האם ידע יעקב בליל הכלולות שלאה, ולא רחל, נמצאת באהלו? האם אהב את לאה? ומה הקשר בין יחסו ללאה לבין המאבק ב׳איש׳ במעבר היבוק? הנה קטע מספרה של חוה עציוני-הלוי, באהבתו אותה, הוצאת אריה ניר 2021, עם תשובותיה של לאה לשאלות הללו, והן כתובות בגוף ראשון, ממש מתוך תודעתה.
לאה
לאחר שזלפה העירה אותי כדי להכפיש את יעקב באוזניי, חשבתי כי לא אוכל להירדם שוב. אבל פתאום נוכחתי כי כבר עלה השחר, והבנתי שעד לאותו רגע שוב ישנתי כמעולפת.
הגברים עמדו על המשמר סביבנו, ויעקב לא היה ביניהם. ראיתי אותו יוצא אלינו מן המקום שבו נעלם בלילה, מדדה לעברנו לאטו, צולע.
כאשר קרב, נוכחתי כי נפצע בירכו. הוא ישב לידי, בטח בי כי אדע לרפא אותו.
לאושרי הבאתי עמי צורי מגלעד. רחצתי את פצעו במים מנאד שעמד לידי, זריתי עליו מן הצורי שעמי וחבשתי אותו בפיסות בד ארוכות שהיו לי באמתחתי.
בעת שעשיתי במלאכה, התגלגלו מלים מפיו: "לנגדי הופיעה דמות של מי שכולו מסתורים, נחוש להיאבק בי. קפאתי במקומי. אך רק לרגע. נאבקתי בכל כוחי. וזה שמולי, גבוה מעל גבוה, כיבד אותי על עוז רוחי, ובישר לי:
לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל
כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
"ידעתי כי תוכל לכל מי שתעמוד מולו," שיבחתי אותו.
הוא לא שמע את דבריי והמשיך: "המאבק היה גם עם עצמי. עם האופל שבי."
"האומנם יש בך אופל?" במלים אלה חמדתי לי לצון, אך לגביו הן לא היו מהתלה.
עד כה ישב וסוכך ביד ימינו על עיניו, כמו ביקש להסתיר אותן מהשמש העולה. וממני. לפתע הסיר אותה מעל עיניו והביט אל תוך עיניי. "אותו אופל אשר במשך שבע שנים מנע ממני להודיע לך כי אקח אותך לאישה, והניח לך להתענות בספיקות. אותו אופל אשר בליל כלולותינו גרם לי לתת יד לתרמית, כאילו לא ידעתי שזאת את, עד הבוקר."
כל השנים תהיתי אם הכיר אותי יעקב כבר באותו לילה, והנה נודע לי הדבר. לבי התרונן.
"האופל שגרם לי לבכר את רחל על פני שאר נשיי. וזה שגרם לי להאמין לה, כמעט להאמין לה, יתר על המידה."
הוא שב והאהיל על עיניו, כבוש בעצמו. "בעניין אותו גליל בד קטן... מרוב תשוקתי לבן נוסף, קיבלתי את דבריה כאשר אמרה כי הוא במקומו. היה עליי לדעת, ואולי ידעתי, שהיא תעשה מעשים אוויליים למען תלד עוד בן. כי אף תחרף את נפשה למות."
היה זה הזמן לומר ליעקב את אשר עם לבי. "למען אחותי, לא אוכל לחשות. מעתה והלאה..."
הוא לא נתן לי להשלים את דבריי. "לא עוד! ומי יתן ולא איחרנו את המועד."
ובכן, ייתכן כי מאוחר מדי, וכי קצרה ידי, וקצרה ידו, מלחלץ את רחל מצרתה.
על מיפעלה הספרותי של פרופ׳ חוה עציוני-הלוי ראו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה