אין סיפור נאה יותר ממגילת רות. הסיפור הקצר הזה זכה למחקרים רבים, לרבות ספרים ופירושים שלמים המעירים על יופיו ועל הרבדים הרבים של משמעות המשולבים בו.
מגילה זו זכתה להרכבת מדרש אגדה מובנה וקדום יחסית, מדרש רות רבה. מהדורה מדעית של המדרש מונחת בתוך עבודת הדוקטור של מירון ביאליק לרנר (ירושלים, תשל"א), והנה ראה אור בשנה האחרונה ספר עיון מאת חוקרת הספרות המדרשית, ד"ר תמר מאיר, המנתחת ומפרשת את המדרש המדובר והעומדת על המשמעויות השרויות לרוחב ולעומק היצירה המופתית הזאת של חז"ל.
בפני בעלי המדרש עמדה שאלה הלכתית קשה: בעוד כתוב בספר דברים כג 5-4 "לא-יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא-יבא להם בקהל ה' עד עולם, על-דבר אשר לא-קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך צאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור מפתור ארם נהרים לקללך", רות המואבייה היא סבתא רבה של המלך הנבחר דוד ובעתיד לבוא, המלך המשיח. כיצד ניתן לפתור את הבעייה הזאת? כפי שמראה תמר מאיר, מדרש רות רבה עוסק בשאלה הזאת מכמה זוויות ראייה ומהווה בסך הכול דיון תיאורטי שיטתי למדי בנושא: כיצד ניתן לתקן ולחדש הלכה? כלומר, אף שהמדרש כאילו דן בפרשנותה של המגילה, הוא למעשה עורך דיון מעמיק ועקרוני בשאלת המתח בין המסורת ההלכתית ובין הדרכים הראויות לחדש בה.
הפתרון לשאלה ההלכתית הנדונה מפורסמת: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". כלומר, נפסקה הלכה חדשה לפיה, החוק המקראי חל על גברים בלבד ולא על נשים. ומי פסק כך? לפי המדרש, בועז, הגביר של בית לחם ואחד משופטי ישראל, ובית דינו פסקו הלכה זאת. ומי נתן את הגושפנקה לפסיקה הזאת? לא אחר מאשר משה רבינו, המובא במדרש גם כן. אך נקודה פיקנטית משלבת בין הפסיקה הזאת ובין הכתוב במגילה. הלוא בפרק א 22 רות מתוארת כמי ש"שבה" עם נעמי "משדה מואב". הלשון "שבה" משונה כמובן, מאחר שרות אינה חוזרת לארץ יהודה אלא מגיעה שמה לפעם הראשונה. בעל המדרש גורס כי באמירה הזאת טמון נתון חשוב: פסק הדין נעשה סמוך לשיבתן של נעמי ורות. אלמלא שבה רות באותה העת, ולא קודם לכן, ההלכה לא היתה חלה עליה. העיתוי היה מוצלח באופן מופלא.
המדרש אף עוסק בשאלה הלכתית אחרת, פחות ידועה (כך נדמה לי) לקוראי המגילה. כאשר בועז דורש בשלומם של הקוצרים בשדהו הוא מברכם בשם השם: "ה' עמכם" (רות ב 4). בספרות ההלכתית, נשאלת השאלה, אם מותר להשתמש בשם השם במעשה היום יומי הזה. השאלה הזאת נפסקת בעזרת חידוש בהלכה, שהוא כאמור נושא מרכזי במדרש רות רבה.
מגמת הפרשנות של המגילה במדרש כפולה. מצד אחד, צריך להכשיר את רות כיהודייה. מצד אחר, צריך לגלות שרות אינה רק אדם "אחר" המגיע מעם "אחר" ומצטרף לעם ישראל תוך גיור. אלא שהיא נוטשת את דרכי המואבים ומאמצת את הנורמות ואת הערכים המבורכים של עם ישראל. לעומת המואבים שלא גילו חסד לעם ישראל כאשר הוא עבר על ארצם במסעיו במדבר, רות דוגלת בחסד. ולעומת הנשים המואביות שניסו לפתות את בניישראל במדבר, רות נהגה אך בצניעות. המדרש מעביר את המסרים האלה בעזרת פרשנות סמלית או אלגוריסטית. לדוגמה, כאשר נעמי מדריכה את רות לרדת לגורן בלשון הזאת: "ורחצת וסכת ושמת שמל(ו)תיך עליך וירדת [כתיב: וירדתי] הגרן..." (ג 3), בעל המדרש אינו מפרש את ההוראות ביחס להכנות פיסיות גרידא כי אם בנוגע להכשרה ערכית: "ורחצת—מטינופת עבודה זרה שלך; וסכת—במצו(ו)ת ובמעשים טובים".
ולמה צריכים לרדת לגורן, הנמצא במקום נמוך? זורים את התבואה בגורן במקום נמוך כך שלא ילכו לאיבוד הבר הרצוי. כפי שמסבירה המחברת בשפתה הברורה והקולחת את הפרשנות האלגוריסטית: "רק העובדה שבעז מוכן לרדת ממקומו הגבוה ולהביט על הנערה הזרה והמואבייה מאפשרת לה להיכנס לתוך עם ישראל ולא להיפלט החוצה כמוץ. רק כך נולד דוד. בניפוי הראשון כמעט נפלטה רות החוצה—הגואל האלמוני איננו מעוניין בה, פן ישחית את נחלתו. בניפוי השני בעז מכניסה תחת כנפיו. במעגל הרחב יותר, כל שושלת בית דוד מתחילה ממקום "נמוך"—בנות לוט, תמר ורות. פעולת הזרייה של הזרע נעשית במקום הנמוך הזה, והיא זו שמאפשרת את השארת הבר, את יצירתו של הצדק".
בספרה של תמר מאיר חומר עשיר והסברים ברורים שכזה. רק אזהרה אחת: יש אי-התאמה של ספרה אחת בין ציוני הערות השוליים בתוך הספר ובין מספור ההערות בסוף הספר. כך למשל הערה 102 בגוף הספר = הערה 101 בסוף. מלבד זאת, הקריאה בספר מחכימה ומשתלמת מאוד.
יפה מאוד. לטעמי יש עוד סיפור נאה אחר והוא סיפור יוסף ואחיו.
השבמחק