האם מורה לתנ“ך צריך להיות עבריין?

מן המפורסמות הוא שיש בתקופתנו ירידה מתמשכת בהתעניינות במקרא.

ליאור פרידמן (שיעור חופשי, גיליון 98, אדר תשע“ב, מרץ 2012) ראיין על כך את הסופרת יוכי ברנדייס, שהרומן שלה, "מלכים ג" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2008) עוסק בשחר המלוכה בישראל ופילוג המלוכה, וספרה "שבע אימהות" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2010), עוסק בדמויותיהן של בת לוט, תמר, מרים הנביאה, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר. כמי שהמקרא כל כך מאושיותיה וכמורה לתנ"ך לשעבר, ברנדייס כואבת את מצב הוראת התנ"ך בבתי הספר. הכותרת שהעניק פרידמן לראיון איתה הוא מובאה מדבריה: ”מורה לתנ“ך צריך להיות עבריין“. ברנדייס טענה, בין השאר ש"המורות מפחדות מתנ“ך, כי זה של דוסים ויש שם אלוהים ועם בחירה... אז מה עושים כיום? מנתקים את התוכן מהתנ“ך ונצמדים לדברים טכניים". 

על עמדותיה בראיון הזה מגיב כאן מר משה אילן, מורה מחונן לתנ"ך, שהיה עד 2001 מנהל האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך.

התנ"ך – מורשת תרבותית משותפת

יוכי ברנדס היא בעיני סופרת גדולה, שאת ספריה המרתקים אני קורא בשקיקה ובהנאה מהחל ועד כלה. אני גם משוכנע שהיא מורה מחוננת ומעולה, שבכישוריה הכריסמטיים היא מסוגלת לכבוש הן את לב תלמידיה הצעירים והן את שומעיה המבוגרים בכל נושא שתלמד או תרצה. מהכרות קצרה מלפני שנים גם התרשמתי מאישיותה הערכית, מדבקותה הפדגוגית ומבקיאותה במכמני התרבות היהודית ובספרותה.

משום כל אלה צער אותי פסק דינה הקטגורי, החרוץ והקשה לפיו "מצב לימודי התנ"ך במערכת החילונית מחריד", ועוד יותר ציער אותי ציון הסיבה למצב המחריד - "האשמה העיקרית במצב לימודי התנ"ך הוא בתכניות הלימודים המשמימות".

השימוש במילים סוגסטיביות בחריפותן: "מחריד" ו"משמים" נובע מתוך התפרצות אמוציונלית ולא מתוך ניתוח רציונלי מעמיק, נינוח ואינטליגנטי.

כאשר יוכי ברנדס טוענת כי "יש הרבה מורים נפלאים עם אידיאלים, שרוצים לגרום לתלמידים לאהוב תנ"ך" הריני מצטרף בכל לב ובהתלהבות לטענה זו, מתוך היכרות קרובה עם מורים כאלה. מורים כאלה - שהם בודאי בצלמה וכדמותה של יוכי - לא ניתן לעוצרם על ידי "תכניות לימודים משמימות". מורים כאלה מפיחים באישיותם ובדרכי הוראתם רוח חיובית בפרקי התנ"ך שהם מלמדים והם בלי ספק ממריאים בהתלהבותם יחד עם תלמידיהם. כמו יוכי הם מצליחים לייצר הוראה חוויתית וערכית. שום תכנית לימודים מוכתבת לא תעצור בעד מורים כאלה ולא תמנע מהם לפתח הוראה כריסמטית.

המורים הרבים והנפלאים האלה (בלשונה של הכותבת) אינם נכללים בסטריאוטיפ שהיא עצמה משתמשת בו: "היום המורות מפחדות מתנ"ך כי זה של דוסים... ויש פחד גדול שהילדים שלנו ייהפכו חס וחלילה לדוסים". האם אפשרי הדבר שבמערכת שיש בה "הרבה מורים נפלאים עם אידיאלים" מוגדרים המורים של היום בהכללה כ"מורות מפחדות"? האם לפנינו מיון מהימן? האם ניתן להבחין בברור בין תלמידיהם של אלה לתלמידיהן של האחרות - כשני תוצרים מובחנים של מערכת החינוך בישראל?

כאשר מטיחים האשמות קולקטיביות כה חריפות וכה מכלילות - ההגינות מחייבת שתהיינה מבוססות על בדיקה יסודית ומפורטת ולא על התרשמות היוצרת סטיריאוטיפים. זוהי דרישה לגיטימית מכל חוקר, וגם סופרים מחוננים אינם פטורים ממנה כשהם עוסקים בביקורת על מערכות ציבוריות וחינוכיות.

יוכי ברנדס טוענת כנגד תכניות הלימודים שהן משמימות. טענה כזו מחייבת בדיקה. עיון קל בכל תכניות הלימודים למקרא לבתי הספר היסודיים הממלכתיים ולבתי הספר העל-יסודיים הכלליים, גם זו שיצאה למערכת בתשל"א, גם זו מתשמ"ה וגם זו מתשס"ג מאמצות את הגישה - ואני משער כי גישה זו תהיה מקובלת על יוכי ברנדס - שטקסט ספרותי בנוי על השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין תוכן לצורה. כל רעיון, או מחשבה, או ערך נתרמים על ידי הצורה או הדרך שבהם הם מבוטאים. אם יש מי שמנתק את התכנים המקראיים ונצמד לאמצעים טכניים גרידא - כטענת הכותבת - הרי אין הוא פועל ברוח הנחיות תכנית הלימודים, אלא במפורש בניגוד לתכניות הלימודים הרשמיות, והוא בחזקת מסלף את המומלץ בתכנית הלימודים. זיהויים של מטפורות, תקבולות, דיאלוגים, גרסאות, דיוקי לשון, משמעויות אינטרטקסטואליות וכדומה הם אמצעים להבנה מעמיקה יותר של התכנים. האמצעים האמנותיים אינם עניינים טכניים העומדים לעצמם ואשר אליהם בורחות כביכול "המורות המפחדות"  ומוצאות בהן מפלט.

אם אחת ממטרות הוראת המקרא היא להביא את התלמידים ליכולת של לימוד מקרא באופן עצמאי ואוטונומי הרי מחובתנו לצייד אותם בארגז כלים מתאים ללומד העצמאי, לפתח רגישות לאמצעים האמנותיים-ספרותיים ויכולת הבחנה בפואטיקה המיוחדת לספרות המקרא, לסוגיה, לסוגותיה ולקשר שבין התכנים לדרכי ההבעה האמנותיים.

תכניות הלימודים למקרא בבית הספר הממלכתי הכללי קובעות כהנחה מנחה כי "המקרא על ריבוי הפנים שבו הוא מרכיב מרכזי במכנה המשותף התרבותי לכל עם ישראל לדורותיו" וכי "מטרות התכנית, עקרונותיה ותוכני הלימוד שבה נקבעו על בסיס הכרה זו".

גב' ברנדס וכל קוראי "שיעור חפשי" מוזמנים לפתוח את חוברת תכנית הלימודים למקרא לביה"ס הממלכתי משנת תשס"ג ולקרוא בתוכה מה הן מטרות הוראת המקרא, מה הם עקרונות ההוראה המוצעים בתכנית, מה היו שיקוליהם של מחברי התכנית,  מה הם הקריטריונים לבחירת פרקי הלימוד לכל שכבת גיל, אילו נושאים, מושגים ורעיונות מוצעים להדגשה במהלך ההוראה ולהרחבה מעבר להקשר המקראי, אילו נושאים נבחרו להעמקה ולהרחבה בחינוך העל-יסודי. כל זאת בטרם יוציאו לעז על "תכניות הלימודים המשמימות" ובטרם ייחשפו לדברי הבקורת על תכניות הלימודים, שרק מתוך כבוד והערכה לכותבת קשה לי לכנות אותם כמופקרים וכמשתלחים.

הטלת דופי בתכניות הלימודים למקרא היא הטלת דופי באחראים לעיצוב התכניות ולבנייתן. ביניהם - מן המובחרים בחוקרי המקרא ומורי הדור שפיעמה ומפעמת בהם השאיפה להנחלת המקרא, תכניו וערכיו, לעם כולו ולתלמידי מערכת החינוך במיוחד שכיהנו כחברים בוועדות המקצוע ובוועדות התכנית ושימשו כיועצים לחוברות הלימוד וההדרכה למורים. הבקורת מטילת הדופי מכוונת גם למיטב מורי המקרא בארץ שהתגייסו לסייע בעיצוב התכניות והם מייצגים את  מערכת החינוך על כל שלביה, מגזריה ורבדיה.  בעזרתם ובשיתופם עוצבו התכניות, פורסמו חוברות עבודה, נערכו ניסויים בבתי ספר מסביבות חינוכיות וסוציואקונומיות מגוונות ונתקבלו משובים חשובים.

חוברות העבודה על פי תכניות הלימודים למקרא כללו משימות ושאלות המשמשות אתגר לחשיבה, להשוואה, להערכה ולפעילויות אינטלקטואליות של התלמידים לפני במהלך ולאחרי השיעורים בכיתה. אין אלו שאלות שנועדו למציאת "פתרונות" חדמשמעיים. המשימות נועדו לפתח את כישוריו של הלומד לעצמאות ולמקוריות.

הדוגמה שמביאה יוכי ברנדס בראיון מניסוי שערך ירון לונדון עם נכדותיו היא מסוג הניסויים המיועדים מראש להוכיח עמדה מוקדמת ומגמתית. גם מאד ייתכן שנכדותיו השתמשו בחוברת עבודה שמחבריה לא הבינו את מגמת תכנית הלימודים.

בשום אופן אינני בא לטעון שמצב הוראת המקרא במערכת החינוך הוא במיטבו. אני מסכים בהחלט עם יוכי ברנדס כי המצב הוא בכי רע, גם אם אינני משתמש במונחים קיצוניים כמוה. כל תכניות הלימודים במקרא לא התעלמו מן הבעיתיות בהוראת המקרא. התסכול ואי הנחת היו בכל אחת מן הוועדות תמריץ ודחף לחיפוש דרכים לתקן ולשפר. ביקורת הוגנת על תכניות הלימודים אסור לה שתתעלם מן המאמץ להאבק במצב המתסכל ומן הניסיון לעצור את הירידה ולחסום אותה. האם תרופת הפלא נמצאת בחיקה של יוכי ברנדס? מלבד דברי הבקורת הקטלניים על תכניות הלימודים הרי כל מה שהיא מציעה בדבריה כאלטרנטיבה הוא הדגם של המורה המוצלחת ששמה הוא יוכי ברנדס. לא קל לחקות אותה.

ואולי יש לחקור ולבדוק את הסיבות המהותיות והעמוקות לירידת מעמד המקרא במערכת היחינוך ולמקם תופעה זאת במסגרת שינוי היחס של החברה הכללית לעולם הרוח היהודית ולארון הספרים היהודי. ישנם כנראה מאפיינים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים ורוחניים המשפיעים על תהליכים חברתיים בחברה הישראלית. מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הבוחרים להשתלם במדעי היהדות הולך ופוחת. הקרע בין דתיים לשאינם דתיים הולך ומעמיק. האם תכנית הלימודים למקרא אשמה גם באלה?

הוועדה שהקים משרד החינוך לבדיקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי בראשותה של פרופ' עליזה שנהר (1994) סברה "כי הירידה המתמשכת במעמדם של מקצועות היהדות בחינוך הממלכתי הכללי הינה תולדה של תמורות חברתיות ופוליטיות ושינויי ערכים המקרינים על בית הספר ובאים לידי ביטוי מודגש במקצועות ההומניסטיים, מקצועות המנחילים את הסדר הערכי, שלימודי היהדות הינם חלק מהם". מסקנות ועדת שנהר והמלצותיה היו על סדר היום של ועדת התכנית למקרא - תשס"ג והיא התלבטה כיצד ליישם אותן בתכניות שפיתחה.

גב' יוכי ברנדס, שהיה לה חלק אישי בנסיונות משרד החינוך ליישם את המלצות וועדת שנהר במערכת החינוך נקראת בזה להטות שכם מתוך מגמה קונסטרוקטיבית ולסייע בידי הממונים על הנחלת תכנית הלימודים למקרא במקום לתקוף אותם באגרסיביות בלתי מתפשרת.

על הוראת התנ"ך ראו עוד:

רות קרא-איוונוב קניאל  להיות מורה
המורה אשר: ראיון עם אשר גניס

עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך