (שמ׳ ז  16, 26 ) והתכלית הרוחנית-אמונית של השילוח - ׳וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר׳ (ז 16) או ׳וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר׳ (ה 1).

 תביעת השחרור מתבססת על זכות הבעלות. ישראל אינם עמו של פרעה אלא עמו של אלהים. ישראל מכונים ׳עַמִּי׳. ומאחר שהם ׳עַמִּי׳, אומר האל, הם צריכים לעבוד אותי ולא את פרעה.

פרעה שיעבד את בני ישראל, העבידם בפרך, ועינה אותם. התמונה של ׳אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי׳ (ב 11) מתמצתת את סיפור השיעבוד. 

תפקידו ההיסטורי של משה היה להוציא את ישראל מהשיעבוד הזה לחירות. אבל החירות לא תהיה פריקת עול ויציאה לחיי הפקר. לא ולא. 

לחירות יהיה תוכן פנימי - קבלת חוקי האל ומצוותיו, שיסדירו את חיי הפרט והכלל על בסיס המוסר, הצדק והמשפט. 

איך ישתחרר עם העבדים המוחלש והמעונה משלטונו העריץ של פרעה? 

מסתבר, שתוך שימוש באמצעי ששימש מאז ומעולם את החלש בהתמודדותו עם החזק ממנו - התחבולה. כנאמר בהוראת החכם בספר משלי ׳כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ מִלְחָמָה׳ (כד 6). וכך עשו הנשים במצרים: המילדות שהתקוממו נגד צו פרעה להמית את הבנים, נהגו בעורמה - וניצחו (שמ׳ א 21-15); אחות משה הקטן, שרצתה להציל את חייו, נהגה בעורמה עם בת פרעה - והצליחה (ב 10-7). 

אבל מדהים לראות שמי שהתחיל עם העורמה היה דווקא הצד החזק, פרעה, שהכריז ׳הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ׳ (א 10). אבל דין ההתחכמות שלו להכשל, ובאמצעות אותה דרך שהוא בחר -  העורמה! כי עִם מתחכם מתחכמים. מידה כנגד מידה. 

כנאמר בתהלים: ׳עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד… וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל׳ (יח 27-26). משה נטע בלב פרעה את ההבנה שבני ישראל יצאו לתקופה מוגבלת כדי לעבוד את אלוהיהם, אבל כוונתו האמיתית היתה שיצאו ממנה שלא על מנת לשוב. 

שנות העבדות הארוכות הטביעו את חותמן לא רק בגופם אלא גם בנשמתם של בני ישראל. נפשם היתה לנפש עבד שאינו מבקש עוד את החירות. 

מטעם זה משה היה צריך לא רק להוציא את ישראל מעבדותם אלא גם להוציא את עבדותם מהם. לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים אלא גם להוציא את מצרים מישראל. במאמץ זה עוסקים פס׳ 3-2 בפרק יא בספר שמות, על פי הפרשנות שברצוני להציע. וכך מתחיל הכתוב: ׳דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב׳. התורה השומרונית ותרגום השבעים משלימים: ׳וּשְׂמָלֹת׳. דהיינו, ׳כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׳. ההנחיה הזאת ניתנה למשה מפי האלהים עוד במעמד הסנה הבוער. שם נאמר ׳וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָיִם (ג 22). מהמילים ׳וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־בְּנֹתֵיכֶם׳ מבינים שהכסף והזהב המדוברים הם בעיקר קישוטי גוף שיתווספו לבגדים שיקבלו בני ישראל משכניהם בני החורין. הכתוב על מעמד הסנה מקדים לשאילת הרכוש את ההסבר  להנחיה: ׳וְנָתַתִּי אֶת־חֵן הָעָם־הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם׳ (ג 21). במילים ׳לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם׳ מהדהד לשונו של חוק שחרור העבד העברי בספר דברים, המצווה על מתן מענק שחרור לעבד, שיסייע לו להתחיל את חייו העצמאיים: ׳כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן־לוֹ, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם׳ (דב׳ טו 15-12). הרמיזה לחוק העבד העברי רוצה לומר, שבעת יציאת ישראל ממצרים יחול על בני ישראל חוק אלוהי, שעל פי הרצף העלילתי הם עדיין לא מכירים אותו, שמעניק זכויות לעבד. זכויות הן דבר חדש שמטרתו ליצור שינוי בתודעת העבדות של יוצאי מצרים. 

הרכוש שהם יוציאו מהמצרים, בזכות התערבות האל שייתן את חן העם בעיני המצרים, הוא פיצוי מה על מאות שנות עבודת הכפיה במצרים. מהרכוש הזה יוכלו בני ישראל בעתיד להביא תרומה ׳לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׳ (שמ׳ לה 22). והכתוב ממשיך ומספר שהאנשים והנשים אמנם הביאו תכשיטים: ׳חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז [מן תכשיט] כָּל־כְּלִי זָהָב׳ (שם). 

בתיאור יציאת בני ישראל ממצרים מסופר על התגשמות התכנית להציל רכוש ממצרים: ׳וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׳ (שמ׳ יב 35). 

ללקיחת ׳שמלות׳ דהיינו בגדים נודעת חשיבות מיוחדת. בימים הרחוקים ההם, בטרם היות המהפכה התעשיתית והיצור ההמוני, היה הבגד מצרך יקר במיוחד. 

מהכורח ללבוש כמעט תמיד אותו בגד נוצר בהדרגה זיהוי בין האדם ובגדו (כמו של שמואל עם המעיל שלבש, או אליהו עם אזור העור החגור למתניו). הזיהוי בין האדם ובגדו נעשה כה הדוק עד שהתפתח הנוהג לדבר על ׳לבישת תכונה׳. כך למשל קראנו לא מכבר במגילה, ׳וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת׳ (ה 1). לא שהיא לבשה בגדי מלכות אלא שהיא לבשה את תכונת המלכות. ודומה לכך הכתוב ׳כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶדֶק׳ (תה׳ קלב 9 וראו גם יש׳ נא 9; נט 17). הבגד נעשה לא רק לסמן אישי אלא גם לסמן מעמדי. כי היה הבדל ברור בין לבושו הדל של העבד לבין לבושו האיכותי יותר של בן החורין. 

בסיפור יוסף משמשת החלפת הבגד סמן לשינוי מעמדו של יוסף: מבן חורין לעבד ולהפך. בהיותו נער בן חורין בכנען לבש יוסף את כתונת הפסים המהודת שעשה לו אביו. אחיו המקנאים הפשיטו ממנו את כתונת הפסים אשר לו ומכרוהו לעבד. 

יוסף הורד מצרימה, והתחיל את חייו בארץ שעתידה להיות בית עבדים אחד גדול לבני ישראל - כעבד. תחילה בבית פוטיפר ואחר כך בבית האסורים. כשפרעה העלה אותו לגדולה, ומינה אותו לתפקיד ה׳משנה לפרעה׳ בעל הסמכויות הכמעט בלתי מוגבלות, הוא סימן את השינוי במעמדו מעבד לבן חורין גם באמצעות הבגד וקישוטי הגוף. ׳וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ׳ (בר׳ מא 42). וכך יהיה עם בני ישראל. כשהם יצאו מעבדות לחרות הם יוכלו לעבוד את אלוהיהם בבגדים וקישוטי גוף של בני חורין. יהיה זה מעין טכס מעבר מעבדות לחרות. 

השאלת רכוש יקר לעבדים היא מהלך בלתי סביר על פניו. מה גם שהמצרים עשו זאת אחרי שספגו מאת האלהים מכות קשות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר וכו׳. הענות המצרים לבקשות האישיות של הגברים והנשים מישראל היא פלאית, ולא היתה קורית אלמלא היתה פרי התערבות אלוהית, ׳וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם׳ (שמ׳ יא 3). ה׳ שהכביד את לב פרעה ושלח אליו את משה שהתעמת אתו, ריכך את לב המצרים כדי שישאילו לבני ישראל את רכושם. ובכמות גדולה. ׳וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָיִם׳ נאמר בשמ׳ ג 22, וכך היה: וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׳ (יב 36). נצ״ל כאן אין פירושו כמו בעברית החדשה, עושק ושימוש לרעה בזולת. בעברית המקראית נצ״ל בבנין פיעל משמעו להוציא, לרוקן. תרוקנו את מצרים מהרכוש הזה וכך תוכלו לצאת ממצרים ברכוש גדול ויתגשם בכם הנאמר בברית בין הבתרים ׳וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׳ (בר׳ טו 14-13). כמו שילוח העם, גם הוצאת הרכוש הגדול ממצרים, נעשתה בערמה (המצרים האמינו שהכלים והשמלות יוחזרו אליהם). והיא היתה עונש למצרים וצדק לבני ישראל בעת ובעונה אחת. 

׳וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׳ (בר׳ טו 14-13). 

ויש כאן גם מעשה אבות סימן לבנים. אברם ושרי ירדו מצרימה אנוסים על ידי הרעב. פרעה לקח את שרי יפה, וה׳ העניש אותו ב׳נגעים׳ גדולים [שימו לו אותו מינוח שמשמש בספר שמות לציון מכות מצרים] ואחר כך יצאו אברם וביתו ממצרים ברכוש גדול. ׳וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב׳ (יג 2). 

לסיום, הקריאה הנועזת ׳שַׁלַּח אֶת־עַמִּי׳ הפכה לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי ולמקור של תקווה. ביטוי לרוח האדם השואפת לכבוד ולחרות.
----

* סרטון ההרצאה הוא כאן.