יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

כיצד סולחים בעולם שקיים בו חלום?


פרופ׳ צחי וייס, האוניברסיטה הפתוחה 

פרופ׳ צחי וייס
בגמרא במסכת יומא (פז ע"א) מובא מדרש על רב שפגע במורו ר' חנינא, ור' חנינא, מצדו, מסרב לסלוח לו בגלל חלום שחלם. זהו תיאור מעט מגמתי של מדרש הגדוש בפרטים שראויים לתיאור ודיון, אך אני מתארו כך כי אני מבקש להיטפל לפרט אחד שנראה מעט שולי בקריאה ראשונה, והוא: כיצד סולחים בעולם שקיים בו חלום? מה משמעות הסליחה כאשר הפגיעה מסרבת להעלם, למרות המשא ומתן של בקשת הסליחה וקבלת המחילה, ומזכירה את מלא עוצמתה בלילה? החלום מעלה את השאלה: האם האדם הנפגע יכול כלל למחול, האם הוא אפוטרופוס לרגשותיו?
החלום כמיצג סמלי מכתיב מחזה טרגי שבו לא רק יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, גם הסליחה שנאמרת מעומק הלב, אינה מכפרת - ל'חלום' חיים עצמאיים. ה'סדר של החלום' אינו נענה, אפוא, לדיאלקטיה הפשטנית של החטא והכפרה, אך חשוב להדגיש כי הוא גם לא שולל אותה – הוא מטבעו קיים לצד היקיצה, ואנו נדרשים להתייחס לשניהם, לפצע וגם לצלקת. תחושת הפגיעות שעשויה להתעורר ב'חלום', גם לאחר המחילה ה'רישמית' קוראת לאחריות קודם למעשה ולענווה לאחריו. היא מעמידה את בקשת הסליחה באור יחסי המבדיל בין השבת מערכת היחסים הבין-אישית למצב בו השנים יכולים לתפקד זה לצד זה, ובין הצורך לחיות עם אחריות כבדה שמשמעה כי לצד הסליחה מתקיים עולם של 'לילה' שבו לעיתים 'מעות לא יוכל לתקן'.
*פרופ׳ צחי וייס הוא מחבר הספר 'מות השכינה ביצירת ש"י עגנון: קריאה בארבעה סיפורים ובמקורותיהם', רמת גן תשס"ט

ראו גם: סליחה היא מושג מסובך

אין תגובות:

פרסום תגובה