הגדי מן ההגדה נכנס לשיר השירים...

בלפור חקק

‎שיר השירים נשזר בסיפור הגדי, מבט חדש
בפולקלור רוֹוח בתרבויות השונות המוטיב של הגְדי, של הגדיים,

חד גדיא בעיצוב של זאב רבן
תרפ"ו 1926

ומתברר שילדים אוהבים סיפורים ושירים על גדיים. גם בהַגדה של פּסח מופיע הפיוט "חַד גדיא", וכולנו מבינים את המשמעות הסמלית: הגדי הוא עם ישראל, שניצל בכל הדורות על ידי ההשגחה העליונה. האֵל הוא שמשגיח על ברואיו ועל עולמו, ואינו נותן למלאך המוות לשלוט בבריאה. ייתכן גם שהשיר הותאם לחג הפּסח עקב זיקת החג לקורבּנות בית המקדש, שם הוקרבו גם גדיים ובהֵמות מן הצֹאן.

לישׂראלי כיום יש קושי בקריאה שוטפת של השיר, עקב היותו כתוּב בארמית. בדיקה היסטורית מגלה שהשיר הוכנס להגדת פראג ב-1590 ומאז הופץ והתפשט בכל העולם היהודי וברוב הנוסחים של עדוֹת ישראל. 

המאבק בין החיות השונות ובין הגורמים השונים היה קרוב ללִבּם של יהודים בגלויות השונות: הם חזו במאבקים בין עמים ובין אימפּריות, וחיכו להופעתו הגואלת של האל שישׂים קץ למלאך המשחית והממית ויגאלֵם.

הפּיוט נתפס לרוב כמשל על האל שבחר בעם ישׂראל כגדי אחד שהוא גדי נבחר שלו, אך הגדי עובר תלאות ורדיפות עד שהאל גואל אותו ומצילו מדי כוחות הרֶשע. יש גם שאמרו שהגדי הוא יוסף, החתול הוא עשׂרת אחיו, הכלב הוא מצרים שהעבידוּ את בני ישׂראל בפרך,  המקל הוא המטֶה של מֹשה רבנו, האש היא המחלוקות של בני ישׂראל במדבר, המים היא התורה שניתנה להם, השוֹר הוא חטא העגל והשוחט הוא מֹשה רבנו. מלאך המוות מאיים על מֹשה, והאל גואל אותו ממלאך המוות.

השיר שימש בסיס ליצירות ספרוּת שונות, בתוכם השיר של נתן אלתרמן "הגְדי מן ההגדה": "הוא עמד לו בשוּק בין תיישים ועיזים/...גְדי בשניים זוּזים". ידועים גם השירים של קדיה מולדובסקי, איציק מַאנגר ואחרים.

כִּמשורר,  צד השיר את תשׂומת לבי, לא מתוך רצון לצוד גדי לשיריי... דווקא הרקע הלוחמני בשיר עורר בי את הצורך לשזור אותו בתוך מגילת שיר השירים שנקראת גם היא בפסח ולהפוך את חד גדיא לשיר אהבה. כך נולד אצלי השיר "הגדת הגדיים האוהבים".

הגדת הגדיים האוהבים/ בלפור חקק

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לָאוֹהֲבִים

שֶׁיָּצְאוּ לַשָּׂדֶה, שֶׁנָחוּ כִּגְדָיִים

עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים.

וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשוּנְרָא

כְּשֶׁסָּעֲרוּ בַּמִּדְרוֹן הָאוֹהֲבִים הַפְּרוּעִים.

וְאָתָא חֻטְרָא לְהַרְאוֹת שְׁבִיל 

לְכַלְבֵּנוּ הַטּוֹב

שֶׁהָאוֹהֲבִים הַבּוֹעֲרִים

לֹא הִפְסִיקוּ לֶאֱהֹב.

וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחֻטְרָא

וְעָלָיו תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכֶּסֶף.

וְאָתָא מַיָּא ולֹא כָּבָה לְנוּרָא

וּבֵין שָׁדֶיהָ לַנְתִּי בָּעֵשֵׂב.

הָאֵשׁ הֵפִיצָה רֵיחַ נֵרְד וּמוֹר

וְאָתָא תּוֹרָא לִשְׁתּוֹת מַיָּא

לִלְחֹךְ בָּאֲגָם שׁוֹשָׁן וְשׁוֹשַׁנָּה

בָּאֲגָם הָיְתָה עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה.

וְאָתָא הַמְּשׁוֹרֵר וְנָשַׁק לְתוֹרָא

כְּשֶׁגָּעָה אֶת אַהֲבָתֵנוּ

בֵּין קוֹרוֹת בֵּיתֵנוּ גְּעִיָּה אַדִּירָה

וְאָתָאנוּ אָנוּ לִלְחֹשׁ עִמּוֹ שִׁירָה.

גָּאִיתִי יַחַד עִמּוֹ

בְּשִׁירָה חֲרִישִׁית

אִם לֹא תֵּדְעִי לָךְ

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים.