הסעיף השישי הנורא מכל: מדריך הדיכוי הראשון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

1867 Edward Poynter - Israel in Egypt

לזכותו של הסופר המקראי מותר לומר כי הוא חתום על ספר ההדרכה  (Manual) הראשון שעל פיו ראוי לו למלך המבקש לשעבד מיעוט ולעקור מתוכו כושר עמידה על זכויותיו, לנהוג. ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, ,מוכיחה כי ה'מנואל' הזה אומץ כספר יסוד על ידי גדולי המדכאים לדורותיהם. 

בטרם נפרט, נתבונן במאפייני ההתנגשות הדרמטית בין הממלכה לבין העברים. ראשיתה בניצני הפחד הבלתי רציונלי מפני מהגרים, בני שבט זר במוצאו, ובלשונו, ובאמונותיו, שהלכו והתרבו בשיעור מפתיע . הפחד הזה תפח לממדים של פוביה, שהשתלטה על מערכת החשיבה הקוהרנטית של השליט. הוא איבד קשר עם המציאות המדידה, ראה במיעוט היהודי " הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ",  תלה את הדבר ביכולות הנכלוליות  הגנטיות של הזרים , בחר על כן להילחם בו ב"  הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" , והסביר לעמו כי הרציונל איננו הפחד אלא החשש ה'מבוסס' מפני חבירת ה"אוייב שבפנים" אל אויבים הצרים על הממלכה מבחוץ (על פי שמות א',ט'-י').  הוא בחר בשני אמצעים דרסטיים כדי לקדם פני הרעה , האחד " וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם " ( שם י"א), והשני " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ( שם, כ"ב). הצעדים האלה נתגלו כבלתי יעילים, "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" ( שם  י"ב) , ועל כן לא ראה המלך מנוס אלא בשעבוד עם המהגרים, בנטילת כל חירויותיו, בהפיכתו למשאב "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שם י"ג). בשלב הזה, לא היו העברים המשועבדים אלא מעין גידול פרא של יבלית אדם מתפשטת בלא מעצור שאם לא מדכאים אותה ומאיימת לפלוש מטפורית לגנות מצרים. 

אבל אז, מתוך חצר המלוכה המצרי, קם לו להמון המושפל מנהיג והפך את ההמון שזוהה רק על פי עליבותו לעם.  " שַׁלַּח אֶת-עַמִּי" ( שם, ה', א') היא הקריאה ששינתה את המצב הקיומי של היהודים בתוך מצרים.  מול פרעה לא עמד יותר מיעוט שלא יכול היה לתבוע יותר מאשר קץ הייסורים ושבירת עול הדיכוי מעל צווארו, אלא מיעוט שמעתה תבע גם חירות, הגדרה עצמית. 

במושגים של אז,  גם של מצרים, הגדרה עצמית לא הייתה לאומית אלא דתית. היהודים שועבדו אתנית. יוצאי ירך יעקב. עברים. עתה ביקשו להשתחרר דתית. התיבה "עַמִּי" אומרת כי מי שאמר " שַׁלַּח"  הוא לא משה ולא אהרון, אלא אלוהים, שעשה לו עם, ועתה הוא תובע את שחרורו מבעלות אלוהי מצרים.  כך אמנם נפתח פסוק "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי". משה ואהרון מדברים בשם אדונם. "  כֹּה-אָמַר יְ.ה.וָ.ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר " (שם). התביעה היא לכאורה לחופש הפולחן. לא לשחרור לאומי. לא ליציאת מצרים. " וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", במקום מנוגב מכל נוכחות של אלוהים אחרים, מקום בו המרחב כולו הוא המרחב של אלוהי ישראל. שם יחוגו, ומשם ישובו, מזוהים כעם של אלוהי ישראל למצריים, בה יהוו חטיבה מוגדרת הגדרה דתית, שכאמור באותם ימים הייתה הלכה למעשה זהה להגדרה לאומית.

 משה ואהרון תבעו מפרעה להרשות קיומו של לאום בתוך לאום. האיום המדומיין  "פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ " (שם א',ט') שוב לא היה תקף.  מעתה האיום היה השתלטות אלוהי ישראל על אלוהי מצרים. 

זאת לא הייתה רק האופטיקה של פרעה. במכת בכורות, המכה האחרונה במלחמת המכות שאסר אלוהי ישראל על מצרים אומר הכתוב " וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְ.ה.וָ.ה " (שם, י"ב, י"ב) , והמדרש, המבין יפה את הדגשים שבפסוק מבהיר, " אני ולא מלאך, אני ולא שליח"   ואילו רש"י אומר על התיבות " וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" , 'אני ובית דיני", כי אלוהים הוא שם יחיד במבנה רבים של בית דין, ואלוהי ישראל הוא אלוהי משפט הדן על פי צדק את אלוהי מצרים ששעבדו את ישראל שלא על פי משפט.  

מעתה עומד פרעה בפני מציאות חדשה. Irredenta. לא טריטוריאלית. דתית. ריבונות של אלוהי ישראל בתוך הריבונות של אלוהי מצרים. בלתי נסבל. "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ.ה.וָ.ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל.  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ.ה.וָ.ה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" ( שם, ב') משה ואהרון תובעים מפרעה להכיר במציאות של אלוהי ישראל על פי המציאות של בני ישראל. הם קיימים, משמע יש להם אלוהים. פרעה לא יכול לקבל את זה. בעבורו הם קיימים, משמע אין להם אלוהים. לכן אומר המספר המקראי " לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ.ה.וָ.ה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", שני סירובים אני מסרב לכם, הסירוב האחד הוא להכיר בעובדה שנהייתם עם שיש לו  אלוהים. איני מכיר. סירוב שני הוא לשלח את ישראל פן יעשה לו אלוהים שיהפוך אותו לעם במדבר.  לא אשלח.

על פי הסופר המקראי, פרעה מעריך כי הסכנה היא שמשה ואהרון ימציאו לו אלוהים שיש לו עם, ושעליו על כן ליצור חציצה ברורה בין בני ישראל לבין הנסיך המצרי ואחיו הרוצים לערות לתוך עורקי העבדים המושפלים תודעת עם שאין להם מעצמם.  " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם "  ( שם, ד). זה הסעיף הראשון בספר ההדרכה של השליטים המדכאים. טריז בין העם לבין מנהיגיו או נביאיו. האמירה אומרת כי העם מאושר בשעבודו. "וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם" ( שם, ה'), מאשים אותם פרעה, הם גדלו לתוך הסבל, הוא הפך למה שהם מורגלים לו, נוח להם לעבדים בעורו של עבד, אתם פוגעים בהם כשאתם מבקשים להעניק להם אלוהים שיגזור עליהם להיות בני חורין. השליט הוא האב הדואג לשלומם של אסיריו ומגן עליהם מפני החתרנים העומדים לזעזע את קיומם של העבדים הסבילים. זה סעיף אחד ב"מנואל". משה אינו המושיע. הוא האויב. לא של פרעה. של עמו. 

הסעיף השני הוא ישיר יותר. מינוי נוגשים, מצרים, שוטרים מבני ישראל. " וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר " (שם ו'). דיכוי הוא יעיל כשהממונים עליו הם מן השלטון אבל כשהמבצעים הם מבני העם המדוכא עצמו. ההיררכיה ברורה. המלך בראש. נוגשים מבני עמו תחתיו. אלה בוררים מתוך המדוכאים באורח רנדומלי לחלוטין אנשים המתחייבים בנפשם לפגוע בבני עמם. מעתה יש גם טריז בין המשועבדים לבין עצמם. כל אחד יכול להיות הקאפו kapo, אבל אוי לו מעצמו ואוי לו ממי שהוא הסגיר, ואוי לו מאחיו, ואוי לו מאלוהיו. הנוגשים המצרים מתעמרים בשוטרים היהודים " וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה"  (שם, י"ד). אנשי היודנראט של מצרים נדונו לספוג מכות מן המלכות ושנאה מן מאחיהם. סעיף ב' זה בספר ההדרכה, נשמר בקפדנות  על ידי הטירנים לאורכם של דברי הימים. 

הסעיף השלי ב'מנואל'  היה האכזר מכל. ממלכת מצרים הייתה שטופה בבולמוס של בנייה. המספר המקראי איננו יודע לומר כי הממלכה כמו בימי יוסף, הייתה ממלכה ששקדה על הפיתוח הכלכלי שלה. היא לא שקדה. הוא לא מספר על פיתוח המדעים. היא לא ראתה בכך עניין להתפאר בו. היא בנתה. רודנים בונים. ארמונות. ערים שלמות להלל בהן שמם. אנדרטאות הנועצות ראשיהם בשמים . הלבנה לא המחרשה היא הלוגו של העריץ הבונה כל ימיו את המצבה שתנציח אותו. 

על תעשיית הלבנים אין קץ הופקדו הנוגשים שהפקידו את השוטרים שהעבידו את היהודים. העבודה הזולה ביותר למימוש הפנטזיה היקרה ביותר. הבנייה. חוברת ההדרכה אומרת " לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם  הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן"(שם, ז). חומר הגלם ממנה ליבנו את הלבנים היה הקוץ המדברי היבש שצמח הרחק מגדותיו של הנילוס הפורה. התעשייה המצרית הייתה אוספת אותו ומביאה את התבן הזה לאתרי הבנייה. עתה  הוטל על העברים לספק את חומר הגלם מעצמם.  המדרש מרחיב את הסיפור, "וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקוֹשְׁשִׁים אֶת הַקַּשׁ בַּמִּדְבָּר, וְהָיוּ רוֹמְסִין אוֹתוֹ בַּחֲמוֹרֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, וְהַקַּשׁ שֶׁל מִדְבָּר הָיָה נוֹקֵב עִקְּבֵיהֶם, וְהָיָה הַדָּם יוֹצֵא וּמִתְבּוֹסֵס בַּחֹמֶר " ( פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח). 

לכאורה, הרוצה בלבנים, איננו גוזר על הספקת חומר הגלם. אבל בספר ההדרכה של הדיכוי האולטימטיבי גוזרים על  חומר הגלם אבל לא על מתכונת הלבנים. ה quota נשארת קודש. תישמר, יחיו. לא תישמר יומתו. היא הכמות המוטלת על ידי המלכות. היא לא חלק. היא תמיד הכל. בכל יום ויום מחדש הכל.  אין יודע מתוך הספור המקראי כמה יהודים עמדו חרף הגזירה על התבן בקווטה וחיו, וכמה כשלו והוצאו להורג.  מה שהמספר המקראי יודע לספר הוא שכשם שבקרב המיילדות העבריות היו גילויים של גבורה עילאית, של סירוב קיום פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה עד שהן לא עשו כבבר פרעה והחיו את הילדים, כן היו גילויים של מה שלימים ניכנס ללקסיקון של המאבקים של האדם על חירותו כSpiritual resistance . "וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה לֵאמֹר  לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ.   תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ" ( שם ט"וט"ז). הם חרפו נפשם. העזו לומר כי הדרישה הבלתי אנושית, התביעה לעשות את הבלתי אפשרי,  הקביעה כי הירידה הבלתי נמנעת בהפקת לבנים בגין גזירה על אספקת חומר הגלם היא חטא, מטילה עוון חטא על העם המצרי כולו. אין יודע מי בהם נלכד על עוון אומץ הלב , ומי חיה ושרד, ואחר ניצחון החירות על הדיכוי נחשב לגבור , על פי רש"י אפילו נתמנה לסנהדרין.  אבל גם זאת יודע המדריך למדכא לומר, בכל דיכוי יקום דיסידנט, בכל גזירה איש או אישה שיפחדו מאלוהיהם יותר מאשר מנוגשיהם, ומהם יש להיפרע תחילה. 

עם שאובססיית הבנייה של השליט תבעה לבנים עוד ועוד, והנדונים לעבודת פרך נאנסו לעבוד בלבנים כדי לספק את הדרישה הבלתי נלאית, ברור כי הגזירה על התבן פגעה באספקה. במשוואה של הרווח ושל ההפסד, פיצתה התעללות לשמה על אובדן בלתי נמנע במספר הלבנים. ההתעללות באה לבחון את כוחו של האלוהים שמשה אמר עליו כי הוא אלוהי בני ישראל. "וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנו" ( שם, י"ח)  היא תביעה שאי אפשר לבן אישו לעמוד בה.  אבל אלוהים, אם יש כזה, הוא כל יכול, בורא יש מאין, ואם סוף דבר ישראל אינם מסוגלים לתת לבנים בלי שניתן להם תבן, מוכח בזה או שאין להם אלוהים, או שאם יש, הוא נרפה, אל בנלי, אחד משורת האלים המצויים שאין להם כוח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, את ההמון המושפל, המדוכא, המיוסר, לעם בן חורין. 

אבל המבחן הזה, שלא היה מבחן מלכתחילה אלא תעתוע שנועד להסתיים כביכול בהוכחה חותכת שאין להם לעבדים שום אלוהים שיכול לעשות בעבורם את הבלתי אפשרי, ועל כן אפשר לעשות בהם ככל העולה על רוחו של המלך, או של אלוהי מצרים, היה בעצם הסעיף הרביעי ב'מנואל'. שוטרי בני ישראל, שאזרו כוח להתרעם על " וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ" ונחסכו מענישה על ידי פרעה נחסכו כדי להיות עדים חיים שאין לאחיהם אלוהים שיכול להציל אותם מאי עמידה בקווטה. פרעה שאמר "מִי יְ.ה.וָ.ה"  לא היה עוד היחיד שאמר כן.  עכשיו " וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע" ( שם י"ט), גם הם אמרו "מִי יְ.ה.וָ.ה"   כי על כן עמדו מול המציאות של אין מציל לישראל ויש נוגש בישראל.  הרודן המתעמר במיעוטים יודע כי האויב הגדול שלו הוא התקווה. אם יאמר הוא לבדו "מִי יְ.ה.וָ.ה"  יהיה בכך איום על המאמינים שיש אלוהים שסופו פודה ומושיע ומחיש קץ על הייסורים.  אבל אם מבני ישראל עצמם, השוטרים גם האמיצים תומרנו לומר "מִי יְ.ה.וָ.ה" , יהיה בכך ייאוש מכל תקווה. עכשיו הם עצמם כופים על העם הודאה שאין להם מושיע ושעליהם למלא אחר הפקודה הבלתי אנושית והבלתי אפשרית והבלתי שפויה של פרעה " לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ". המדכא לא יכול לצפות למועיל מזה.

 ואכן, הפרק בסיפור המקראי הדובר בדיכוי מסתיים בפסוקים הנוראים  בהם מטיחים  שוטרי בני ישראל למשה ולאהרון " יֵרֶא יְ.ה.וָ.ה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט  אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ " (שם כ'). באתם אל מלוכה אדירה כמצרים, מוגנת על ידי צבא הארץ והשמים ואמרתם " כֹּה-אָמַר יְ.ה.וָ.ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" , והנה הוכח כי אין יְ.ה.וָ.ה, כי אין לו עם, כי אין מי שיחוגו לו במדבר. התגריתם במלכות, אתם נביאי יוהרה וסרק, התרתם את דם אחיכם.  זה הסעיף הנורא מכל הסעיפים. זה המרשם לניצחונו הגדול של המדכא המביא את המדוכאים לקום על המושיעים, היוצר מסכת של אשמות שקשה לדחותם  בין הנדונים למרמס לבין המאמינים בתקומה ,  ואח אל אח אומר ידיך בדמי מלאו.  נורא.

אבל הסופר המקראי אינו חותם את הספור בזה.  הוא חותם ביש אלוהים. הוא חותם ב " וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְ.ה.וָ.ה וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי.   וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ" ( שם, כ"ב- כ"ג). אהרון איננו בפסוקים האלה. אין יודע למה. אבל איננו. רק משה, לבדו שב אל ה', כי יש יְ.ה.וָ.ה, אחרת לא היה למי לשוב, ויש כאב כי יש שליחות, ויש שליחות אף על פי שמול שוטרי בני ישראל היא נחתכת במפח  נורא, אבל היא לא מסתיימת, היא לא נגמרת ב " אני הולך". היא נגמרת  ב"לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"  אתמול, היום, גם מחר. האחריות היא עליך. "וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּך". עד הנה. אבל יש מחר.

ערב שבת פרשת וארא התשע"ט