נפלאות הסיפור המקראי - מקאמה

ד"ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)

את המקאמה הזאת באינקלוסיו נפתח//  שהוא מסימני ההיכר של הסיפור בתנ"ך.

לרוצה במקרא את המסר לחשוף// לא די בִקריאה מראש ועד סוף.
כי צריך גם מאחרית לָרֵאשית לחֲזור// וקודקוד עם תחתית ביחד לשזור.

בקשרים נסתרים הסיפור מעוצב// ורק אפס קצהו גלוי על פניו.
מילותיו מועטות וניתנו במשורה// הוא נראה רדוד ופשוט לכאורה.
אך פשטות התמונה מסתירה כמסך// את עמקות היצירה הטמונה בתנ"ך.   

הלזאת ייקרא אשה? על כינונה של זהות נשית סטריאוטיפית במרחב הטקסטואלי-יהודי

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המנין באגודת הסופרים בישראל

הַלָזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה?

עַל כִּנּוּנָהּ שֶׁל זְהוּת נָשִׁית סְטֵרֵיאוֹטִיפִּית בַּמֶּרְחָב הַטֶּקְסְטוּאָלִי-יְהוּדִי, זְלִיגָתָהּ אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי-יִשְׂרְאֵלִי וְהַשְׁפָּעוֹתֶיהָ עַל מַעֲמָד הָאִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל

תקציר:

 כשוירג'יניה וולף כתבה ב-1929 את "חדר משלך", היא תיארה באופן כמעט גאוני כיצד הַפְנָמָתָהּ של היררכיה מגדרית משליכה על הדרתן המוחלטת של נשים כותבות מן המרחב הספרותי-תרבותי ובתוך כך, משפיעה גם על מעמדן של נשים במרחב הציבורי באנגליה: "אשה מככבת בדפי הספרים מכריכה לכריכה, אך נעדרת לחלוטין מההיסטוריה. היא חורצת גורלות של מלכים וכובשים בספרות היפה, אך למעשה היא משרתת של כל גבר שהוריה הכריחו אותה לענוד את טבעתו על אצבעה. חלק הגון מהטקסטים מלאי ההשראה והמחשבה העמוקה נובעים מפיה בספרים, בעוד שבחיים האמתיים היא בקושי יכלה לקרוא ולכתוב, והייתה רכושו של בעלה". [1]

מאמתי יש למלאכים כנפים?

עקידת יצחק, לורנט דה לה הייר 1650

הרבה מאתנו יאמרו כי מאז ומתמיד ציירו להם בני האדם את מלאכי השמיים כבעלי כנפיים, שהרי כך אנו רגילים לראות אותם ברוב יצירות האמנות: תמונות, פסלים, פסיפסים ועוד. כיוון שתפקידם העיקרי של המלאכים הוא לתווך בין אדם ואלהים, ברור לכאורה שהם זקוקים לכנפיים כדי לנוע במהירות בין הארץ שניתנה לבני האדם ובין השמים שהם לה' בלבד.

והנה, במקרא מתוארים מלאכים רבים מבלי להזכיר את כנפיהם, כגון המלאכים שבאו להודיע לאברהם על הולדת יצחק (בראשית יח, ב) והמשיכו את דרכם כדי להציל את לוט מהפיכת סדום ועמורה (שם יט, א). הוא הדין גם באשר למלאכים שרואה יעקב בחלומו, שהם "עולים ויורדים" מסולם ולא מתעופפים סביבו, או המלאך המשוחח עם הנביא זכריה (זכריה ד, א). יצורים בעלי כנפיים במקרא הם הכרובים המתוארים כ"פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת" (שמות כה, כ) או השרפים ("שש כנפיים לאחד" [ישעיה ו, ב]). וחוץ מהזכרת "האיש גבריאל ... מועף ביעף נוגע אלי" (דניאל ט, כא) – שממנה נרמז כי לגבריאל ישנה היכולת להתעופף – לא נמצא הזכרה ברורה של מלאך בעל כנפיים, לא במקרא, לא בספרים החיצוניים (שבהם מופיעים מלאכים רבים בחזיונותיהם של מחברי הספרים) ואף לא בברית החדשה. מניין לנו אפוא תמונת המלאך המכונף? אפשר לשער כי עם הזמן לא הבחינו האמנים בין מלאכים, שרפים או כרובים, ואת כולם ציירו כבעלי כנפיים, אך סביר יותר לומר שהכנפיים הפכו להיות לסימן המזהה את המלאך, והמבחין אותו מבשר ודם, בהשפעת העולם הקלאסי היווני-רומי בתקופת הנצרות הקדומה. בתרבות הקלאסית היו יצורים מכונפים רבים, ולהם תפקידים שונים, ואלה יכלו להשפיע על דמיונם של האומנים הנוצרים במאות הרביעית-חמישית. כך, למשל, אלת הניצחון היוונית, ניקה (או בשמה הרומי: ויקטוריה) שתיווכה בין האלים לבין בני האנוש. היא מתוארת באמנות היוונית-רומית כשבצידה מהויות מכונפות המסמלות את ארבע עונות השנה או את ארבע רוחות השמיים. לפי ההשערה החלו אמנים נוצרים לצייר בהשפעת תיאורים אלה את מלאכי השמים, בתנוחות של ברכה או כשהם נושאים צלב, כאשר זוג כנפיים יוצא מגופם. כך נמצא, למשל, בארונות קבורה נוצריים מן המאה הרביעית.

בריאת האור ותאוריית המפץ הגדול - סיעור מוחות

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אור באפלת האינסוף

באוקינוס המים האינסופי בחשכה המוחלטת נשמע לפתע קולה של רוח אלהים המרחפת על פני המים: ’יהי אור‘, והמרחב האפל הוצף באחת באור. זה היה הדיבור האלוהי הראשון, לפי בראשית א, והוא התחיל את שרשרת ארועי הבריאה. האור הזה לא זרח ממאורות השמים, שהרי הם טרם נבראו. מה הוא היה? האם לתאורית המפץ הגדול המקובלת במאה ה-21 יש מה לומר בקשר אליו? סוגיה זו שייכת לתחום ההגותי העוסק ביחס שבין אמונה למדע ואין מועד מתאים יותר להתעמק בה מאשר בתחילת השנה העברית, שהרי נאמר ’בתשרי נברא העולם‘ (מסכת ראש השנה י ע"ב). להתעמקות בסוגיה יש השלכות להוראת התנ"ך בבתי הספר שהרי היא מציפה את תפיסות היסוד של הקורא לגבי מהותו של המקרא, מקורו, מטרתו ודרך פרשנותו. הגישה לסוגיית מקור אור היום הראשון יפה באופן עקרוני גם לשאלות אחרות מתחום היחס שבין אמונה למדע המתעוררות למקרא בראשית א, למשל היחס בינו לבין התפיסות האבולוציוניות והדרוויניסטיות אודות היווצרות הצומח, עולם החי, ומוצא האדם. 

שורה נכבדה של הוגים, חוקרים ורבנים, הוזמנה להתמודד עם טענתו של פרופ‘ נתן אביעזר

תולדות היופי והכיעור מאת אומברטו אקו

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אומבטו אקו, תולדות היופי, מאיטלקית אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה 2011
אומברטו אקו, ׳תולדות הכיעור, מאיטלקית שרה לוטן, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה 2013

"המוות והיופי הם שני מושגים רבי־משמעות המכילים בתוכם הרבה תכלת והרבה שחור, והם יחד צמד אחים נוראים המַפרים את עולמם על ידי אותה חידה, על ידי אותו מסתורין." (קיטס)

אמברטו אקו, הסופר, מבקר התרבות והפילוסוף האיטלקי הנודע (מחבר 'שם הוורד'), חוקר את מושגי היופי והכיעור בתודעה ובתרבות האנושית. שתי תופעות מסתוריות וממגנטות. מהם היופי והיפוכו-תאומו הכיעור?  האם היופי זהה לטוב והכיעור לרע? מדוע היופי נקשר לאלוהי ולמלאכי והכיעור לשטני ולמפלצתי? האם רק היפה, המושלם וההרמוני מושך אותנו או גם הפגום, המעוות, והמבעית? האם אנו מסמנים כמכוער את מה שאנו רואים כמאיים עלינו? האם יש קשר מהותי בין יופי וכיעור לאומנות?

יוסף ופירות התאווה

אלי יונה, משורר

סורה י״ב בקוראן

כָּל חַבְרוֹתֶיהָ שֶׁל אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר,
לִבָּן נֶחְמַץ מִקִּנְאָה עַל רוֹמָנַהּ הַמְּדֻמֶּה
עִם עֶבֶד בֵּיתָהּ הָעִבְרִי, יוֹסֵף,
אוֹתוֹ דָּאֲגָה לְהַסְתִּיר מִפְּנֵיהֶן,
מִפְּנֵי דַּאֲגָתָהּ שֶׁיִּגְנְבוּ לָהּ אוֹתוֹ.

יונה הנביא נפגש עם פרסאוס ואנדרומדה ביפו

אלי יונה, משורר-נפתולים

הוצאת ארגמן מיטב

על עצים ואבנים

                                                                                                                            לראובן שבת

ולעיר יפו אין נמל מתכוּנת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת רכסים ישרה ורק משנֵי קצותיהַ היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקֵי סלעים וראשֵי סלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלֵי אנדרומדה... (יוספוס פלוויוס/מלח' היהודים ג/ט)

תְּחִלָּה סֵרֵב פֶּרְסֶאוּס לְהַאֲמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו.

שֶׁמָּא שְׁרִיקַת הָרוּחַ אַגַּב מְעוֹפוֹ מֵעַל הַיָּם הִקְהְתָה אֶת חוּשָׁיו?

גַּם אַנְדְּרוֹמֶדָה, שֶׁהָיְתָה רְתוּקָה לְשֵׁן הַסֶּלַע יוֹתֵר מִדַּי זְמַן, חָשְׁבָה שֶׁעֲדַיִן מְהַדְהֲדוֹת בְּרֹאשָׁהּ כָּל סְטִירוֹת הַלֶּחִי שֶׁחָטְפָה מִן הַגַּלִּים.

התשובה: מאג-יה ברשות התורה

ד״ר נדב ברמן שיפמן, עמית פוסט-דוקטורט בחוג לפילוסופיה ובמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל 

Praying Hands by Albrecht Dürer

"שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אש במלחמת-עד הם מתפרצים ועולים... אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת... מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם." (ראי"ה קוק, אורות התשובה, ד, א')

1. מבוא

ימי חודש אלול מסמנים ביהדות את חשיבותה ותפקידה החיוני של התשובה בתיקון וחידוש האדם והחברה. דבריו של הראי"ה קוק המצוטטים למעלה מראים את הכח האונטולוגי המיוחס לה בחשיבה היהודית הקבלית המודרנית, אך בשורות הבאות נווכח כי כבר במקרא עוצמתה רבה מאד. אמנם, בשמה "תשובה" לא נודעה במקרא והיא מצויה בהטיות שונות של הפועל שו"ב (ראו למשל ירמיה ג 7, 22), אך היא מן המושגים היסודיים ביותר במחשבת המקרא. 

סליחה, תשובה וכפרה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

מאוריצי (משה) גוֹטליבּ, יום הכיפורים

סליחה היא מושג המתואר במקרא כתכונה אלוהית, שכן רק אלוהים הוא זה הסולח, כפי שעולה מחמישים הפעמים שנזכר הפועל סלח במקרא. הסליחה האלוהית היא היפוכו של החטא האנושי, מפני שעל פי המקרא האדם הוא זה המועד לחטוא מעצם הווייתו, ואלוהים לבדו הוא זה המתבקש לסלוח לו. החטא, המתרחש במישור האנושי, מופנה תמיד במישרין לא רק נגד הזולת שחוטאים לו, אלא בראש ובראשונה  נגד אלוהים נותן החוק ומכונן המוסר. על כן אלוהים הוא זה המתבקש לסלוח ולמחול. כך כותבים מחברי המקרא הפונים לאלוהים בבקשת סליחה על חטאי העם: 'וסלחת לעווננו ולחטאתנו, ויאמר ה' סלחתי כדבריך' (במדבר יד, כ); 'ואתה אלוה סליחות חנון ורחום' (נחמיה ט, יז); 'לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות' (דניאל ט ט), 'כי אתה ה' טוב וסלח' (תהלים פו, ה) 'וסלחת לחטאת עמך ישראל' (מלכים א ח, לד). 

יום הכיפורים שלי - סיפור אוטוביוגרפי

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

יצחק מאיר עם משפחתו

כל הימים מאז. עד יום מותי אני. ובכל יום מימי הכפורים, באשר שם אני, אני עומד בפינה שלי ואומר קדיש.

שופר היובל, שופר התרועה, שופר החרם ושופרו של משיח

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'וכך הדבר בנוגע לעבר שלנו [...] הוא כמוס מחוץ לגבולו ומחוץ למחוזו, 

באיזה חפץ גשמי  שלא חשדנו בו אפילו'.  

מרסל  פרוסט  

"לעם היהודי", לדברי הוגה הדעות היהודי-בריטי סיר ישעיה ברלין, "יש הרבה יותר מדי היסטוריה והרבה פחות מדי גיאוגרפיה". הדברים נאמרו בשנינה במענה לשאלה עיתונאית "מה היא הבעיה של העם היהודי?" דומה שפיזור גאוגרפי של עם נטול ארץ לאורך רוב שנות קיומו, ועומק היסטורי של זיכרון הקשור בארץ מיוחלת אליה שאפו הגולים לחזור, חייבו את בני העם היהודי בצמצום מספר חפצי הזיכרון והמשמעות אותם נשאו עמהם בנדודיהם ובמקומות מושבם או אותם יצרו, אספו רכשו או שמרו בזיקה לחפצי קודש וסמלי זיכרון הקושרים בין העבר ההווה והעתיד.

קביעת ציר דידקטי של שיעור תנ״ך, שאלה פוריה ופריצת דרך

 גלי דינור, בזכות השונות: הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ח 2028 

הוצאת כרמל

קביעה של מטרות היחידה (ה"מה") והציר הדידקטי (ה"איך")   

בכל יחידה יש להבחין במטרות מתחום התוכן, מיומנויות הלמידה והתחום הערכי, וכן יש לקבוע את הציר הדידקטי, דהיינו היסוד המארגן, של היחידה (ה"איך"). הציר הדידקטי הנו נושא העובר כחוט השני בכל חלקי היחידה. הוא מסייע בהכרת הקשרים שבין החלקים השונים, כמו גם בהבנת יחסיהם ההדדיים והשתייכותם זה לזה. זיהויו וניסוחו של יסוד מארגן מסייע ללומד לארגן את פרטי המידע ולהבחין בין עיקרי למשני. ייתכנו צירים שונים: מושג, מוטיב, רעיון, בעיה, תהליך, אמצעי ספרותי, דילמה ועוד. 

חלונות אל מסתרי הקיום האנושי: וינייטת ובחרת בחיים

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

ובחרת בחיים

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.   לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ  כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.  ( דברים ל',י"ט-כ')

צמד הפסוקים הנועל את פרשת 'אתם ניצבים' פותח חלונות אל מסתרי הקיום האנושי תחת השמים על הארץ. ארבעה לשונות של חיים יש בהם, ולשון אחת של מוות, 'הַחַיִּים', 'בַּחַיִּים', 'תִּחְיֶה', 'חַיֶּיךָ', כאילו נרמז שמשמעויות הרבה יש לחיים, ולעומתם, 'וְהַמָּוֶת', בודד, שמשמעותו היא אחת. רדיקלית.  אדם חווה את החיים, אין לו התנסות זולתם, ועל כן הם מה שהוא מגלה במתהווה, גם מה שהוא יודע שיש בהם,  נשימות אבל לא רק נשימות, ופעימות לב, ואכילה ושתיה, והליכה וישיבה, ועונג ומכאוב, ורביה וקמילה, אלא גם מפגשים עם הזולת, גם חיבוטים על תכלית הכל,  וגם מה שהוא אינו יודע שהם, לא 'מה למעלה ומה למטה', לא  מה 'ראשית ומה אחרית', וגם לא מה  מעבר לכל אלה.  אבל על המוות אין הוא יודע דבר, יתירה מכך, אין הוא יכול לדעת דבר. אין איש חי שחווה אותו. הוא אינו פשטנית חיים שתמו, ואו אז אין צורך לדעת מה הוא.  אי אפשר שיהיה כמו "כבה" שאיננו אלא אש שחדלה, ועל כן איננו ולא כלום. הוא לא סוף. אי אפשר לבחור בסוף.  הוא מסתורין שמבקש להתפענח למן היום בו עומד החי על דעתו. הוא לא ההיפך מחיים. הוא הווייה מעוררת אימה ופחד מפני שאין אדם עלי אדמות היכול להעלות על דעתו מה הוא ואין אדם עלי אדמות היכול להימלט ממנו. 

מעמד האשה וההגמוניה הפטריארכלית - מהמקרא ועד דליה רביקוביץ

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָה (דברים כב, 26--27)

אישה (1957-8) מאת הנרי מור

פרשת כי תצא בספר דברים מתארת דפוסי התנהגות ראויים בין בני אדם בנסיבות שגרתיות של חיי יומיום, ומנגד בנסיבות יוצאות דופן של תקופת מלחמה שבה נמצאים גברים ונשים מחוץ לגבולות הנורמה החברתית המקובלת. הכתוב דן בשורה שלמה של מצוות העוסקות ביחסי גברים ונשים, בזכויות הגברים לגבי הנשים ובחובות הנשים כלפי הגברים.

בפרשה זו מוצגות הנשים בשלוש-עשרה קטגוריות: ארוסות (כ, 7); נשות שלל הנלקחות במלחמה עם עיר שסרבה לכרות שלום (שם, 14); שבויות יפות תואר שחושקים בהן כנשים (שם, כא, 10--14); נשים במסגרת משפחה פוליגמית (שם, 15--17); נשים נשואות הנאשמות שלא נישאו בבתוליהן ומכאן שזנו לפני נישואיהן (כב, 13--21); נשים הנאשמות בזנות לאחר נישואיהן (שם); נשים מאורסות שנבעלו על כורחן ונאנסו בתחום התרבות המיושבת (כג, 24); נשים מאורסות שנאנסו בשדה מחוץ לתחום התרבות (שם, 25--27); נשים בתולות שנאנסו (שם, 28--29); נשים קדשות (שם, 18); נשים נבעלות המגורשות בספר כריתות, נישאות בשנית ומגורשות בשנית (כד,1--4); נשים אלמנות (שם, 17--20); נשים יבמות (כה, 5--10).

חלקת התפילה וחלקת הילדות

חגי קמרט, סופר

אנסה להלן לדון בשירו של הרצל חקק, "חלקת התפילה האלוהית”, ולמצוא כיצד ההשראה השירית יוצרת אווירה קסומה של התעלות והיטהרות:

יֶלֶד סָמוּק, פָּנָיו יִשְׁטֹף. רֶגַע נִצְחִי

שֶׁלּא יַחְלֹף. רַחַש הַתְּפִלָּה חוֹתֵר

לְאָן, בְּשָׂפָה צְרוּבָה, מְלוּחָה.

נְהִי אַדְוָה בַּת הַזְּמָן, וְהִיא

עֲרִירִית, כֹּה בִּקְּשָׁה מְנוּחָה. בְּכִי

גַּלִּים. עַל הַחוֹף שְׂרוּעָה.

אֲבָרֶיהָ, הַמִּלִּים. מַעֲרוֹךְ שֶׁל צִנָּה

וּסְעָרָה. רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת, צִירֶיהָ, 

חַיִּים שוֹמֶרֶת כְּאִשָּׁה הָרָה. 

אִמִּי זוֹהֶרֶת, פְּנֵי כַּלָּה, הַבָּצֵק 

אוֹרוֹ יוֹצֵק. הַזְּמָן נִפְלָא. הַפְרָשַׁת חַלָּה.

הַשְּׂאוֹר נִמְשָׁה, לַיְלָה וְלִישָׁה, הַשְׁרָאָה 

וְסוֹד. נִסְתַּר, לֹא נִרְאָה. דְּמָעוֹת נְמַסּוֹת 

בַּקְּעָרָה. כָּמוֹנִי בִּתְשׁוּקָה, כְּיֶלֶד חִכָּה. 

טיפוח השונות בכתה כעקרון דידקטי

ד״ר גלי דינור, מכללת לוינסקי  

הוצאת כרמל

 גלי דינור, בזכות השונות: הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ח 2028 

 אני אוחזת בתפיסה לפיה האדם הוא המרכז, וכל יצירה נועדה בראש ובראשונה לשרת את האדם בעיצוב חייו וסביבתו. 

בעיני, תפקידן הגדול של היצירות, על כל גווניהן, הוא לענות על צורך עמוק  בנפשו של האדם. לפיכך, ההוראה חייבת להיות הוראה משמעותית, שבמרכזה צריך שיתקיים שיח שיוויוני בין כלל הלומדים – התלמידים והמורה. שיח מסוג זה עשוי להעצים את הלומד, שנדרש להבנות את הידע שלו, לקבוע את דעתו ולדעת להגן עליה, למצוא מילים שיהיו מובנות ללומדים עמו ואף לעמוד על זכותו לשאול, לחקור ולהציע. תרומה הדדית של כלל הלומדים תאפשר תהליך אקטיבי של הבניית ידע, שנוצר מתוך הבנה אישית של כל לומד ומתוך חוויות משותפות.