ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
על: עמית דרבקין, במשעול התנ“ך, הוצאת "ספרי ניב", תש״פ 2020, 188 עמודים
׳אני צועדת איתם / במשעול התנ״ך… / מבקשת משמואל לדעת את כל קורותיו / מתכתבת עם מרדכי על כל זכרונותיו / ושומעת משאול על כל חששותיו / אני צועדת עם רות ויעל באותו נתיב / ונשים רבות מצטרפות אלינו׳. כך מתארת דרבקין חן את מטרות ספרה, בשיר הפותח אותו, והן שלוש: לספר את ׳כל׳ הקורות והזכרונות, כלומר, גם דברים שלא נודעו לנו מן התנ״ך, לתאר את חיי הנפש של הדמויות, וגם לומר אמירות פמיניסטיות.
בסיפור המקראי נדיר שיהיו תיאורי רגש. השירים שלפנינו מאתרים צומתי רגש, מפתחים ומעבים אותם.
בסיפור מכירת יוסף אין אפילו מילה על תחושותיו של יוסף בתוך הבור. רק כשהאחים הגיעו למצרים, נזרקו אל בית המשמר ונדרשו להביא את בנימין אחיהם הקטון, צפה בתודעתם תחינת יוסף, שקודם לא חלחלה אליהם: ׳אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת׳ (בר׳ מב 21). בשיר על הארוע מספר יוסף בגוף ראשון כיצד זעק אל אחיו ממעמקי הבור, בכה והפציר בהם שלא להמיתו: ׳אני אחיכם, / דם מדמכם׳ אך בלבם כבר גמלה ההחלטה לחסלו (עמ׳ 58).
הסיפור המקראי הוא תמציתי ומלא פערים. דרבקין נכנסת אליהם, ממלאת אותם במניעיהן, רגשותיהן ויצריהן של הדמויות, וכך יוצרת יקום מקראי משלה שבו היא מדובבת את הדמויות, כולל דמויות שהסיפור המקראי אינו נותן להן כל פתחון פה.
כיצד הגיבה האם הראשונה בתבל על רצח הבל בנה בידי קין בנה הבכור? היא מאשימה את עצמה, ולא אותו! ׳חטאיך, בני, / הם חטאי שלי. / אין מחילה / על יהירותי׳ (עמ׳ 18). והיא מכוונת כאן לדבריה בעת לידתו: ׳קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה׳׳ (בראשית ד 1). היא גם מספרת על תחנוניה לקין שיעניש אותה ולא את הבל ׳כי גדול עווני מנשוא׳ (עמ׳ 19).
כאן, כמו ברוב השירים, מתבטאת דרבקין בגוף ראשון, המבטא הזדהות עם הדמויות המקראיות.
השירים כתובים בשורות קצרות, לא פעם מחורזות, אך בלי כבילות למקצב ממשטר. לשונם פשוטה, עכשווית, חפה מכל התיפיפות. אין בהם עומס של דימויים ומטפורות, מצלולים, מילים נדירות או תחביר יוצא דופן. ניסוחם פשוט וצנוע על גבול הפרוזה.
אין בשירים ביקורת על גיבורי המקרא. להפך. יצחק מקבל את גורלו בהשלמה מלאה בדרכו אל העקדה. אין הוא מתמלא פחד או רחמים על עצמו אלא חושב על אביו, שאותו הוא תופס כמעין איוב, בעל הייסורים הגדול שהיה איש ׳תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׳ (איוב א 1).
׳אבי, / איש תם הנך, ישר וירא אלהים, / אלך בעקבותיך לעולמים׳, ולאמו אומר יצחק: ׳צר לי עליך, אמי, / את היית בעוכרי, / כי בנך אהובך אנוכי, היחידי׳ (עמ׳ 35-34).
׳את היית בעוכרי׳ מתכתב עם דברי יפתח לבתו שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות עם שובו מנצח משדה המערכה: ׳וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי׳ (שופטים יא 35).
יצחק היה מלא אמפתיה לאביו שרצה להעלותו לעולה ובת יפתח האשימה את עצמה בכך שאביה החליט להעלותה לעולה: ׳בטפסי במעלה ההר, / דמעתי על חטאי, / היאך / יצאתי ראשונה מפתח ביתי׳ (עמ׳ 102).
לעיתים דרבקין משכתבת את הסיפור המקראי על פי מדרש חז״לי. כך בסיפור ליל כלולותיו של יעקב. המקרא מספר שלבן לקח ׳אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (בר׳ כט, 23, 25).
איך לא הבחין יעקב שהאשה שבאוהלו לא היתה רחל אלא אחותה הגדולה? חידה היא! המדרש בבבלי מגילה, יג ע״ב פותר אותה כך. יעקב אמר לרחל: ׳מינסבא לי (הנשאי לי). אמרה ליה: אין (אמרה לו: כן)׳ והוסיפה על כך אזהרה שאביה הרמאי לא יאפשר לה להנשא לפני שתנשא אחותה המבוגרת ממנה. מה עשה יעקב? מסר לה סימנים. אבל כאשר בא הלילה, אמרה: עכשיו תתבייש אחותי, ומסרה לה את הסימנים וכך לא יכול היה יעקב לדעת על החילופין.
בעקבות המדרש הזה, השיר בספר מספר שרחל ידעה שאביה רמאי ושהוא עתיד להחליף אותה בלאה אחותה בליל הכלולות. היא סיפרה זאת ליעקב אהובה. והוא העניק לה סימן ומטפחת כדי שיוכל לזהותה בעלטה. את הסימנים הללו היא העבירה לאחותה לאה. שנים מאוחר יותר היא התוודתה על כך באזני יעקב: ׳במעלה השביל אל הבאר / השתקפה בבואתה של לאה / נמלאתי יסורים, / איך אוכל לבזותה, / ולהלבין פניה עת יודע ברבים./ אישי, / גליתי את אשר נשבענו / מרצוני החפשי. / סלח לי / כי בחירתי הראשונה / היתה אחותי׳ (עמ׳ 47). רחל העדיפה את אהבתה לאחותה על פני אהבתה ליעקב. לכן לא יעקב היה ׳אשם׳ באי ההבחנה בהחלפה אלא רחל עצמה, שיזמה את מתן הסימנים המוסכמים לאחותה. כאן, כמו בשירים על קין ובת יפתח, הדמות הנשית לוקחת על עצמה את האשמה והגיבור הגברי יוצא נקי.
אותו דבר בשיר על יהודה ותמר. בספר בראשית נאמר: ׳וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (בר׳ לח, 26-25). לפי התיאור הזה, יהודה הצהיר קבל עם ועדה שתמר צדקה ממנו. אבל דרבקין חוסכת ממנו את הלבנת הפנים, ונחלצת להגן על כבודו של מי שהתכוון לשרוף חיים את כלתו ההרה. בשיר שולחת תמר ליהודה בסתר את החותמת והפתילים, אומרת לו: ׳הן לא ארצה / להלבין פניך ברבים׳ ומפקידה את גורלה בידיו: אם תהיה לאם או שיאמר ׳תם ונשלם, / לא היו דברים מעולם׳ (עמ׳ 63).
ייתכן שיהיו קוראים, שהפרשנות המגוננת על התפיסה הפטריארכלית שהעניקה לגברים שלטון ללא מיצרים על בני ביתם, כולל האפשרות להמיתם בצורה מחרידה, תקומם אותם, והם יזועו באי נוחות על מושבם למקרא הדברים שהקורבנות חשבו על המקרבנים, שנבעו מהכבוד וההערכה שרחשו כלפיהם.
אבל יש שירים שנושבת בהם רוח אחרת. בשיר ׳הסנונית הראשונה׳ נשמע קול מורתי-דידקטי האומר שבנות צלופחד החליטו: ׳לדרוש צדק חברתי בכל מחיר, / להסיר מכשולים, / הרי האל מתיחס בשויון לזכרים ולנשים׳ (עמ׳ 78). ׳מימי בראשית / תמך האל בסולידריות נשית, / כל אחת מאתנו, בנות צלפחד, / היתה הסנונית הראשונה / להשאיר בעולם לא שויוני / תקדים משפטי חשוב ועקרוני׳ (עמ׳ 79).
דרבקין נכנסת לעורן של הדמויות המקראיות, לפעמים תוך שינוי משמעותי מאופן הצגתן במקרא. רחב בשירה איננה ׳אשה זונה׳ כנאמר במצג של הסיפור ביהושע פרק ב אלא אם אוהבת ומסורה לביתה הקטנה.
היא לא אשה אופורטוניסטית המחליטה לאפשר לחיל האויב לכבוש את עירה ולהשמיד את תושביה כדי להציל את עורה ואת משפחתה. להפך, רחב בשיר נחושה לא לבגוד בארצה. אבל אז ביתה הקטנה חייכה לעברה,
׳עטפה ברכות את ידי בידה./ מאותו הרגע / ראיתי בעיני רוחי / רק את תקות חוט השני׳ (עמ׳ 83).
הבת הקטנה היא כמובן אלמנט מדרשי פרי דמיונה היוצר של המשוררת. לפי הפשט המקראי סביר שלרחב באותה עת לא היו כלל בנים ובנות. הרי היא דורשת מהמרגלים להחיות ׳אֶת־אָבִי וְאֶת־אִמִּי וְאֶת־אַחַי וְאֶת־אַחוֹתַי [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לָהֶם׳ (יהושע ב 13) ואלה מבטיחים לקיים את חלקם בהסכם: ׳הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת־תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת־אָבִיךְ וְאֶת־אִמֵּךְ וְאֶת־אַחַיִךְ וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה׳ (פס׳ 18). אין שום ברשימה המפורטת שום איזכור לבעל ולבנים ולבנות. לפי המסופר בפרק ו׳ ההסכם קוים במלואו.׳וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת־רָחָב וְאֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ וְאֶת־אַחֶיהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כָּל־מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל׳ (ו 23).
ההעדר הבולט של בעל וצאצאים פתח לחז״ל פתח ׳לגייר׳ את רחב להשיאה ליהושע בן נון ואף להפליג באיכותם של צאצאיה, שהיו בהם עשרה נביאים כוהנים והם: ברוך, נריה, שריה, מחסיה,ירמיהו, חלקיהו, חנמאל, שלום, יחזקאל ובוזי. וי"א אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה הייתה (רות רבה פ“א וראו גם פסחים קטז, ב; מגילה יד, ב; טו, א).
כמו רחב, גם דמותה של יעל עוברת טרנספורמציה בשיריה של דרבקין. בשירת דבורה יעל מתוארת כדמות שמנצלת את נשיותה להרדמת ערנותו של סיסרא ותוקעת את המקבת ברקתו בעוז וללא היסוס: ׳יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד׳ (שופטים ה 27-26). ומדוע היא התנקשה בחייו? דרבקין משיבה: כדי שלא יטמא עוד את כבודן של נשים. ׳לא אשכח כי בעת תפארתך, עת כבושים, / טמאת את כבודן של נשים׳. הקורא מבין מהשיר שסיסרא נכנס לאוהל כדי לטמא גם את כבודה של יעל, ואז היא ביד רועדת מסכנת את חייה, אוחזת ביתד האוהל, ומצילה את עצמה ונשים כמותה: ׳אשלח לחפשי נשים כמותי, / וכאשר אבדתי - אבדתי׳ (עמ׳ 95).
כאמור, רוב השירים בספר מנוסחים בגוף ראשון, אבל לפעמים פונה דרבקין אל הדמויות בטון דידקטי. לאשת לוט היא אומרת: ׳פקחי את העינים, / אין זה חלום בלהות. / אינך יכולה לחזור בזמן / ולתקן סדרי עולם׳ (עמ׳ 30). ובשמשון היא נוזפת על שהלך שבי ׳אחר שועלה׳ ש׳דלדלה׳ את כוחו, ׳ורק כי אלהיך לא עזבך, / נשארת גבור במותך׳ (עמ׳ 107).
לסיכום, ספר מקורי עם תובנות שהן לפעמים מפתיעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה