ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב |
בפרק הראשון של המקרא מתוארת דמות האדם הכובש שהוא נזר הבריאה. העולם נברא למענו שלב אחרי שלב, והוא בא אליו כמלך הבא אל הפלטין שלו. האדם הוא הנברא היחיד שנוצר בצלם בוראו, ועם הבראו ניתנה לו הברכה, שלא ניתנה לשאר יצורי היבשה, לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. היבשה כולה נועדה להיות מרחב המחיה שלו והוא נועד לכבוש אותה כאימפרטור ולרדות באוכלוסיהּ: בעלי-החיים היבשתיים, העופות ויצורי המים. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ (בראשית א, כח). התפיסה המלכותית-אימפריאלית הזאת מצויה גם בתהלים ח: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת־רַגְלָיו: צֹנֶה (=צאן) וַאֲלָפִים (=שוורים) כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי (=חיות השדה הבלתי מבויתות), צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים (ח, ו-ט).
תהלים קד מציג תפיסה שונה לחלוטין. הדמות המלכותית היחידה במזמור היא של האלהים, ותופעות אטמוספריות מרהיבות מייצגות את סמלי הסטטוס המלכותיים שלו: הלבוש הייחודי, הארמון בעל העליות, המרכבה והמשרתים. אין לכך שום מקבילה בעולם האנושי. האדם איננו נזר הבריאה, אין לו קירבה ייחודית לבורא, והוא לא נועד לשלוט בעולם ולרדות בבעלי-החיים. הוא אחד מיני נבראים רבים.
בעולם החי שולטת רב-גוניות רבה, והיא מתוארת בסדרה המורכבת משמות מינים ושמות קונקרטיים, כלל ופרט: חַיְתוֹ שָׂדָי - פְרָאִים, צִפֳּרִים - חֲסִידָה, חַיְתוֹ־יָעַר - הַכְּפִירִים, יצורי המים: רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת - לִוְיָתָן, והמזמור עוד מוסיף עליהם את עוֹף־הַשָּׁמַיִם, הַבְּהֵמָה, הַיְּעֵלִים וְהַשְׁפַנִּים. היצורים הללו מאכלסים מרחבים שאינם מתאימים לאדם: ענפי העצים הרמים, ההרים הגבוהים, הסלעים והים הגדול.
כל היצורים מייחלים לאל שייתן אוכלם בעתו והם מלקטים מידו הפתוחה: כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב (קד, כז-כח).
בעלי-החיים אינם מאיימים על האדם ואינם מסכנים אותו. רגילים לומר שאַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא (עמוס ג, ח), אבל במזמורנו השאגה היא תפילת הארי לאלוהיו שיתן לו אוכלו. תשומת הלב כאן מוסטת מיחסי אריה-אדם ליחסי אריה-אלהים.
העולם הוא תכליתי, מסודר והרמוני. ביום פועל האדם, ובלילה - כל חיתו יער. תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב (קד, כ-כג). האדם שונה משאר בעלי-החיים בכך שהוא צריך לעבוד למחייתו. בסיפור גן העדן העבודה הקשה נועדה להיות עונש. וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג, יז). תהלים קד מתפלמס עם תפיסת העיצבון. האדם, בשונה מהבהמה, אמנם צריך לעבוד כדי להתקיים, אבל עבודתו לא רק שאינה גורמת לו לעִצָּבוֹן אלא להפך: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד (קד, יד-טו).
לסיכום, מזמור קד מתפלמס עם תפיסת האדם כנזר הבריאה הרודה בבעלי-החיים, אבל הוא עושה כן תוך שהוא שר שיר הלל לאלהים, לבריאה, לחכמה, לשמחה וליופי.
בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ
יפה הבחנה זו. וכתוב יפה. הייתי מוסיף שהמתואר בבראשית יצירת העולם הוא תיאור פרוזאי לשלבים של היצירה כאשר השיא הוא האדם החושב מעל שאר בעלי החיים תהילים קד הוא מזמור. ליריקה והמטרה היא השבח לאלוהי השמים. וגם כאן ניתן להבחין באלמנט מיתולגי המקביל למתואר בבראשית, כנגד התפיסה האלילית הכנענית. בעוד שאצל עמי כנען הנחש היה מעין דמות מגית אלוהית הרי אצל היהדות האלוהים מנצח בבראשית את התנינים הגדולים הוא פוקד בחרבו הקשה על נחש לוויתן בריח בישעיהו והנה כאן בתהילים הוא משחק עם לויתן . בשני המקרים האדם הוא מעל יצורי הבריאה מבחינה שכלית הוא המברך את האלוהים ( ברכי נפשי) ולא החי בתהילים והוא גם שיא הבריאה בבראשית ההבדל הוא כאמור תיאור פרוזאי לשיר הלל. נהנתי לקרוא.
השבמחק