שלושה ספרים, שלוש אלמנות
יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייוויס: נובלה גנוזה וסיפורים מוקדמים, הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, 2024, 192 עמודים
לאה איני, ועודך בחיים, הוצאת אלטנוילנד, 2025, 276 עמודים
רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22, הוצאת סטימצקי, שנת 2003, 296 עמודים
השכול והאובדן מלווים אותנו לאורך כל חיינו. עם הזמן רגעי האובדן הופכים לציוני דרך, לרגעים מכוננים שמהם מכלול החיים משנה כיוון, נטען ברובד המכסה על רבדים קודמים ומגדיר אותם.
השכול אינו עשוי מעור אחד. הוא מתייחס תמיד לאדם קרוב, אדם שהוא חלק ממארג חיינו. בן או בת. בעל או אישה. אח או אחות. חבר או חברה קרובים. מעבר למעגלים האלה השכול הופך למושג מתווך, לעוד הבנה שחיינו קצובים, מפגש עם הטרגיות של החיים. במעגלים המתרחקים השכול זוכה למעמד של סמל, מרכיב באתוס לאומי, רגע מכונן בהיסטוריה. גם ההיסטוריה של העם היהודי מסומנת באובדנים. חורבן הבית. גירוש ספרד. פרעות. השואה. מלחמות המדינה. השבעה באוקטובר.
השכול מלווה את חיי כמעט מילדותי המוקדמת. את אבי איבדתי כשאני בן ארבע וחצי, כשהאובדן מרחף מאז כסימן שאלה, כתהייה, לא נעלם אבא? אחי נולד בשבוע שבו מת אבי. 23 שנים אחר כך נפל מנוקב בכדורים על אדמת הבזלת בגולן, ושם נשארה גווייתו המתפוררת עד שנמצא לו שריד כלשהו לאחר כמה חודשים. 30 שנה חייתי לצד אם אלמנה שכולה, אמונה על קוד האיפוק היהודי-גרמני.
כך למדתי את מנגנוני השכול, את מסע היגון שנוסע בו האדם השכוּל עד יומו האחרון, וכתבתי עליו בספריי. את שכול האחים למדתי על בשרי. את שכול האלמנות ניסיתי לפענח בשתיקה הנמשכת של אימי. והנה בשבוע אחד נפלו לידיי שני ספרים העוסקים באלמנוּת. האחד הופיע לפני שנה מאת הסופרת הגדולה יהודית הנדל: "כרטיסים לסמי דייוויס", נובלה מוקדמת שנגאלה מהשכחה. השני יצא זה עתה על ידי הסופרת פורצת הדרך לאה איני, רומן ממוארי על אובדן אישהּ עירָד. שני הספרים מלמדים אותי על שלוש האלמנות: מירה של יהודית הנדל; לאה איני, שלספרה מצורף ספרה ביכורים שלה העוסק אף הוא באלמנה צעירה ושמה, בדרך מקרה, מירי; ועוד לאה. לאה רוזנטל. אימי כפולת תוארי האובדן. אלמנה שַכּולה, ועליה בין היתר נכתב גם הספר השלישי.
מילה על המילה 'אלמנה', המעידה שהאלמנוּת העסיקה מאוד את עולם המקרא. 56 פעמים מופיעה 'אלמנה' בנטיות שונות במקרא, חמש פעמים המונח הכללי 'אלמְנוּת', ופעם אחת בצירוף 'שכול ואלמון'. האלמן הזכרי זוכה לאזכור אחד, ובהקשר תאולוגי: "לא אלמן ישראל". האלמנה נדחקת למקומם של המוחלשים, הזקוקים לסעד, פעמים רבות בצירוף 'יתום ואלמנה', לעיתים עם 'הגֵר'. בלשון חז"ל נגזר מן האלמנה השורש אלמ"ן. הבעל המת 'מְאַלמן את אשתו', אשר 'נתאלמנה'. אלמנה נדונה בעולם העתיק לחיי בדידות שייגאלו על ידי אחי הבעל המת, 'אלמנה חיה' היא אישה עגונה, 'אלמנת קש' היא אישה שבעלה יצא למסעותיו. האם העולם המודרני הציע פתרונות לבדידותה של האלמנה, באשר הוא מתיר לה לצאת מדל"ת אמותיה, להינשא בשנית ללא מגבלות, להסיר את בגדי האבל? לכאורה.
וכמו בכל עניין אנושי אין שכוֹל דומה למשנהו, אין אלמנה דומה לאחרת, ואין ספר אלמנוּת דומה למשנהו. וכך גם שלוש האלמנות האלה. שונות כל כך, ואולי השוני הוא הטפל, ומעבר לקליפת השוני מסתתר אותו יגון מכלה.
כתבתי 'סופרת גדולה'. ביומן הקריאה הפרטי שלי יהודית הנדל היא הגדולה מכולן. גדולה מן הגברים ששלטו בקנון ולא הותירו מקום ליוצרת אישה. את ספריה אני קורא בלב הולם, במרוץ הדפים ללא הפסקות מנוחה, עם העברית המשובחת והמדויקת, במשלב המהלך בין שפת בני אדם לשפת ספרות. קראתי מעט על הדיון המיותר האם יצירתה של הנדל היא 'ספרות נשית' או 'ספרות גברית'. על מה לעזאזל הם מדברים?? פגשתי את יהודית כמה פעמים, את העיניים השחורות והעצובות שראית פעם אחת ואינך יכול לשכוח. במסע שלי להבנת מנגנוני השכול היא דיברה את מה שלא דיברו ספרי השכול הלא רבים שנכתבו במדינה, שבה השכול הוא אורח קבע. השכול הלאומי, האתוס המאחד, הוא קליפה. יש לו אולי הצדקות ואולי גם רצון אותנטי של השתתפות בצער, אבל לצד זה הוא כוח המשמר ומצדיק את המלחמות הבאות, ועל כך כבר כתב ג'ורג' מוסֶה כל מה שאפשר לכתוב. ספרה של הנדל "הר הטועים" העוסק בשכול האבות והאימהות הוא ספר יסוד להבנת השכול.
המסַפֵר ב"כרטיסים לדייוויס" הוא ידידו של יוחי, שמת בתאונת צלילה מבצעית. למחרת הלוויה הוא מבקר בביתה של האלמנה הצעירה, מירה, ומשמיע לה הקלטה של יוחי במסיבת גברים פרועה. בצידו השני של הסרט מירה שומעת על מעלליו של יוחי בכיבוש נשים כאשר היה כבר נשוי לה, ועל הכינוי שכינה אותה: "העכברה", רמז לממדיה הקטנים. עולמה של מירה מתמוטט באחת. "היא עדיין יושבת, לא מתנדנדת ורק יושבת, בפה פעור ועיניים ריקות, מאמינה ולא מאמינה בעת ובעונה אחת, רוצה לא לשמוע אבל שומעת, ואיך משמעות המילים חודרת אל תוך גופה ופוצעת את בשרה, וכבר הוא [החבר המספר] הבין אז, כמה הבזיק לו, שאבד לה עכשיו לא רק בעלה החי אלא גם בעלה המת" (41).
מירה חדשה באלמנותה, ואיננו יודעים איך תמשיך לחיות, אבל היא הולכת ומתמכרת לאלמנוּת מרה ונקמנית. היא מבקשת לשמוע שוב ושוב את שיחת הגברים הפוצעת את נשמתה. "והוא אמר לעצמו, עכשיו היא תהיה שומעת את זה יום יום, ואיש כבר לא יוכל לגזול ממנה את קולו". לשם מוליך אותנו סוף הסיפור. "מירי לא ענתה. היא עוד ישבה, מקשיבה מאוד, וכשיוחי גמר לשיר היא הפכה את הסרט והפעילה את 'העכברה'" (64).
הסיפור מביא אותנו גם למה שמלווה נשים, בעיקר נשים, בצידו השני של השכול, כאשר האובדן לא הגיע עדיין אבל הוא יגיע בדפיקה בדלת, כמו בספרו של דוד גרוסמן "אישה מצפה לבשורה". דניאלה לונדון-דקל סיפרה לקובי מידן שכל לילה חוזר אליה אותו חלום, כאמא של חייל: הדפיקה בדלת. מירה, שיוחי שלה נעדר ימים ארוכים בפעילותו הצבאית, "משננת לעצמה איך הייתה שמה נעל בדלת, הייתה שמה כיסא, לא יכלה לשאת את המחשבה שהוא יבוא והיא לא תהיה בבית, שהוא יבוא והחדר יהיה ריק ... 'לחכות זה תקווה', אמרה וסגרה את החלון" (61).
מירה לא תוכל עכשיו לשכוח את יוחי, כי תאזין לקולו יום אחר יום. היום נותר אחרי כל חלל אוצר של סרטי וידיאו, אבל באותם ימים כמעט דבר לא תמך בזיכרון, גם לא התמונות הקפואות שבאלבום, ואז באה ההקלטה, ואיתה האדם החי. לפני כמה שנים נשלחה אלי הקלטה שבה לקח גידי אחי חלק, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא חזר אלי חי, וגם ידעתי שקולו נשכח ממני לחלוטין עד אז, ושוב לא יישכח.
הנדל כתבה את הנובלה בראשית שנות השבעים. בעלה, הצייר צבי מאירוביץ, נפטר ב-1974, אבל לקה בשבץ כמה שנים לפני כן. כמעט 40 שנה חייתה אחריו, בנה מעיד בריאיון שהאבל והאלמנוּת שכנו בביתם גם כשיהודית המשיכה לגדל אותו ואת אחותו. האִם צפתה את אלמנוּתה כאשר כתבה את "כרטיסים לסמי דייוויס", או אולי חזתה אסון ההולך ומתרקם? לא נדע, אבל השאלה הזו מובילה אל סיפור האלמנוּת הבא, שבו המספרת היא היא האלמנה.
לאה איני איבדה את בעלה עירד ממחלת הסרטן ב-2013. את הרומן הממוארי "ועודךָ בחיים" פרסמה עתה, 12 שנה לאחר לכתו. הסיפור נחלק לשניים, ימי המחלה הממארת, וימי האלמנות. רגע המוות בין שני חלקי הספר הוא קו תפר רגעי שאין לו כמעט רישום בספר. שם הספר מתייחס לשני החלקים, אבל ההקשר והמשמעות הנלווית שונים. "בעודך בחיים" בחלקו הראשון הוא הגבר שעודו בחיים. "ועודך בחיים" בחלקו השני הוא הגבר שגם אחרי מות הגוף נותר בעולם. אֵיני מתעקשת להותיר את עירד שלה בעולם, לא לקבל את סופיות המוות.
בחלקו הראשון עירד הוא הבעל החולה. איני כותבת עליו בלי לרחם על הקורא, בצבעים בוטים, בתיאורים פיזיים. צעד אחר צעד אנחנו מתוודעים לכך שהאבל מתחיל לפני מותו של עירד. "אבל אני מתאבלת כבר. הולכת ברחוב ובוכה. ועודך בחיים" (20). היא לוקחת על עצמה את תפקיד האם, "אבל לא הייתי אמא טובה. על פחדיך השבתי בלהג שקרי, על ייסוריך בתחלואים מוזרים שהוציאו אותך מדעתך" (23). ככל שהמחלה מתקדמת התיאורים נעשים קשים יותר, התקווה מתחלפת באשליה, בנחישות להציל את החולה הסופני למרות שאין לכך בסיס ותוחלת. זיכרונות הימים שלפני המחלה מענים. "'איך אני רוצה שנשכב שוב, לאה, את לא מתארת לעצמך', 'כשתתחזק', חייכתי במיצי החמלה. 'כשתתחזק'" (26).
המחלה מאפשרת פרידה, פרידה שנמנעה ממירה של יהודית הנדל, נמנעת מבני משפחתם של הנופלים בשדה הקרב, או הנקטפים בתאונות דרכים. הפרידה לכאורה היא ברכה. "'לא, חמודה שלי', אמרת, 'הגיע הזמן להיפרד'. 'אבל אני לא רוצה להיפרד! אני לא רוצה!' מחיתי-בכיתי לך'" (30). ואחר כך: "זהו, אתה גוסס. גו-סס. מילה רוקנרולית שלא מתעכלת ... אף פעם לא עמדתי כה קרוב למוות. אף פעם לא התעללו בי כך" (32). היא שבה למשפט הזה כמעין מנטרה. כשהמוות מגיע היא שבה אל המיתוס העברי: "עירד דוד יעקב שנקרא לסולם, אל זרועות המלאך, וזו שמתגלגלת מאז במורד. צעד נשלח, מגשש, יורד, ורק אז מדרגה רעועה בעולם. רק אז. פעם שלב נאחז בשלב: עירדלאה לאהעירד עירדלאה לאהעירד ויהיה בוקר והנה לאה" (37).
ימי האלמנוּת הם ימי לימוד, מעבר ממצב קיום של אשת הגוסס המסרבת להיפרד, לאשת המת שנועד להישאר בחיים. "יורדת עם האשפה וממלמלת: הכול שלך! הכול! אני. הבת, הרכוש" (42). המציאות אינה עוצרת. ניתוק הטלפון הסלולרי של המת. השכרת החניה לאדם זר. "ועכשיו את ממש נתבעת לקום! לקום-לקום, להתרומם!" (50). אחרי זמן רב היא מגלגלת ערמות של בגדי הבעל המת למסירה, "את האבן, סיזיפוס הבגדים ... ואז בחנות, איוֹבה עלובה" (52). היא נאחזת בבת שנותרה, שמעתה "אהיה שתי אימהות וצל אב" (שם).
הבעל המת חוזר בחלומות. "עד החלום ההוא, הצלול מן החי, שהאיץ בי לזנק ממקומי ולפתוח לך, כי אתה כבר בדלת, פסיעה מן הסף. בריא וצעיר מגיל מותך" (45). האֵבֶל הופך את האהבה להר געש, מעצים אותה. ברשימה שהתפרסמה בספר מכתבי הפרידה של נופלי "חרבות ברזל" כתבתי: האהבה למת היא הגדולה והקשה באהבות. וכך לאה: "אובדן אינו סיבה לקץ אהבה. אין קץ לאהבה. אין קץ" (53). ואחר כך: "מאהבה כזאת לא קמים, ולא קמים מאבלָהּ. לאט תכסי על איי החורבות. תהיי חיה בבכייך, ואבודה בצחוקך" (55).
ואז מתרחש הרגע המכונן שהופך את האבל על פניו. "מה שאת כותבת כעת הוא בין הלא-מובן ללא-ייאמן, כשהגחתו [של עירד] מן האין קרתה ב-14.2, הוא יום הולדתו" (57). עירד שב אליה במפגש תודעות: "התעקשתי. הוא איתי. הוא כאן. הרחש שליווני בבית, מיד עם מותך, והיה עוצר להסמיך אל מול מיטתך, כשני מעופֵי תודעתי אל מחוץ לגופי, בימים שלאחר הולדת הבת" (59). הוא גח מ"ממד עלום". איני נוטשת את המציאות המייסרת של האלמנוּת ונודדת לשיח על הישארות הנפש, אף כי אינה משתמשת בצירוף הזה. מעתה היא דבקה ב"קיום הנסתר מוחלט, כי אין סופיות, אין מוות, אין. יש חיים אחרי הגשמי בתצורות צבירה חדשות, ויש חושים נפתחים לרוחבו ולעומקו של עולם, המרעידים והופכים עמודיו" (60).
ניתן לקרוא את החלק הזה של הממואר, הנמשך עוד עמודים רבים, כשלב באבל הממיר את שלב ההכחשה בשלב של השלמה ופיצוי. ואפשר לקרוא אותו כתהליך התקרבות לראייה חדשה של הקיום, נסמכת על תורות המזרח, לאו דווקא בודהיסטיות. האם יש בכך נחמה? עבור לאה איני זה יותר מנחמה. זו חזרתו של עירד אל חייה בעולם הזה, ופגישה שלהם כדי שהאהבה שאינה יכולה להיעלם תמומש בממד האחר.
יהודית הנדל כתבה לפני שהתאלמנה ספר על אלמנה צעירה. איני פרסמה בצעירותה ספר על אלמנה צעירה שנים לפני התאלמנותה שלה, באמצע חייה, והיא אף תוהה על כך: "איך העזת לכתוב בגיל עשרים ותשע, ואת בזוגיות הדוקה, ספר על אלמנה צעירה – השתגעת להקדים את זמנך?" (52). אני לא חשוד באמונה בכוחות מסתוריים המכוונים אותנו, אבל משהו מנקר גם אצלי. לאחר מותו של גידי אחי ערכתי והוצאתי את ספרו "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שירים ותרגומים שלו שהספיק לכתוב ולתרגם ב-23 שנותיו. שוב ושוב הוא מנבא בהם מותו, מספר אותו, כמעט משחזר אותו. ויש עוד חידות הסובבות את מותו.
*
את שנות חיי הראשונות ביליתי עם אבא ואמא בצריף עץ בלב העיר, מוקף שברי בתים חרבים. הם היו חברים בקבוצה שנקראה "קומוניסטים עבריים". זו הייתה אידיאולוגיה, אבל אידיאולוגיה נעימה, כי האנשים היו אנשים טובים, וכי אמא ואבא אהבו זה את זו עד מאוד. הם היו הנס ולוטה, ואני הייתי רובילה שלהם, בן יחיד, זהוב שיער כילד ארי.
אמא הרתה בסתיו 1949, אבא חלה. צל נפל עליה, והיא הבינה מיום ליום ביתר ודאות שהיא עומדת לאבד את אהבת חייה, האהבה שלא יהיה לה תחליף, ושלא יהיה אב לילד הצומח בה. היא בכתה כנראה אבל לא לעיניי, אבא בכה בסנטוריום שבו שכב וכאב את המחלה ואת חייו הקצרים, ואני לא ידעתי דבר ולא שמעתי דבר, וגם כאשר מת לא ידעתי, לא ראיתי קבר, אבא לא היה יותר. אחר כך, שנים הרבה אחרי זה, שאלתי את אמא למה לא הלכנו לקבר, למה לא לקחה אותי ללוויה, למה לא נתנה לי לבכות כשעוד אפשר היה, והיא אמרה, לא ידעתי, לא ידענו, לא הבנו אז, הרבה דברים לא הבנו.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הארורה חייתי שלושים שנה לצד אימי האלמנה השכולה, יהודייה גרמנית שבחרה פעמיים בחיים. פעם אחת בהסתערות עליהן כאשר נודע על מחלתו הסופנית של אבא והיא הרה, מסרבת להפיל את הוולד כפי שיעצו לה רבים, מסרבת לעבור לקיבוץ הגלילי שאותו הקימו שתי אחיותיה. אישה חסרת מקצוע לבעל גוסס המתרוצצת בקורסים כדי להפוך לימים לעובדת סוציאלית נערצת. בפעם השנייה אחרי שנודע דבר היעלמותו של גידי, שמיד ידעה שלא ישוב, בחרה שוב בחיים, אבל חיים אחרים ומסע חיים אחר.
על פניו בחרה אימי לאחר שנתאלמנה, עוד לא שכולה, בקוטב ההכחשה, ונכון יותר: בקוטב החיים. היא לא הפכה אדם מר אחרי מותו של אבא, לא חיפשה ניחומים. גרנו שלושתנו בדירת מרתף שבעיני הילד שלי הייתה דירה גדולה, עם מרפסת וחצר ועץ לטפס עליו. העבודה הסוציאלית הייתה עבורה דרך חיים הדורשת יחס אמפתי, קשוב וחברתי. היא המירה אצל אמא וכמה מחברותיה את האידיאולוגיות, שאיבדו את החיות ואת כוח המשיכה שלהן. רק משפט אחד בין שני האובדנים זכור לי, כי כדרכה דיברה מעט במשפטים הזכורים לתמיד: "יכולתי להמשיך אחרי הַנְס, הייתי עצובה אבל החיים היו חזקים. אם יקרה משהו לגידי, לא אוכל לחיות".
גם אימי זכתה שייכתב עליה בספר, ספרי "רחוב הפרחים 22", בפרק המסיים את המהדורה הדיגיטלית של הספר. ביום הולדתה התשעים התאספו עשרות בני משפחה מארבעה דורות לחוג את יום ההולדת ואת צאת הספר. שנה אחר כך הלכה לעולמה, והפעם נחושה למשימה אחרונה: למוּת. סוף סוף למות. כמו אצל לאה איני היה גם לאמי היה זמן פרידה, אבל הוא לא היה מיוסר אלא שלם ונכון. בלובי המחלקה הסיעודית של בית האבות הציעו לה את מיטתה, וכל מי שהיה נוכח בחייה בא להיפרד.
אני חוזר אל הספר, ומגלה שכה מעט כתבתי על אלמנוּתה. השכול כיסה את האלמנוּת, כמעט העלים אותה. לקראת סוף הספר אני מתעד מפגש שלי, היתום, עם אימי, האלמנה. בפעם הראשונה חלקנו את האובדן של אבי ברגע של חסד. משורות הסיום של "רחוב הפרחים 22" חזרתי אחרי 19 שנים אל משפט הפתיחה בספר "מסעותיי עם העברית": "ביום שמת אבי, מתה איתו השפה הגרמנית". אני שב אל המילים שנכתבו שלא כדרכי בבידוד מן העולם, בצימר לחוף הכינרת. כך מסתיים "רחוב הפרחים 22":
"לאחר שהתגוררה אמא בדירה בבית קומות הקרוב לצריף ילדותי ברחוב פינסקר, עברה לגור בבית האבות ברמת חן, שבו בילה דודה האהוב אריך את שנותיו האחרונות. את השידה העתיקה שעברה מדור לדור הבאנו לביתנו. את הספרים הרבים בגרמנית שנאספו במשך שנים רבות, חלקם הביאה איתה מגרמניה, ספרי שירה ופרוזה וחברה ואמנות, ערמנו וארזנו בתיבות קרטון.
'אין לאן לקחת את זה', אמרה אמא, 'אף אחד לא רוצה את זה, אפילו במכון גיתה כבר אין להם מקום לכל הספריות של הייקים'.
את תיבות הקרטון העמוסות ספרים מאובקים הנחתי ליד פחי האשפה, שהדיפו צחנת פסולת מזון. הסבתי מהן את ראשי ולא הבטתי לאחור.
אמא נתנה לי למשמרת ערמות גדולות של תעודות וכתבים, מחברות עמוסות סיפורים ורשימות שכתב אבא בגרמניה ובישראל. חלקם מודפס במכונת כתיבה ומועתק לנייר שקוף המתפורר בין האצבעות. מצאתי שם שירים רבים שלא הכרתי, וגם היא לא הכירה, ואולי שכחה. כשהגיעה אל נחלתה בבית האבות ישבנו יחד וקראנו בהם. היא הסבירה לי את פשר המלים שלא ידעתי, ואמרה, 'זה יפה, לא חשבתי אף פעם שזה כל כך יפה, זה לא רק המחשבות שלו, זה יפה בתור שיר'.
שעה ארוכה ישבנו וקראנו שירים של הנס רוזנטל, אבי שלא ידעתי עליו דבר, שנעלם מחיי בלא הודעה, בלא קריאה. כשקמתי ללכת מאמי נשקתי לה, בפעם הראשונה בחיי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.