 |
| מוסד ביאליק |
תקצירי המאמרים
קולו הייחודי של רש"י מבעד למקורותיו המדרשיים
שמעון גזונדהייט
מעבר לתכלית הפרשנית־טקסטואלית של פירושו לתורה, חתר רש"י גם לחשיפת רובד הגותי־חינוכי בכתוב גופו, שכן גם מטרה זו נתפסה בעיניו כצורך פרשני חיוני. רוב פירושי רש"י לתורה אינו אלא מדרשים המעובדים לכדי פירוש רציף לכתוב. ברם, השוואה סינופטית מפורטת של פירושים אלה אל מקורותיהם המדרשיים עשויה לחשוף את קולו הייחודי של רש"י עצמו.
בדרך זו ניתן להראות כי רש"י מדבר אל לומדי פירושו מבעד למדרש, אך לעיתים מְשַנה את המסר העולה מן המדרש המקורי או אף הופך את משמעותו המקורית על פניה. במאמר זה נעשה ניסיון לאשש טענה זו בעזרת ניתוח מפורט של שתי דוגמאות מפירושי רש"י לספר בראשית, וללמד על דרך עבודתו של רש"י ועל פרטי מעשה עיבודו.
"וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ" (דניאל ו 15)
על ההפתעה והיפוך התפקידים בסיפור גוב האריות
נעמה גולן
סיפור 'גוב האריות' (דניאל ו) נראה לכאורה כסיפור שנכתב בדמותו של סיפור 'כבשן האש' (דניאל ג) ומגמתו לתאר את דניאל כמי שאיננו נחות משלושת חבריו, אלא נכון כמותם לסכן את חייו בכדי לעבוד את אלוהיו. אולם, לצד מגמה זו סיפור 'גוב האריות' טומן בחובו אלמנט ייחודי ומפתיע.
מאמר זה מצביע על שוני מהותי בין הסיפורים המודגש באמצעות ההפתעה בתגובתו של המלך דריוש לכך שדניאל ממרה את פיו (דניאל ו 15). כעסו של המלך איננו מופנה כלפי דניאל אשר הפר את צוו אלא כלפי האחשדרפנים אשר טמנו לו מלכודת וכבלו את ידיו. הפתעה זו חושפת בפנינו מערך רחב של היפוך תפקידים, אשר מתחדד על ידי הצבעה על אנאלוגיה בין דמותם של האחשדרפנים בדניאל ו לבין דמותם של שדרך מישך ועבד נגו בדניאל ג. חשיפת היפוך התפקידים בסיפור מאירה את דמותו של המלך דריוש באור נלעג, ושופכת אור חדש על מטרתו ומגמתו של סיפור 'גוב האריות': להציג את המלך האנושי, השליט הגדול, כמי שנשלט למעשה בידי עבדיו המושכים בחוטים, ומנווטים את מלכם כך, שימלא אחר רצונותיהם. זאת בניגוד למלך השמים, השולט בכול, ושאותו עובד דניאל בנאמנות ובמסירות ואף נכון לסכן את חייו בעבור אמונתו בו.
התנהגות האל לאור איסור הֲֹשָבַת גרושה:
ההפתעה הנורמטיבית כאמצעי רטורי בהושע ב
עומר מינקה
פרק ב בספר הושע ממשיל באריכות את התנהגות עם ישראל כלפי אלוהיו, להתנהגותה של אישה נואפת. במשל מתאר הבעל את התנהגותה הפוגענית של האישה הבוגדנית - התנהגות שכללה קשרי זנונים עם אחרים - ומצהיר שסיים את ברית הנשואים וגירש את אשתו. בהמשך הדברים מתאר הנביא תהליך של מחילה לאשה על פשעיה, ובסופו - השבתה לבעלה הראשון.
מאמר זה בוחן את התנהגות בני הזוג שבנבואת הושע ב לאור העיקרון המשפטי המורה כי אדם לא יוכל להשיב אליו את אשתו לאחר שגירש אותה, אם בינתיים זו שכבה עם איש אחר. עיקרון זה נלמד הן מחוק מפורש בדברים כד, הן מציטוט החוק בנבואות אחרות, והן ממקורות משפטיים מקבילים מן המזרח הקדום.
לאחר בחינת הרציונל של איסור הֲֹשָבַת הגרושה, והצעת פירוש חדש לאותו איסור, נבחנת השפעתה הרטורית של סטיית הנביא מהנורמה הנודעת על הבנת הנבואה. לבסוף מבוארת אותה חריגה נורמטיבית ככלי להעצמת מוטיב ההפתעה של שומעי הנבואה, ומתוארת יעילותו הייחודית של כלי רטורי זה בהטמעת המסרים התיאולוגים בקרב קהל הנבואה וקוראיה.
לשאלת זמנם ותהליכי התפתחותם ועיצובם של מנהגי חג הסוכות
בשלהי התקופה הפרסית ובראשית התקופה ההלניסטית
עודד ליפשיץ
במאמר זה אני מבקש לטעון שהמנהגים המיוחדים לחג הסוכות, ובהם מצוות הישיבה בסוכה, שימרו מנהגים מקומיים קדומים ביהודה. מקורם של מנהגים אלה לא ידוע, אולם הם לא היו חלק ממנהגי החג, המסורות, הטקסים והפולחן שנהג בבית המקדש בירושלים בימי הבית הראשון ובראשית ימי הבית השני. אפשר שמנהגים אלה, שנהגו בפרק הזמן שבין הבציר ומועד איסוף פירות הקיץ לבין זמן המסיק, נשמרו ורווחו בקרב "הנשארים" ביהודה לאורך כל ימי גלות בבל ובראשית ימי שיבת ציון. רק בשלהי התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית, כחלק ממאבקים פנימיים בין משפחות כהונה, ביחד עם סופרים, לוויים וחלק מהעילית היהודאית כנגד המונופול של הכוהנים הגדולים ובית המקדש בירושלים, ומתוך מגמה להציב את ספר התורה במרכזם של חיי האומה ולהעביר את מרכז הכובד מהמקדש והכוהנים הגדולים לעם, חדרו מנהגים אלה לזרם המרכזי ביהדות, והם מתבטאים בתיאור שבנחמיה ח ובתוספת המאוחרת לחוק המקראי בויקרא כג 43-39. הקשר ההדוק שבין תיאור חג הסוכות בראשית ימי שיבת ציון (עזרא ג) והחוק המקראי שמתאר את חג הסוכות כמועד עלייה לרגל והקרבת קורבנות בבית המקדש יכול להעיד על מועד חדירתם של מנהגים חדשים אלה ועל המועד שבו הם נכתבו כתוספת לחוק המקראי.
הם משלנו!
על תופעת הפיכת נוכרים לישראלים במקרא
נח חיות
אחדים מסופרי המקרא ראו לנכון 'לאמץ' ליהדות נוכרים שזכו לפרסום בעולם העתיק, לשלבם בסיפור הישראלי ולעתים אף להעניק להם שורשים משפחתיים עבריים. התופעה מאפיינת ספרות מקראית מאוחרת, את מחבר ספרי דברי הימים וכן מחברים וסופרים מעתיקים אחרים שפעלו בתקופת הבית השני. תופעה זו אף נמשכת אל ספרות חז"ל.
רוב הדמויות הנוכריות שהפכו לישראליות הן דמויות של חכמים: איתן, הימן, כלכל, דרדע, דנאל, אחיקר; ושל צדיקים: מלכי צדק, דנאל, איוב, עובד אדום. ואילו הדמויות הישראליות שהופכות לנוכריות הן דמויות של אויבים פוליטיים (רוצחיו של יואש וטוביה העמוני). להפיכת הדמות לישראלית היו מוטיבציות שונות אך נראה שקיים חוט משותף המחבר בין כל המסורות של תופעה זו: הדגשת הזהות הלאומית. אובדן העצמאות הלאומית והקשר הממושך לשלטון זר מקדמים בתקופת בית שני שאלות של זהות ולאומיות אל מרכז הדיון הציבורי והתרבותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה