ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
הַלְלוּ־יָהּ |
המספר הרב של פרקי ספר תהלים, שעולה בהרבה על מספר הפרקים של כל ספר אחר במקרא, הוא עדות לאהבה הגדולה שרחש העם לספרות המזמורית. וכיצד נחתם אוסף המזמורים הגדול הזה? בתהילה! לא עוד מצוקות, בקשות או תחנונים. הגראנד-פינאלה של ספר תהלים הוא בששה מזמורי שבח לאלוהי ישראל, ששיאם במזמור החותם את הספר כולו - מזמור קנ.
מזמור קמה, הפותח את השישיה, מתכתב עם מזמור קנ החותם אותה. קמה קורא לשבח את ה׳ על גְּבוּרֹתָיו וגודלו (פסוקים ג, ד, יא, יב) ומזמור קנ מתמצת זאת - הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ (פסוק ב). קמה קורא לכָּל־בָּשָׂר לברך את שם קודשו (פסוק כא), ומזמור קנ מכריז כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (פסוק ו).
הקריאה הַלְלוּ־יָהּ, המיוחדת לשליש האחרון של ספר תהלים, פותחת וחותמת את המזמורים קמו-קנ. המסגרת הזאת היא ציווי בלשון רבים להלל את ה׳. כשכל פרט בציבור המאמינים מעודד את כל האחרים להלל ולשבח את ה׳ נוצרת אווירה של התלהבות קיבוצית מדבקת.
זימון הקהל להצטרף לתהילה הוא ממאפייני ההמנון בספר תהלים. לשונות רבות לו: ברכו, הללו, שירו, הריעו, זמרו, רננו, שבחו, הודו או מחאו כף. מזמור קנ מתמקד באחד בלבד - הללו. הוא ורק הוא חוזר בו שוב ושוב. משפטי המזמור קצרצרים, וכולם ללא יוצא מן הכלל נוקבים בשם האל: הַלְלוּ־יָהּ, הַלְלוּ־אֵל, הַלְלוּהוּ, תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּ־יָהּ היא המסגרת העוטפת את המזמור, ובתוכה קבועה מסגרת נוספת המורכבת מפתיחה שקוראת למאמינים שמקדש הארצי ולמלאכי המרום כאחד להלל את ה׳ - הַלְלוּ־אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ - וסיום שמסכם הכל, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.
האמצעי הספרותי המארגן את גוף המזמור הוא אנפורת ענק, שבה חוזרת הקריאה הַלְלוּ־אֵל / הַלְלוּהוּ עשר פעמים! יש צפיפות גדולה בין החזרות על הַלְלוּהוּ. בין הַלְלוּהוּ אחד למשנהו מפרידות מילה אחת או שתיים. החזרה המונוטונית על אותה מילה בראשי המשפטים הקצרצרים יוצרת מקצב מהפנט.
הַלְלוּ יָהּ
הַלְלוּ־אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ
הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ
הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר
הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ
הַלְלוּ־יָהּ
השירה המזמורית היתה ווקלית ואינסטרומנטלית כאחד. שלושה כלי נגינה נזכרים במזמור שלפני האחרון בספר תהלים: מָחוֹל (=כלי נגינה חלול), תֹף וְכִנּוֹר (קמט, ג). בא מזמור קנ ומשלש אותם ומתקבל אצלו רצף של תשעה כלים: שׁוֹפָר, נֵבֶל, כִנּוֹר, תֹף, מָחוֹל, מִנִּים, עוּגָב, צִלְצְלֵי־שָׁמַע וצִלְצְלֵי תְרוּעָה, והשיא הוא ב׳כלי׳ העשירי - נשמת כל חי המהללת את האל. יוצא שהבריאה כולה, זו שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת מתמקדת באטום היסודי של האמונה, הַלְלוּהוּ, והיא מבטאת אותו בקול האנושי, בשירת המלאכים ובשפה האוניברסלית של המוסיקה.
ספר תהלים נחתם אפוא בשבח לאל. טהור, שלם ומלא התלהבות.
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ
הַלְלוּ־יָהּ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.