לָבָן
לָבָן נָבָל הָיָה, לֹא צַח כִּשְׁמוֹ,
עֲבֹד הֶעֱבִיד אֶת יַעֲקֹב בִּרְאוֹתוֹ כִּי נִפְתָּה אַחַר בִּתּוֹ רָחֵל הַצְּעִירָה,
וּבְלֵיל הַכְּלוּלוֹת מָצָא יַעֲקֹב אֶת לֵאָה הַבְּכִירָה בִּיצוּעוֹ,
"כִּי: לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ-לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה"
וְיַעֲבֹד אֶת לָבָן בַּעֲבוּר רָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים נוֹסָפוֹת -
וְיֵדַע כִּי הֶעֱנִישׁוּ הָאֵל בְּשֶׁל חֲמְסוֹ בְּכוֹרַת אֶחָיו,
וְיַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ ויֶחֶֶרַש דּוּמָם.
