יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

הבדידות והמפגש עם אלוהים וטרגדיית שכם

פרופ‘ יהושע גתי ועינת לנדיס-סטריקוב

פרשת וישלח בראשית  לב, ד - לו, מג
רמברנדט, מאבק יעקב והמלאך
אנו ממשיכים בסיפור חזרת יעקב ומשפחתו הענפה לארץ אחרי שנות הגלות המאולצת הארוכה.
ושוב, כמו בכל מאורע משמעותי בחיי יעקב יש סיבוכים וחששות.
הפעם חושש יעקב מנקמתו של עשיו אחיו בגין מרמת הבכורה. יעקב מתגלה כאן כתכסיסן והסיפור דואג לפרט. יעקב החושש מחלק את מחנהו ואת רכושו לשניים והיה וייפגע האחד ומשנהו ייוותר. הוא מכין תשורות לרכך את לבו של עשיו ועושה זאת בטכניקה של סדרת מתנות האחת אחרי השנייה. אגב, גם בפגישתו המפויסת מאוד עם אחיו הוא עצמו נשאר מסויג ומרוחק. הגישה הפרקטית והמחושבת מאוד של יעקב מלווה בפנייה אל אלוהים להציל אותו מידיו של עשיו. וגם כאן יש לשים לב לדרך תפילתו, שמבקשת לחייב את אלוהים ולא רק לבקש גרידא: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו  כִּי יָרֵא אָנֹכִי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם…" (לב, יב-יג). ויש גם העניין המוזר לכאורה של מפגש נוסף של יעקב עם אלוהים ערב הפגישה עם אחיו. בלילה מתרחש מאבק בין יעקב לאיש המוגדר על ידי יעקב כאלוהים: "רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (לב, לא). יעקב משתלט על "האיש" וזה, כדי להשתחרר, פוגע בגיד הנשה של יעקב וגורם לו לצליעה. יעקב שחרר אותו לא לפני שדרש ברכה מאותו איש /אלוהים (לב, כו-לג). אנו רואים שוב עד כמה הברכה חשובה ליעקב, וגם הפעם הוא לא זוכה בה בקלות אלא בעזרת לחץ על האמור לברך.

שני המפגשים המופלאים של יעקב עם אלוהים, הראשון בחלום הסולם והשני בפרשתנו, שבניגוד לקודמו איננו מוגדר בכתובים כחלום (אף כי התרחש גם הוא בלילה), התקיימו שניהם ברגעי בדידות קשים של יעקב עת היה שרוי באימה מפני הצפוי לו. הראשון התרחש כשיעקב מצוי בחשש כבד מהעומד לפניו, מאי הוודאות לקראת ההליכה לחרן, הארץ הלא נודעת לו. המפגש השני ארע עת הוא שרוי בפחד גדול מהפגישה עם עשיו אחיו. הבדידות הרוויה בפחד נדחקת הצדה במפגש עם אלוהים, שמוציא אותו ממצב האימה למצב של ודאות. יעקב עם עצמו, איש איננו יכול לסייע בעדו, הוא חושש מאוד, הוא זקוק לתמיכה והיא מגיעה. בפגישה השנייה, שהייתה מאבק נוראי עד עלות השחר, גבר יעקב, וזו הוכחה לכוחו ולעצמת יכולת התמודדותו, והראיה לכך היא הסימן, הפגיעה בכף ירכו, שהביאה לצליעתו, וכמוה כסמל הוודאות בדרכו. 
ועניין שכם. האונס של בת יעקב דינה, הניסיון של המקומיים, אנשי שכם, להתמזג עם משפחת יעקב, ניסיון שנמנע. יעקב הלך לחרן להביא את נשותיו, וקדם לו יצחק, שעבד אברהם הלך לחרן להביא לו אישה משם ובלבד שלא תהיה מבנות הכנענים. יש כאן נימה רגשית: שכם, ששכב עם דינה, אהב אותה וביקש לשאתה לאשתו (לד, ג). ולמרות זאת הרגו בני יעקב שמעון ולוי באנשי שכם באכזריות ובתחבולות כנקמה. תגובתו של האב יעקב מעניינת. הוא מגנה את פעולת הנקמה של בניו, אבל איננו מבקר את מעשה הנקמה הרצחני מההיבט המוסרי אלא המעשי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ... וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (לד, ל). שוב מתגלה בזה יעקב התועלתי, הפרגמאטי וגם האנוכי. יעקב משתקף כאדם רגשי, מורכב, אחוז חרדות, ולאו דווקא כדמות מוסרית מובהקת. אכן הפסוקים שופכים אור נוקב למדי על האיש יעקב ועוד נחזה בו.
המחבר המקראי, שכל כך מקמץ בסיפורים על נשים, טורח ומספר לנו סיפור על אישה. מדוע? כי היא נאנסה! אילולי נאנסה דינה בת יעקב (או בעצם בת לאה, אם להתבסס על הטקסט, כל קשר של יעקב למקרה הוא מקרי בהחלט...) האם היינו בכלל שומעים על דינה? הרשו לי לנחש שלא.
 אז כבר טרח המחבר וסיפר לנו על המעשה הנורא שקרה לדינה, כשנאנסה על ידי שכם בן חמור, אך גם בסיפור זה דינה היא לא החשובה, היא בכלל משנית בסיפור. 
האם לא היה ראוי, למשל, לפרט מה חשבה או הרגישה דינה אחרי מעשה האונס? מסופר ששכם בן חמור אהבה ודיבר אל לבה ואף רצה לשאתה לאישה: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" – מישהו טרח לבדוק מה היא חושבת על הנושא? לאחר האונס וההתעללות הגיעה דינה לביתו של האנס (הרי מצוין "וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם") מה קרה לה בתקופה הזו? מה חשה? האם לא ראוי ונכון לספר על כך? חמור מכך, המחבר אף מעז לרמוז שבעצם זו בכלל אשמתה שהיא נאנסה: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". זו אשמתה, הרי היא "יצאה", מי אמר לה לצאת? ואיזה מזל שיש לה אחים שיילחמו על כבודה. והרי בעצם, זו הסיבה היחידה שסיפרו לנו את הסיפור מלכתחילה, לא? בכדי לספר סיפור "חשוב" ומרכזי הרבה יותר – תגובת אחיה ואביה לאונס. 
הכתוב מתרכז דווקא במעשה הנקמה של האחים. ואכן, טבח חפים מפשע מזעזע וראוי לגינוי (ומאוחר יותר על ערש הדווי של יעקב יבואו שמעון ולוי על עונשם); אך מעשה האונס מתואר בלקוניות (כדרכו של מקרא): "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (לד, ב). מזעזע בעיני תיאור כזה של השלמה, כמעט של לגיטימיות – באשר למעשה אונס. לא יהיה זה המקום היחיד במקרא שבו יש התעלמות מוחלטת או כמעט מוחלטת מקרבן האונס... לדינה אין "קול" - אלא רק לאחיה, לאביה ולמבצע הפשע!  
ואפרופו תגובת אביה - איפה אבא שלה בסיפור הזה? מדוע לא נשמע קולו? והנה שוב חוזר הפועל "מרמה", שדיברנו עליו בשתי הפרשות האחרונות: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה)
"הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (כט, כה)"וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה" (לד, יג). אז יעקב רימה ורומה, ועתה בניו מרמים – האם זה מקרי או שנראה כי בכל מקום בו נמצא יעקב יש הסתבכות כלשהי עם מרמה?
גם פרשה זו גורמת לי אי נחת ומשאירה אותי עם תהיות על דמותו של יעקב ואם אכן היה ראוי לכבוד שניתן לו להיות אחד מאבות האומה.
הפרשה מלאה בפרשיות מלחמה: המלחמה שממנה חשש יעקב עם עשיו ושבסופו של דבר לא התרחשה, המאבק הלילי (והתמוה) בין יעקב "לאיש האלוהים", ואונס דינה שהביא עמו טבח באנשי המקום. בפרשה זו גם מוצאת רחל, אהובת יעקב, את מותה בעת לידתה את בנימין. יש בה, בפרשת השבוע, ריבוי מתח וצער עבור גיבורנו - יעקב. נדמה כי אף על פי שזכה להיות אבי האומה – הוא בא על עונשו בצורות רבות אחרות...
ועוד:
אנו פוגשים בפרשה את המשך קורותיו של יעקב: יש פה סגירת מעגל שהחל עשרים שנה קודם לכן, עת גנב יעקב מעשיו את הבכורה והברכה. פה אנו נוכחים לראות עד כמה יעקב ידע בלבו את גודל העוול שעשה לאחיו, עד כמה הוא היה מודע – אך ככל הנראה מודע ולא מצטער (סביר בעיני שלו היה צריך לחזור על מעשיו בשנית – כך היה עושה!).  
האמרה "על ראש הגנב בוער הכובע" יכולה בהחלט לאפיין בזמן זה את יעקב – עת הוא מתכונן למפגש עם אחיו אותו רימה וממנו גזל: הוא נוקט באמצעים רבים בניסיון למנוע מלחמה בינו ובין עשיו לקראת המפגש ביניהם - מלחמה שהוא יודע שהיא צודקת מצדו של עשיו. עם זאת, נראה כי מעשי החנופה וההתרפסות בפני אחיו אינם מעידים על 'חזרה בתשובה', אלא על מעשים מחושבים המתאימים לאינטרסים שלו – שלא להיקלע למלחמה עקובה מדם. עשרים שנה הם זמן רב, ועשיו הספיק 'להירגע' בהן מהבגידה הגדולה בו. עשיו דווקא נוהג באנושיות ובחסד מופלאים. התנהגותו החמה כלפי אחיו נראית אמיתית ואותנטית. יעקב, מטבע הדברים, מתואר כחשדן ומתוח. 
אני חושבת כי הפרשה מתארת בצורה יפה יחסי אחים - יחסים מורכבים ועכורים, יחסים של נתק ארוך שנים – שבא על פתרונו. הפתרון אינו אידיאלי, שהרי, תהא זו פגישתם האחרונה של האחים, לא יהיה לה המשך ולא נבנית מחדש מערכת יחסים - עם היכרות בין המשפחות וכו', אולם, המעגל נסגר...! 
גם בימינו אנחנו מכירים סיפורים משפחתיים קשים, ואפילו על רקע נסיבות דומות - כמו מריבות אחים על ירושת ההורים וכו'. ועל כן, שוב אנו יכולים להיווכח עד כמה רלוונטיים הסיפורים המקראיים גם לימינו שלנו!   

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013



אין תגובות:

פרסום תגובה