ד"ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)
 |
| וויליאם בלייק, השטן מכה את איוב בשחין רע |
במאמרו "הסיפור על ראשיתו של איוב", מראה מאיר וייס שמטרת הפרולוג בספר איוב היא לקעקע את עולם החכמה, ואת ספר היסוד שלה – ספר משלי - שלפיו, כדאי לאדם להיות צדיק ולנהוג ביושר, כי מהתנהגות כזאת יצא נשכר. ולהיפך - החטא לא משתלם כי החוטא ייענש ויסבול. [1] מטרת העבודה כאן היא להראות שגם בגוף היצירה מתעמת מחבר ספר איוב עם ה'חכמה' של ספר משלי. הוא יוצא נגד תורת הגמול הקלאסית ונגד תורת גמול המושתתת על כדאיות. המחבר מביא את הדברים בתחכום רב. בפיהם של רעי איוב משמשים הציטוטים [2] ממשלי הוכחה לטיעוניהם ואילו הציטוט בפי איוב הוא באירוניה ומובא לשם התרסה נגד המזדהים עם ספר משלי.
זוהי דרכו של מחבר ספר איוב גם באזכורים מתוך ספרי מקרא אחרים. למשל: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך" (איוב ז 17), שהוא ציטוט מתהלים ח 5, אך במשמעות אירונית: "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ", אלא שבתהלים בא הכתוב להתפעל ממעשי ה' ואילו באיוב הוא בא באירוניה, כאילו מעשי האל מכוונים לפגוע באדם. [3] כך גם איוב יב 9, שהוא ציטוט מתוך ישעיה מא 20.
תחילה נראה את "עולם החכמה" של ספר משלי ולאחר מכן את הציטוטים וההֶרמזים מתוך משלי ואת משמעותם.
א. המסר של ספר משלי
1. ספר משלי מציג את תורת הגמול התקנית: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו:
מְאֵרַת יְהוָה בְּבֵית רָשָׁע / וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ (ג 31). כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע / וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (י 25). הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם / אַף כִּי-רָשָׁע וְחוֹטֵא. (יא 31). ראו גם: יא 5; יב; יג 21, 25; טו 9; כד 16 ועוד רבים.
2. רעיון משלים לתפיסת הגמול של ספר משלי הוא כדאיות הגמול:
כַּבֵּד אֶת-יְהוָה מֵהוֹנֶךָ... וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ (ג 10-9). טוֹב-עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי-נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל (כב 9). מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן (כט 14). ראו גם: כא 13, 21; כח 27 ועוד רבים.
זוהי תיאולוגיה של "תן וקח", תיאולוגיה אלילית [4].
3. ספר משלי הוא ספר 'החכמה':
משלי ב 7-2; שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ (ד 2-1); משלי ח - ט; בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר-לב (י 13); חֲכָמִים יִצְפְּנוּ-דָעַת (י 14).
רעי איוב הם דוגמטיקנים ושרויים בעולם החשיבה של ספר משלי. מקור הידע שלהם הוא 'החכמה', המגולמת באישיות הסמכותית: הזקן החכם ובעל הזיכרון ההיסטורי. על כך מתנהלים חילופי דברים בין הרעים לאיוב:
בלדד: כִּי-שְׁאַל-נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם. כִּי-תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ. / הֲלֹא-הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח 10-8).
איוב לא מקבל את הנחת היסוד של החכמה המיוסדת על האוטוריטה של זקני הדור: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה (?) וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (?) / עִמּוֹ (עם האל) חָכְמָה וּגְבוּרָה. לוֹ (לאל) עֵצָה וּתְבוּנָה (יב 12).
וכן: כדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם-אָנִי לֹא-נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (יג 2).
אליפז: גַּם-שָׂב גַּם-יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים. אֲחַוְךָ שְׁמַע- לי (טו 10). וכן: וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה. אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ... (טו 18-17).
צופר: הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי-עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי- אָרֶץ (כ 4).
אליפז, מסתמך על המסורת: זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ (ד 2). תגובת איוב: זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי-אֵפֶר לְגַבֵּי-חֹמֶר גַּבֵּיכֶם (יג 12). וכן: וְאִם-זָכַרְתִּי וְנִבְהָלְתִּי וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת (כא 6).
ב. הזיקה הישירה בין ספר איוב לספר משלי
כאמור למעלה, רעי איוב מזדהים עם רעיונותיו של ספר משלי, נסמכים עליו ומצטטים מדבריו.
להלן יוצגו הקשרים בין שתי היצירות. בדוגמאות הבאות מובאים פסוקים מספר איוב הדומים לפסוקים במשלי. רובם באים בצורת שֹיכול המורה, כידוע, על ציטוט [5].
* מסיבות טכניות לא ניתן להציג את קווי השיכול כאן. לכן, כאשר יש שיכול במובאה, נרשם בצידה "שיכול". סדר ההשוואות:
I. הֶרמזים ממשלי בפי אליפז ובלדד;
II. ציטטות והֶרמזים מפי הרעים על הגמול לרשעים;
III. ציטטות והֶרמזים מפי הרעים על הגמול לצדיקים;
IV. ציטטות והֶרמזים מפי איוב.
I. הֶרמזים ממשלי בפי אליפז ובלדד
1. דברי אליפז בנושא הבריאה משקפים את ביטויי ספר משלי: אליפז: הַנֹּתֵן מָטָר עַל-פְּנֵי-אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל-פְּנֵי חוּצוֹת (ה 10).
וכן: הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ (טו 7).
דברי 'מרת חכמה' במשלי: בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי. עַד-לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח 27-25).
2. גם צופר רומז לגדולת האל במעשה הבריאה על פי משלי: צופר: גבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע (איוב יא 9-8) משלי: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ-טָל (משלי ג 20). [שיכול]
II. ציטטות והֶרמזים מפי הרעים על הגמול לרשעים
3. המטאפורה שבפי אליפז והפתגם שבספר משלי מציגים שניהם גישה דטרמיניסטית: יחס של סיבה למסובב בין החטא לעונש, המשקף את האמונה שרשע – רע לו.
אליפז: כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וזרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ (איוב ד 8)
משלי: זוֹרֵעַ עַוְלָה יקצור(יִקְצָר) אָוֶן (משלי כב 8). [שיכול]
מטאפורה דומה מצויה בישעיה נט 4: "הרו עמל והוליד און" ובתהלים ז 15. אבל כאן המטאפורה קשורה לחיי אדם ואילו במשלי ובאיוב היא לקוחה מהווי חקלאי ומחוקי הטבע, כך ברור שדברי אליפז לקוחים ממשלי ולא מהמקורות האחרים.
4. דברי בלדד משתלבים ברטוריקה של הרעים המאזכרים את ספר משלי והוא משמש אסמכתה לאמיתוּת רעיונותיו.
בלדד: כֵּן אָרְחוֹת כָּל-שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד (איוב ח 13).
משלי: תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד (משלי י 28).
5. לדעת בלדד מצב הרשע הוא הפוך ממצבו של הצדיק במשלי:
בלדד: יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ (איוב יח 7).
בְּלֶכְתְּךָ לֹא-יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם-תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל (משלי ד 12).
שימו לב למצלול של העיצור צ בכל אבר באיוב ובמשלי שגם לו יש תרומה להֶרמז.
6. אליפז מטיח באיוב שהוא אוויל ופותה, לפי ספר משלי. אליפז: כִּי-לֶאֱוִיל יהֲרָג-כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ו 3-2).
משלי: כֹּבֶד-אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם (משלי כז 3). [שיכול]
ראו למטה, פריט מספר 13.
7. המחרוזת הבאה מראה את חילופי הטיעונים בין איוב לרעיו כשהנחות ספר משלי משמשות להם נקודת מוצא. הרעים מצטטים את משלי כדי לנגח בהם את איוב ואילו איוב עונה באותה מטבע אבל במהופך. ראו גם למטה פריט מספר 17.
הרעיון הבסיסי במשלי הוא: נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם (כ 7). נר ה' - אורו מאיר את נשמת הצדיק:
משלי: אוֹר-צַדִּיקִים יִשְׂמָח (משלי יג 9).
אליפז נאחז במשלי כדי להציג את איוב כצדיק על תנאי (הפסוקים כב 28-23 באיוב הם יחידה אחת):
אליפז: אִם-תָּשׁוּב עַד-שַׁדַּי תִּבָּנֶה / תַּרְחִיק עַוְלָה מֵאָהֳלֶךָ (איוב כב 23)... על דרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר (פסוק 28). משלי: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד-נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד 18). [שיכול] .
גורל הרשעים הוא החושך:
משלי: דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה / לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכּשֵלוּ (ד 19).
בלדד מצטט את משלי הבטוח שהרשעים יכלו. "אור דועך" הוא מטאפורה לכליון הרָשע.
בלדד: גם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ... / אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ / וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ (איוב יח 6-5).
משלי: אוֹר-צַדִּיקִים יִשְׂמָח / וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ (יג 9). משלי: כִּי לֹא-תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע / נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ (כד 20).
משלי: מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ / יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון (בֶּאֱשׁוּן) חֹשֶׁךְ (כ 20).
8. צופר מלגלג על איוב. לפי הציטוט איוב הוא איש פשע שמסתיר את כוונותיו בהרבה מלל:
צופר: הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה / וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק (איוב יא 2).
משלי: ברֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע / וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל (י 19).
III. ציטטות והֶרמזים מפי הרֵעים על הגמול לצדיקים
9. אליפז, במאמץ להבין את פשר סבלות איוב, מציע את פרשנות ספר משלי לסבל:
אליפז: הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ / וּמוּסַר שַׁדַּי אַל-תִּמְאָס (איוב ה 17). משלי: מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל-תִּמְאָס / כי את אשר אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ / וכְאָב אֶת-בֵּן יִרְצֶה. (ג 11–12). [שיכול]
(ראו גם דב' ח 5. שימו לב לשינוי שם ה' באיוב)
על כך עונה איוב: הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם / אִם-בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן (יג 10).
10. אליפז מתעלם ממכות איוב ונצמד לאמירה השגרתית הנסמכת על "החכמה" במשלי:
אליפז: בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא / וְלֹא-תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא (איוב ה 21).
משלי: אַל-תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם / וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא / כִּי-יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ / וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד (ג 26-25). [שיכול]
11. בהֶרמז הבא יש משום תחכום רב. אליפז לוקח שתי מלים ממשלי כו 12, תִּקְוָה וִכְסִיל, הבאות בכוונה שלילית, ונותן להן משמעות חיובית של תקווה. כאילו התכוון לומר: אם לא תהיה חכם בעיניך, אלא תירא את ה', כי אז לא תהיה ככסיל.
אליפז: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ / תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ (איוב ד 6).
משלי: רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בֵעינָיו / תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ (כו 12) [שיכול]
אבל ייתכן שדברי אליפז מתייחסים לפסוק אחר במשלי:
אליפז: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ / תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ (איוב ד 6).
משלי: כי-יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ / וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד (משלי ג 26-25).
12. בלדד מטיל ספק בצדקת איוב והוא משלב שני פסוקים ממשלי בפסוק אחד בדרך כיאסטית. בביטוי הלקוח ממשלי רומז בלדד שאיוב הוא רשע, והאל יסלח לו אם יתחנן אליו:
בלדד: אִם-אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל-אֵל / וְאֶל-שַׁדַּי תִּתְחַנָּן /
אִם-זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה / כִּי-עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ / וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ (איוב ח 6-5).
משלי: מְאֵרַת יְהוָה בְּבֵית רָשָׁע / וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ (ג 31). [שיכול]
משלי: הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר / וְזַךְ - יָשָׁר פָּעֳלו (כא 8). [שיכול]
משלי: גַם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר-נָעַר / אִם-זַךְ וְאִם-יָשָׁר פָּעֳלוֹ (כ 11).
IV. ציטטות והֶרמזים מפי איוב
13. בדוגמה הבאה איוב הוא הפותח בציטוט ממשלי. אבל מטה את מגמתו ומתנצל.
איוב: לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי / והיתי (וְהַוָּתִי) בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ-יָחַד
כי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד / עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ (ה 2).
משלי: כֹּבֶד-אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל / וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם (כז 3). [שיכול]
אליפז, לעומתו, מטיח באיוב שהוא, לפי ספר משלי ובניגוד להטיה של איוב, אוויל ופותה. ראו פריט מס' 6.
14. בפסוק הבא נאחז איוב בדברי משלי כדי לעקוץ את רעיו, בבחינת משתמש בנשק היריב נגדו. כביכול, 'אתם מסתמכים על משלי נגדי, ובכן אני משתמש במשלי נגדכם':
איוב: מִי-יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה (יג 5).
משלי: וְאִיש תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ (יא 12). [שיכול]
משלי: גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב (יז 28).
15. איוב מערער על קביעת משלי שאלוהים מעניש את הרשעים. בכך הוא מערער את סמכותו של ספר משלי:
איוב: (הרשעים) גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ / עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ (כד 2).
משלי: אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם... / כִּי-גֹאֲלָם חָזָק...(כג 11-10). [שיכול]
16. איוב שולל את תוכן הפסוק ממשלי אבל נאחז בניסוחו כדי להדגיש את חפותו:
איוב: אִם-תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה / וּלְשׁוֹנִי אִם -יֶהְגֶּה רְמִיָּה (כז 4).
משלי: כיִּ-שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם / וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה (כד 2). [שיכול]
17. איוב מתריס כנגד דברי בלדד המסתמך על משלי:
איוב: כמָּה נֵר-רְשָׁעִים יִדְעָךְ (כא 17).
משלי: כִּי לֹא-תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע / נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ (כד 20).
בלדד: גם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ... / אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ / וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ (יח 6-5).
ראו פריט מס' 7.
לסיכום: שבע עשרה מובאות והֶרמזים מספר משלי (ועוד 5 פסוקים נלווים) משמשים את איוב ורעיו ברטוריקה שלהם. בעיני הרעים ספר משלי הוא אסמכתה להשקפותיהם ואמצעי לניגוח איוב. בפי איוב מובאים דברי ספר משלי באירוניה, לשם סתירתו וכדי לערער על סמכותו.
היקף כזה של מובאות והֶרמזים מספר משלי בספר איוב אינו מקרי. התופעה מעידה על כוונת מכוון של מחברו. ברור שכול המשתתפים בדיון מכירים את הספר, כי האזכורים מובנים רק למי שקרא אותם. מעבר להיכרות עם ספר משלי המיוחס לדמויות ביצירה, אין ספק גם, שמחבר ספר איוב כיוון לקהל יעד (אליטיסטי) היודע את ספר משלי ומכיר אותו והוא קהל היעד לשכנוע בצדקת טיעוניו. הקשר הרעיוני והטקסטואלי בין הסיפור על ראשיתו של איוב לבין הדיאלוגים כפי שהובאו כאן, יכול לתרום לדיון הידוע על היחס בין הפרולוג של ספר איוב לפרקי התווך, אך נושא זה חורג ממטרת המאמר כאן.
הערות
1. מ' וייס, הסיפור על ראשיתו של איוב, בתוך: מקראות כהווייתם, לקט מאמרים, ירושלים 1987, עמ' 344, 359, 384. ראו גם י' הופמן, שלמות פגומה, ירושלים תשע"א , עמ' 231.
2. מובאות רבות מספר משלי נתונות בצורה של שיכול. כידוע אחת המשמעויות של השיכול היא מעין ציטוט, וכך אנו מפרשים את השיכול בין דברי ספר איוב לספר משלי.
3. ראו גם איוב טו 35 שנמצא גם ביש' נט 4 ותה' ז 15.
4. וייס, שם.
5. מ’ זיידל, חקרי מקרא, ירושלים תשל"ח, עמ’ ב.
על איוב ראו גם:
אדוה הכהן, תנ"כי פתוח בספר איוב
לאה מזור, 'ים' במענה ה' לאיוב והמאבק בין הסדר לכאוס
משה שניצר, איוב במבצע! (שיר)
אדוה הכהן, תנ"כי פתוח בספר איוב
לאה מזור, 'ים' במענה ה' לאיוב והמאבק בין הסדר לכאוס
משה שניצר, איוב במבצע! (שיר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה