על מיכה בין ספרי הנביאים ועל פירושו של הופמן למיכה

פרופ׳ דלית רום-שילוני, אוניברסיטת תל אביב

חגיגת הספר ״מיכה״ ליאיר הופמן:* המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב. יום שלישי, טו בסיון תשע"ח, 29 ביוני 2018

פרופ׳ רום-שילוני ופרופ׳ הופמן בערב ההשקה

א. הנביא, הספר וקהל(י) היעד שלו – מיכה בין ספרי הנביאים

ב. ספר הפירוש ״מיכה״ ליאיר הופמן 

מסיבת הספר לכבוד ״ספר מיכה״, ספר הפירוש החדש של יאיר הופמן בסדרה מקרא לישראל, היא חגיגה ראויה. כמו התחושה שהיתה לי למקרא המבוא לפירושו של יאיר על ירמיה (מקרא לישראל, תשס״א), הנה הזדמנות נוספת ללמוד את דרכו של חוקר חשוב של ספרות הנבואה, שפעמים רבות טורח לשתף אותנו הקוראים / הלומדים בשיקול הדעת המחקרי שלו, ולפרוש לפנינו את משנתו המתודולוגית – ועל כך תודה מיוחדת!

בפיסקת הפתיחה לספר מסביר יאיר הופמן ״למה דווקא מיכה?״ - ואחרי סיבות טובות אחדות, מדבר הופמן גם על ״הנוחות״ שלו כפרשן לדון בעצים ולראות גם את היער בספר הנבואה הזה שאיננו ארוך במיוחד – שבעה פרקים, 105 פסוקים (אחרי 52 הפרקים של ירמיה … זו בהחלט שמחה גדולה שאפשר להבינה!). יחד עם זאת, ספר מיכה עשיר דיו בכל מה שחוקר נבואה היה רוצה למצוא – ״הכל בו״!  בדברים להלן אנסה להעיר רק אחדות מן השאלות המסקרנות שספר מיכה מזמן לחוקריו, ואציג כמה מנקודות החוזק של הפירוש החדש שלפנינו.

א. הנביא, הספר וקהל(י) היעד שלו – מיכה בין ספרי הנביאים

אחדות מן השאלות הראשונות (ודרך כלל הפשוטות / הברורות) שאנחנו נוהגים לשאול כשאנחנו מתחילים ללמוד ספר נבואה הן: מיהו הנביא?  מי מושא נבואתו?  ומיהו קהל היעד שלו? – בספרי נבואה דרך כלל, התשובות לשאלות אלה ניתנות מיד ובאופן הישיר ביותר בכותרת הספר, או לעתים השאלות הללו מחייבות אותנו להעמיק ולקרוא את האוסף כולו. אבל כשאנו באים אל מיכה – מציאת תשובות לשאלות יסוד אלה היא אתגר של ממש.

מיהו הנביא? - כל שאנחנו יודעים עליו הוא שמו ומקומו – מיכה המורשתי (וזה כשלעצמו לא מאד יוצא דופן, ראו למשל נַחוּם, הָאֶלְקֹשִׁי, נחום א 1). כלומר, הנביא מזוהה על פי מוצאו, מ׳מורשת׳ - האם היא גת-מורשת, או מרשה? [ראו הופמן, מיכה, 51]. הופמן יודע לאמר באומץ, ומאד נכון לטעמי, כי אין ידיעות ביוגרפיות על אישיותו של הנביא, על נסיבות חייו, וכיוון שכך גם לא על זמנו. הוא מביא תיאור של אחד ממפרשי הספר הנודעים, האנס וולף (1981), ומסכם אותו באמירה (עמ׳ 30): ״ניסיון זה [של וולף] לתאר את מיכה, שקנה לו שביתה אצל לא מעט חוקרים, תלוי על בלימה. יותר משהוא מחקר מקראי הריהו בגדר רומן היסטורי שיש לוותר עליו בפירוש על ספר מיכה ובמחקרו״. למרות העדר המידע המספיק בנושאים חשובים אלה, הקדיש הופמן ספר פירוש לאוסף הנבואות של הנביא מיכה, והוא אפילו יודע לציין שורה של יחידות נבואיות שבעיניו הן של הנביא עצמו – כשם שהוא יודע לזהות בספר את המסר ואת תורתו של הנביא מיכה. לא פחות מעניינים דיוניו ביחידות שלדעתו אינן-מיכה, ועל כך בהמשך.

מסובכת עוד יותר התשובה לשאלה: מי מושא נבואותיו? - וזו באמת חידה, כי הרי כשמדובר בנביאים אחרים – האמירות על פי רוב מפורשות בכותרת, דוגמת זו של ישעיהו בן אמוץ: ״אשר חזה על יהודה וירושלים״ (ישעיה א 1), או  של עמוס, המבהירה שהנביא אמנם מתקוע, אבל ״אשר חזה על ישראל״ (עמוס א 1), כלומר מושא הנבואה הוא דווקא הממלכה הצפונית; ועד לנביאים שאנחנו יכולים במידה ברורה של ביטחון לזהות את מושא נבואותיהם מתוך קריאה בתוך האוספים עצמם – בין שמדובר בנבואת המתרחשות ב / או מופנות אל ערי המקדש בממלכת הצפון (כגון: הושע) או לירושלים (כגון: ישעיה, ירמיה ועוד), ואפילו כאלה שנאמרו במרחב הבבלי עם יחזקאל המדבר אל גולי יהויכין (ובפרקים א—כד והנבואות מופנות נגד ירושלים), וישעיה השני המדבר אל הגולים בבבל.

ובכן, שאלה פשוטה – האם מיכה המורשתי הוא נביא לממלכת ישראל או ליהודה? – כותרת הספר יודעת לצרף את השתים: ״אשר חזה על שמרון וירושלים״ (מיכה א 1) – וזה עוד לא היה (וגם לא יהיה) בתולדות הפעילות הנבואית. מיכה א 5 (שהוא בעיני הופמן פסוק עריכה מגשר, עמ׳ 56—57) יודע גם הוא לצרף את שומרון עם יהודה וירושלים: ״בפשע יעקב ובחטאות בית ישראל, מי פשע יעקב הלוא שמרון ומי במות יהודה הלוא ירושלים״  [אחרים יאמרו שרק הפסוקית ״ומי במות יהודה הלוא ירושלים״ היא תחיבה מאוחרת]; וכך גם שתי נבואות הפורענות הראשונות, א 6—7, 8—16, מופנות תחילה לשומרון ואח״כ ליהודה וירושלים – יש, אם כן, איזון בפרק א של הספר והתייחסות לחורבנן של שתי הממלכות! אבל מציאות כפולה שכזו – איננה מוכרת בספרי נביאים אחרים.

 למרות השניות הבלתי ברורה הזו, ואפילו כנגד נתוני התפוצה של הכינויים ״ישראל, יעקב״ אל מול ״יהודה״ בספר [נספח א (עמ׳ 87) על ״כינויי העם בספר מיכה״], הופמן טוען כי הנביא ניבא ליהודה – ואפילו בירושלים. בפירושו ליחידות הפותחות (א 2—ג 12), הופמן (עמ׳ 53) מסביר את השילוב של שתי הממלכות כרמז לשני האירועים המוגדרים והחשובים ביותר של ימי בית ראשון – שני החורבנות. הופמן מודה ששילוב זה הוא ענין עקרוני; כלומר – ענין שמשווה לנבואות אופי על-היסטורי (או אולי א-היסטורי?) – שתכליתו לאמר שפשעים מוסריים הביאו לאסונות לאומיים עד לכדי חורבן מוחלט – שהוא עונש אלהי מובהק.

אבל למעשה, השאלה הנוגעת למושא הנבואה של מיכה (וכמובן, כמותו גם רבים מספרי הנביאים) הופכת להיות שאלה מורכבת שבה יש מקום לחשוף רבדים שונים של קהלי יעד ומושאי נבואה. הופמן אכן מצליח בפירושו לזהות קהלי יעד (ואולי אף מושאי נבואה) של עורכי האוסף הנבואי לאורך זמן, בארבעה שלבים עד לראשית התקופה הפרסית, סוף המאה הששית לפה״ס (עמ׳ 22—24). לדוגמה, זמנן של שלוש הנבואות בפרק א (2—5, 6—7, 8—16, כולל פסוקי עריכה) צריך להיות בין 702 ועד לימים שבהם ערי השפלה של יהודה נלכדות, ויש אפילו גלות (פס׳ 16: על בני תענגיך … כי גלו ממך) – אבל אין חורבן ממלכה או אובדן עצמאות, או הרג כולל הנלווה לחורבן – ומכל אלה מגיע לזהות את זמן העריכה עם גלות יהויכין (עמ׳ 57—58). הופמן (עמ׳ 54) ער באופן יפה להדרגתיות שבה צמחה הנבואה בפרק א׳ וחזרה ושימשה לא רק לאחר חורבן 701 של יהודה, אלא גם בשנים שלפני חורבן יהודה של 586 לפה״ס, או אם לדייק – הופמן מציע שהיחידה הראשונה נערכה בפרק הזמן שאחרי גלות יהויכין ועוד לפני חורבן יהודה (עמ׳ 57—58). ביחידה זו ולאורך הפירוש כולו, מגלה הופמן דיון זהיר ומעניין בתהליכי ההתגבשות והעריכה של ספר מיכה. החל בפעולה שבה הוא מניח את מעורבותו של הנביא עצמו ברבע האחרון של המאה השמינית לפה״ס, ועד לתוספות ועריכות בשלושה פרקי זמן מאוחרים יותר.

חוסר הבהירות הזו באשר לקהל היעד של הנביא, מחדדת עוד יותר את התמונה יוצאת הדופן שעולה מספר מיכה, ובמיוחד מאותן נבואות שהופמן סבור שהן נבואותיו של הנביא מיכה (או נבואות בנות זמנו) מן המאה השמינית (א 2—5, 6—7, 8—16; ב 1—5, 6—11; ג 1—4, 5—8; ה 9—14; ו 6—8, 9—16). העדות הנוגעת לפעילות הנבואית של מיכה יוצאת דופן מאד על רקע פעילותם ומסריהם של נביאים הן בישראל והן ביהודה. מן הנבואות המיוחסות למיכה, עולה דמות של נביא פריפריאלי – שאין לו קשר אל מקדש ירושלים (או אחר), אל מלך, או אל עיר ממלכה.

הטיעון הטוב היחיד שהופמן מציין (עמ׳ 51) כמאפשר את ההבנה שמיכה פועל בעיר הבירה – בין שהיא שומרון של ממלכת ישראל, או ירושלים של יהודה – היא כינויו ׳מיכה המורשתי׳ - שכמו לגבי נביאים אחרים מציין את מוצאו של הנביא, ויכול להיות תג המתייג אדם כשהוא איננו במקומו. אבל, אני מוכרחה להדגיש, עם הופמן, שכאמור אין שום עדות מפורשת / חיובית להימצאותו של מיכה במרחב כזה או אחר של ממלכות ישראל ויהודה של ימיו! כלומר, מצד הנמענים וקהל היעד של הנביא – אין מלך, אין עיר בירה, ואין ממלכה!

רק על מנת לשבר את האוזן, אפילו חבקוק – שאיננו יודעים דבר גם עליו, מתייחס ל״ויהוה בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ״ (ב 20) ואולי גם מן הפסוקים המסיימים, ג 18: ״ואני ביהוה אעלוזה, אגילה באלהי ישעי וכו׳– אפשר להניח שהנביא מנבא בירושלים, ואפילו לוקח חלק בפעילות הליטורגית הסובבת את המקדש; צפניה – מעוגן היטב במרחב הירושלמי (א 4—9, 10—18; ג 16—20). ספר מיכה לא מספק אפילו פרטים מצומצמים שכאלה! - יוצאת דופן (ובעייתית לעצמה) היא הנבואה במיכה ג 9—12 המסיימת בחורבנה של ציון/ירושלים והר הבית, אלא שהופמן סבור שהיא תוספת משנה-תורתית מאוחרת לימיו של הנביא.

בהיבט זה ספר מיכה יוצא דופן עד מאד. נביאי המאה השמינית הקודמים למיכה או בני זמנו: עמוס, הושע וישעיהו בן אמוץ יודעים לפנות בנבואותיהם לממסד המלוכני, או הכוהני (הו׳ ה 1; ז 3—7; ח 4; יג 10—11; עמוס ז 9; ישעיה א; ג 1—15 ועוד); הם דרך כלל מציינים היבטים הנוגעים לממלכה ואפילו מביעים עמדות ביחס למעמדה הפוליטי-הצבאי והבינלאומי.

מיכה לעומתם, איננו מדבר אל מלכים, ואיננו מדבר בעניינים פוליטיים ו/או בינלאומיים (הופמן, 34—35). קבוצות ההנהגה שאותן הוא מוכיח הן של בעלי כוח המנצלים לרעה את כוחם ופושעים נגד העם. מיכה הוא נביא הפועל במרחב של שפלת יהודה (או אולי במרחב שומרון?) אל מול הנהגה עשירה/עושקת שאיננה מלוכנית, הם ״חשבי און ופעלי רע״, בעלי שדות (ב 2), או ״ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל״ (ג 1; וכן ג 9), או עשירי ״העיר״ שאיננה מזוהה (ו 9—16). אליהם נושא מיכה מסר חברתי-מוסרי מובהק (ב 1—5; ג 1—4; 5—8), ודבריו מגלים אמפטיה גדולה ל״עם״ (המכונה לא פעם ״עמי״ ביחידות משל הנביא, כגון: ב 4; ו 16; וביחידות מאוחרות לו), והעם זוכה או בודאי ראוי להגנה מפני הפוגעים בו. המסר החברתי הזה של מיכה מופנה הן לשומרון והן ליהודה – תמונה יוצאת דופן לעצמה – האם היא מקורית?

הנביא שפעל על פי הנחתו של הופמן ברבע האחרון של המאה השמינית, ובודאי ידע את הנוכחות האשורית במערב, יודע תבוסה מיד אויב (א 6—16; ב 6—11), אבל אינו מזכיר את ההתמודדות עם האמפריה, איננו מדבר בצבאות גדולים או בהתארגנות לעימות עם האמפריה. אשור ובבל נזכרות רק בנבואות הישועה ובאפילוג (ד 10; ה 4; ז 12).

לרשימת התכונות יוצאות הדופן של הפעילות הנבואית המתגלה בספר מיכה אפשר להוסיף גם את התהיה: האם יש לנביא בן המאה השמינית מסר דתי-פולחני? – הופמן עומד על העדר ההתייחסות המפורשת לברית בין ה׳ לישראל, וגם על המיעוט של ההתייחסות לחטא האלילות (עמ׳ 36), שהוא כל כך בולט בספרי הנבואה האחרים (והוא מציין את ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמוס וצפניה). ישנן התייחסויות מעטות בלבד לגינוי קיומם של במות, פסילים, עצבים, מצבות, ואשירים (א 5—7; והיחידה יוצאת הדופן עד מאד במיכה ה 9—14).

הופמן (עמ׳ 35) לומד מכך על עמדתו של הנביא, כי ״מקורו של האסון הלאומי בחטאים המוסריים בלבד״, והיחידה המופלאה, מיכה ו 6—8, היא ביטוי לדחיה של פעילות פולחנית מפני המסר המוסרי-חברתי. אבל האם מסקנה זו יכולה להסביר את העדרם של מי מן המרכזים הפולחניים ששימשו בישראל וביהודה בתקופה המיוחסת לפעילותו של הנביא, או בדורות ממשיכי דרכו ועורכי הספר? – אין בספר מיכה אפילו רמז לריכוז פולחן (ו 6—8), או למקום פולחן מסוים כלשהו שהנביא פעיל בסביבתו, כשם שגם נביאי השלום שאותם הוא מגנה אינם פועלים במרחב פולחני מזוהה (ג 5—8).

ספר מיכה מציג לפנינו, אם כן, תמונה יוצאת דופן בספרות הנבואה המוכרת לנו ביצירה המקראית, שבה הנביאים כולם קשורים בממסד המלוכני / הפולחני וסובבים אותו, מלווים את מלכי ישראל ויהודה בהתמודדויותיהם עם האמפריות האשורית ואח״כ הבבלית ועד לפרסית, ושבה גם נביאי שלום הם חלק מן הפעילות הסובבת את המקדש.

ב. ספר הפירוש ״מיכה״ ליאיר הופמן 

כתיבת ספר פירוש מחייבת את ראיית המכלול ולא פחות מכך התייחסות לכל הפרטים שיש להציג בשיטת הקריאה הצמודה. כלומר, מצופה מן המפרש שלצד ניתוח קפדני של כל יחידה נבואית לעצמה, יתייחס אל הספר – אל היבטים של עריכה והתגבשות ספרותית, וכשמדובר בספרי נבואה, אפילו אל הספר הנבואי כ״סוגה״. ואכן, ספר הפירוש שלפנינו משקף עבודה זהירה ומרובת מחשבה שיורדת לפרטים של הקריאה הצמודה, אבל גם רואה את התמונה הרחבה של התגבשות אוסף הנבואות לרבדיו, לאורך זמן, עד שהושג המוצר המוגמר ״ספר מיכה״.

במסגרת התמונה הרחבה, נותן יאיר את הדעת גם למקומו של ספר מיכה, למקומן של הנבואות ביחס לספרות הנבואה המקראית, ובכלל ליצירות הספרותיות האחרות שעימן ספר מיכה מגלה מגעים לשוניים וספרותיים. אני מניחה שיכולתי לתת שורה ארוכה של דוגמאות ליכולת המאד יפה של הופמן לעמוד במשימה המורכבת הזו של ראיית הכל, ומתן ביטוי ברור ומדויק להיבטים השונים – כשחרב העורך המקצץ כל הזמן מונפת מעל כתביו …

מרכיב שמלווה את כל עבודתנו המחקרית הוא המשא ומתן עם פירושים קודמים – תוך ניתוב דרכו של המפרש בין ההצעות המרובות. ובכן, אחד הדברים שאני חוזרת ומתפעלת מהם בקריאת הפירוש של יאיר הופמן למיכה הוא ביכולת לשקול באחריות ובענין את גישותיהם של חוקרים שונים באשר לצמיחתו של הספר ולסדר הפנימי של רכיביו.

יאיר הופמן אמון היטב על שיטת ביקורת העריכה, ואף כשהוא מפעיל אותה, הוא שומר על עמדה של ביקורת כלפי המפליגים איתה רחוק מידי. אתן דוגמאות קצרות מתחומים שונים.

בשאלת רבדי היצירה בספר מיכה – בניגוד לחוקרים רבים של מיכה שזיהו את קולו של הנביא בן המאה השמינית רק בפרקים א—ג, יודע הופמן לזהות יחידות לנביא גם בפרקים ה ו-ו (ה 9—14; ו 6—8, 9—16).

בין העקרונות הרבים שמנחים אותו אציין רק שנים. כבר במבוא לפירושו לירמיה (ראו שם, כרך א, עמ׳ 28) טבע יאיר עיקרון חשוב מאד בעיני, כשהוא דוחה את ״הגישה הניהיליסטית של קרול״ ---

״אין מקום לדחות מלכתחילה מסורת היסטורית או ביגורפית ויש לקבלה אם פרטיה הגיוניים, אינם אנכרוניסטיים והם שאובים מתוך מקורות, שאין סיבה עניינית לבטל את אמינותם. … כך אין הצדקה לשלול מירמיהו נבואה שלשונה, רקעה, השקפותיה ואופיה הספרותי עולים בקנה אחד עם נבואות אחרות בספר, רק משום שתוכנה עשוי להתאים גם לתקופה אחרת״.

מלים בסלע!  שאינן מפריעות להופמן בפירושו לירמיה וגם בפירושו למיכה – להפעיל באופן חד את ההבחנות בין הנביא ובין יחידות מאוחרות לו. הופמן חוזר ומפעיל את העיקרון הזה בדיוק גם בפירוש למיכה, כך למשל בדבריו לגבי מיכה א 2—5 (עמ׳ 60—61): ״האופי הנוסחאי של תיאורי התיאופניה במקרא אינו מאפשר לקבוע שמיכה הוא מחבר הנבואה אך גם לא להפריך אפשרות זו. לפיכך אין סיבה לאחר את הנבואה״; וכן הדבר ביחס ליחידה ה 9—14 (עמ׳ 223) שהוא קובע את זמנה במאה ה-8.

בהמשך לכך, אפשר למצוא בדבריו ביקורת מתודולוגית לגבי עולם התפיסות התאולוגיות המתגלות בנבואה והאופן שבו מעריכים אותם מפרשים וחוקרים. בדבריו הנוגעים לתיאופניה הפותחת את הספר (עמ׳ 60) – חוקרים אירופאיים האמונים על הביקורת הספרותית-הסטורית ועל ביקורת העריכה הצביעו על תפיסה קוסמית / אוניברסלית של אלהים וראו בהן כמובן תפיסות מאוחרות, מימי גלות בבל והלאה. הופמן אומר באומץ שהתיארוכים היחסיים המאחרים הם בלתי נדרשים ובלתי מבוססים בעולם המחשבה הדתית הישראלי/היהודאי.

העיקרון המנחה את הופמן בראיית המכלול – בראיית הספר ליחידותיו ולרבדיו השונים הוא שתולדות התגבשות הספר אינם רק מהלך דיאכרוני של גיבוב מסורות לאורך זמן. תחת זאת, הוא קורא לראות כיצד תוספות מאוחרות לנבואות עשויות להיות מעוגנות בזמן המשוער לפעילותו של הנביא (ד 1—4), או להיות מרוחקות מזמנו של הנביא (להצעתו הרבדים המאוחרים לנביא משקפים את הימים שלאחר גלות יהויכין אבל עוד קודם לחורבן, ואח״כ ימי שיבת ציון המוקדמים). וכך, דיון דיאכרוני בהתגבשות הספר מעיד על מה שיאיר מכנה ״האופק ההיסטורי של הספר״.

מן השאלות שנותרו מסקרנות עבורי וללא מענה בעבודה הפרשנית המדוקדקת של הופמן באשר לתהליכי ההתגבשות והעריכה של הספר אציין שלוש.

ראשית, באשר לנבואות של מיכה המורשתי (א 2—5, 6—7, 8—16; ב 1—5, 6—11; ג 1—4, 5—8), שהופמן משער שהועלו על הכתב בירושלים בימיו של מיכה, ולפני נפילת שומרון; ועליהן הוא מוסיף גם את הנבואות ה 9—14; ו 6—8, 9—16, שהוא משער תחת ״יתכן״ שהן לא נכללו באסופה הראשונה משום שנאמרו או הועלו על הכתב רק אחרי שזו היתה מגובשת; או ש״הועתקו ונמסרו בחוגים אחרים מאלה שגיבשו את האסופה הראשונה״. אני רוצה להקשות במידת מה על ענין הרקע ההיסטורי המוקדם של הספר (עמ׳ 7—12) שיאיר מכנה אותו ״הרקע ההיסטורי המוצהר על ידי עורך הספר״ - ימי המלכים יותם, אחז וחזקיהו, התקופה האשורית החדשה – אחרי שיאיר סוקר את האירועים החשובים בישראל וביהודה בטווח 35 השנים המדוברות הוא מציין כי אף אחד מן האירועים החשובים שציין לעיל ביחס לשלטון האשורי בלבנט, איננו נזכר באופן מפורש בספר (עמ׳ 11). למרות העדר הרמזים ההיסטוריים הללו, הופמן מקבל את ״תמונת המצב החברתי ביהודה״ כמי ש״הולמת היטב את הנסיבות בשנות פעילותו הנבואית של מיכה״ (עמ׳ 12). ואני שואלת הכיצד? – כיצד אפשר לערער על ההקשרים ההיסטוריים של הנבואות ברמה הפוליטית/הבינלאומית, אבל כן למצוא כאותנטיים את התיאורים הנוגעים להיבטים החברתיים?

שנית, הופמן מציע רובד עריכה שני ומסקרן מאד להתגבשות ספר מיכה, שזמנו סמוך לחורבן ומיד אחריו. ״גולי יהויכין״ – שהיו העלית התרבותית והמדינית של ירושלים והיו ביניהם כוהנים ונביאים – בהיותם בבבל המשיכו בכתיבה, איסוף ושימור המורשת שהביאו מריושלים. ביניהם היו גם בני האסכולה המשנה-תורתית, שיצרו לדעתו אסופה נוספת שהתבססה על נבואות מיכה שלא נכללו באסופה הראשונה, וכך עורכים אלה בבבל צירפו את מיכה ה 9—14; ו 9—16  לאסופה הראשונה. להצעתו של הופמן, עורכים אלה מגולי יהויכין עשו שני מעשים שונים: ראשית, שיבצו נבואות שחוברו בגלות יהויכין עוד קודם לחורבן בחטיבת נבואות הישועה (ד 8—ה 1) וגם בחטיבה הראשונה (ב 12—13). ושנית, שיבצו תוספות משנה-תורתיות שהן שתי נבואות משלהם, שגם הן קודם לחורבן: ג 9—12 – על חורבן ירושלים והמקדש – ״ברוח הסיפור המשנה-תורתי ביר׳ כו 17—19״; ו 1—5 על ריב יהוה עם עמו – ״ברוח תפיסתם את תולדות הברית בין העם ואלוהיו״. האפשרות שקולם של גולי יהויכין נשמע בספר מיכה – מסקרנת אותי עד מאד! אבל האם זה קולם של הגולים בבבל (כך עולה מהצעותיו לב 12—13; ד 6—7; ד 8—ה1)? או קולם של הנשארים בירושלים בפרק הזמן שבין הגלויות (כפי שעולה מהצעתו לגבי העריכה של מיכה א 8—16)? ואם מדובר בנשארים בירושלים או ביהודה בראשית המאה הששית, האם הם מבטאים קולות זהים או שונים מן ״החוג״ שעולה מנבואתו של חנניה בן עזור (ירמיה כח 2—4, 11)?

ולבסוף, מדוע יש צורך לזהות עריכה משנה-תורתית במיכה? -  בדיונו במיכה ג 9—12, טוען הופמן ש״הנתון החדמשמעי הבא״ הוא המשכנע בעיניו: ״בכל ספר מיכה אין עוד אף נבואה אחרת העמוסה בכל כך הרבה מאפיינים משנה-תורתיים. אי אפשר להסביר ריכוז כה גדול של מאפיינים משנה-תורתיים בנבואה קצרה ואותנטית של מיכה, אפילו בהנחה שהם פרי עריכה משנה-תורתית: הנבואה כולה משנה-תורתית מעיקרה״ (עמ׳ 234). הוא אף שוקל את זמנה של הנבואה, ורואה את 621 לפה״ס כתאריך העליון, אבל מציין יחד עם זאת שאין בנבואה רמזים לחורבן, לגלות, לשיבת ציון, או לצידוק הדין – כולם מאפיינים מאוחרים. לכן מעדיף לתארך את הנבואה לתקופת הפעולה של האסכולה המשנה-תורתית לאחר פרסום ספר דברים, ולפני החורבן – באחרית ימיה של האמפריה האשורית.

אלא שלצד הלשונות שיאיר הופמן מזהה כדברימיים (או דויטרונומיסטיים, ובהם: ״בית עבדים״; ״פדה״ בזיקה ליציאת מצרים; ״זכר״ כדרישה לעם בזיקה ליציאת מצרים וחסדי ה׳ האחרים; ״למען דעת״; ״צדקות יהוה״), הוא מכיר בכך שהצירוף ״עלה מארץ מצרים״ איננו תומך ברקע דויטרונומיסטי כלל. ונדמה בעיני שלגמרי לא דברימיות הן הרמיזות למסורות הכוהניות המביאות בזה אחר זה את ״משה אהרן ומרים״ (במדבר יב 1—4), בלק מלך מואב ובלעם בן בעור (במדבר יב—כד), ואת ״השטים״, המרמז למעשה בעל פעור (במדבר כה). לעניות דעתי, הרצף המתגלה במיכה ו 4—5 איננו דברימי כלל. והשאלה הרחבה יותר היא האם כל זיקה לשונית לספר דברים מלמדת על כתיבה דויטרונומיסטית, ומביאה להפקעה של היחידה מן הנביא ולהכרזה על כותב משנה-תורתי? – מדוע לא לחשוב על האפשרות שמדובר ברמיזה ספרותית מכוונת – על דרך הפרשנות הפנימית?

יאיר הופמן אמון על הביקורת הספרותית-היסטורית ועל ביקורת העריכה – והיבטים אלה מופיעים בספרו באופן ראוי לכל שבח. שאלותי האחרונות נכתבו מתוך הערכה רבה וענין גדול בספר מיכה בזכות מה שלמדתי מקריאת הפירוש החדש. יישר כוח ליאיר הופמן על פירושו החשוב!

ראו גם באותו מפגש:

פרופ׳ דן לאור, דברים לכבודו של פרופ׳ יאיר הופמן לרגל הופעת פירושו לספר מיכה

פרופ׳ יאיר הופמן, מבט רפלקטיבי על מלאכת הפירוש למיכה

פרופ׳ שמואל אחיטוב, כיצד היתה נראית ההיסטוריה של תקופת המקרא ללא ספרי הנביאים?