ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
כרך סט,ב (תשפ“ד) של ׳בית מקרא׳, הוא חוברת נושאית בעריכת רות פידלר ומיכה רואי שנושאה: על ספת הפילולוג: היבטים פסיכולוגיים בספרות המקרא, והופיעה בהוצאת מוסד ביאליק.
בחוברת יש ששה מאמרים על גישות פסיכולוגיות לנושאים מקראיים שונים ושתי ביקורות ספרים הדנות בספרים שלמים הקוראים במקרא מזווית ראייה פסיכולוגית: ביקורתה של נורית מוכתר על ספרם של אילנה פרדס ואיתמר לוריא, יוסף וחלומותיו: מקרא, ספרות, פסיכואנליזה, מוסד ביאליק, ירושלים תשפ“ד; וביקורתה של לאה מזור על ספרו של עזגד גולד, מגילת אחשוורוש, פרשנות למגילת אסתר ולחג הפורים, הוצאת רסלינג תל אביב 2017. כל המכלול הזה נפתח במאמרים עקרוניים של שני עורכי האסופה, רות פידלר ומיכה רואי, ״מה לתורת הנפש אצל תורת משה?״ על רקע גישות מודרניות ופוסט-מודרניות בחקר המקרא.
החוברת היא למעשה ספר שהוא אסופת מאמרים מעוררת חשיבה שמיועדת לחוקרים, למחנכים, ולציבור המשכיל המתעניין בתחומי המקרא, הספרות, הפסיכולוגיה והזיקות ביניהם. המאמרים תורמים לברור השאלה האם וכיצד הגישה הפסיכולוגית יכולה להעשיר את ההבנה שלנו את הטקסטים המקראיים. דהיינו, האם באמצעות בחינת המנגנונים הנפשיים, המטפורות והאנלוגיות, והקשר בין הפרט והכלל, ניתן לגלות רבדים חדשים של משמעות בטקסטים ולפתח הבנה עמוקה יותר של החוויה האנושית.
האסופה גם עשויה לשמש בסיס לשיח בסוגייה העקרונית האם וכיצד ניתן לשלב את הפרשנות הפסיכולוגית בחקר המקרא, שמתפרט (או רצוי שיתפרט) בתודעת הקוראים לשאלות הבאות:
תרומת המאמרים לפרשנות הטקסט:
כיצד המאמרים חושפים רבדים חדשים של משמעות בטקסט?
אילו שאלות חדשות עולות מתוך הקריאה הפסיכולוגית?
כיצד הקריאה הפסיכולוגית יכולה לסייע להבין את הרלוונטיות של הטקסטים המקראיים לחיינו היום?
הקשר בין הגוף והנפש בכתובים המקראיים הנדונים:
כיצד מתבטאת ההבנה של הקשר בין גוף ונפש בטקסטים השונים?
אילו מוטיבים גופניים משמשים לתיאור מצבים נפשיים?
כיצד התפיסה ההוליסטית של האדם מתבטאת בטקסטים?
כיצד כל מאמר מפרש את הטקסט המקראי דרך עדשה פסיכולוגית?
אילו מנגנונים נפשיים אוניברסליים ופרטיקולריים מזוהים בטקסטים?
כיצד הקריאה הפסיכולוגית משלימה או סותרת את הגישה הספרותית-היסטורית?
מהן המגבלות של הגישה הפסיכולוגית בפרשנות טקסטים עתיקים?
כיצד ניתן להימנע מ"פסיכולוגיזציה" יתרה של הטקסט?
מהן ההשלכות של הפרשנות הפסיכולוגית על האופן שבו אנו קוראים ומבינים את המקרא?
האם וכיצד הגישות השונות משלימות זו את זו?
אילו נקודות מחלוקת קיימות בין הגישות השונות?
איזו גישה נראית מועילה יותר להבנת הטקסטים?
ואלו המאמרים שבחוברת:
מיכה רואי, ״הקריאה הפסיכולוגית מול אתגרי הביקורת הגבוהה: סיפור מסעו של יעקב כמקרה מבחן״.
חוקרי הביקורת הגבוהה טענו שסיפור מסעו של יעקב מבית אביו אינו אחיד ושהוא מורכב מסיפורים שונים שאוחדו בתהליך עריכה משני. החוקרים בעלי הגישה הספרותית-סינכרונית טוענים שהסיפור אחיד ושכתיבתו באופן שמעורר את הרושם המוטעה הזה נובעת משיקולים ספרותיים ורעיוניים שונים. המאמר הזה מציע קריאה פסיכולוגית של הסיפור ומסבירה את רושם אי האחידות כשיקוף של מנגנונים נפשיים: אוניברסליים המאפיינים כל נפש אנושית; או מנגנונים פרטיקולריים המשקפים את אישיותו של יעקב. חלקו הראשון של המאמר מוקדש לחיפוש הסיפור האוניברסלי (המיתוס) שמצוי מאחורי הסיפור. חלקו השני של המאמר מוקדש לחיפוש הסיפור הפרטיקולרי שמצוי מאחורי הסיפור. הדילוג בין שני הקטבים המרכיבים את הנפש האנושית בקריאה האוניברסלית, כמו ההיצמדות למבנה האישיותי המסוכסך של יעקב בקריאה הפרטיקולרית, הם שיוצרים את הרושם שהסיפור אינו אחיד.
יצחק פדר, ״יסודות פסיכולוגיים של טקסי הכפרה בספרות הכוהנית״.
המאמר בוחן את המשמעות של מונחים מרכזיים בספרות הכוהנית (P) הקשורים לקרבנות הכפרה, כגון "אשם", "כפר״ ו"סלח", כבסיס לעיון פסיכולוגי בתפיסת האשמה והעונש המשתקפת במקור הזה. ה'אשמה' המתוארת בטקסטים אלו אינה מבוססת על תגובה רגשית בלבד, אלא על ידיעה או על חשש שקיים חוב כלפי האל הדורש פירעון. אף על פי שהמחקר הפסיכולוגי המודרני מתמקד ב'אשמה' בתור רגש, עדיין ניתן להפיק תובנות חשובות לגבי אשמה בתפיסה הכוהנית. ההבחנה הפסיכולוגית בין 'אשמה' ל'בושה' יכולה לשפוך אור על תפוצת השורשים אש"ם ו-כל"ם/בו"ש במקור הכוהני ובספר יחזקאל. חלקו השני של המאמר מתמקד בקורבן ה"חטאת" בניסיון להבין את שמו ותפקידו המקורי. בניגוד למגמה הרווחת במחקר כיום, בעקבות עבודתו של יעקב מילגרום לפרש את החטאת כ-'purification offering' ניתוח מחודש של המקורות המקראיים, המבוסס על מקבילות מהמזרח הקדום, מגלה שהתרגום המסורתי 'sin offering' מדויק יותר ומצביע על רציונל הקורבן המקורי. גישה זו מאפשרת תובנות חדשות לגבי סוגים שונים של חטאת שאין להם קשר גלוי לחטא, כגון היולדת והנזיר, ומראה כי אפשר להסביר את המקרים הללו בכך שהם משקפים חרדה הנובעת מחשש מפני חטא סמוי. ביחד, ניתוחים אלה של טקסי הכפרה חושפים כמה מהמניעים הפסיכולוגיים החבויים מתחת להנחיות הטכניות של המקור הכוהני.
רות פידלר, ״ ‘דרך המלך (שלמה) אל הלא מודע‘? פסיכולוגיה ופילולוגיה בסיפור החלום בגבעון (מלכים א ג 15-4)״.
המאמר עוסק ביחס שבין פרשנות פסיכולוגית לפרשנות פילולוגית של תיאורי חלומות במקרא, תוך התמקדות בסיפור על חלום שלמה בגבעון. הוא סוקר מגמות רווחות בפירוש תיאורי חלומות מקראיים על זיקותיהן לאטיולוגיה המיוחסת לתופעת החלום, לפסיכולוגיה שעניינה יותר בחשיפת תהליכים פנים נפשיים. מוצגות גם האפשרות של אטיולוגיה דו-ערכית (בר' לז) ושאלת השלכותיה הפרשניות. בהמשך נדונים שני רכיבים בסיפור החלום בגבעון: טיבו של החלום כדו-שיח בין החולם לאלוהיו ותוכן החלום. כאן מתברר שבכמה סוגיות הפערים בין הפילולוגיה לפסיכולוגיה מצומצמים מן הצפוי. הפרשנות המוצעת לבסוף לחלום בגבעון משלבת אפשרויות שונות בו-זמנית, כעין גילוי 'גיאוגליפים' על הקרקע במבט מגובה רב שאינו מבטל את הצורך בחקירה גאולוגית או ארכיאולוגית של אותה קרקע. הדו-ערכיות כלפי החלום, המתגלה בין השאר בתגובת יעקב לחלום יוסף, מעודדת קריאה מרובדת מעין זו גם לחלום שלמה.
גילי קוגלר, ״אֵבל ונקמה - הילכו השניים יחדיו: עיון ספרותי-היסטורי ופסיכולוגי בתהלים קלז״.
האם נקמנות והצורך בנקמה יכולים להתקיים לצד תחושת אֵבל בעקבות הפגיעה? האם אֵבל מתעצם כאשר מקור הפגיעה בגורם אנושי מכוון? והאם הוא נחלש בשל כניסתם של רגשות אחרים ביחס למקור האסון, כגון טינה ונקמנות? המאמר בוחן את מזמור קלז בתהלים לאור השניות הרגשית המוצעת בו, ביטויי אֵבל ורצון לנקמה, ושואל האם, על פי המזמור, רגש אחד מוביל לשני או מוחלף על ידו, והאם הדינמיקה בין שני הרגשות משתנה במעבר מהממד הפרטי-משפחתי לציבורי-לאומי וביחס לסוגיית האפשרות להיחלץ ממעגל הנקמה והאלימות.
טובה פורטי, ״מְֽאוֹר־עֵ֭ינַיִם יְשַׂמַּֽח־לֵ֑ב שְׁמוּעָ֥ה ט֜וֹבָ֗ה תְּדַשֶּׁן־עָֽצֶם (משלי טו 30): בין גוף לנפש בפתגמי החכמים״.
השימוש המטפורי-אידיומטי שעושים הסופרים הקדמונים באיברי הגוף לתיאור מנעד רגשות מצביע בבירור על תפיסה הוליסטית של גוף ונפש ועל הכרה בקיומה של השפעת גומלין בין מצב הגוף והלך הרוח. המינוח 'פסיכוסומטיקה' מתייחס לניסיון האנושי לאגד היבטים פיסיולוגיים ונפשיים. במאמר זה נדון במבחר פתגמים בספר משלי שמצביע על רגישותם הפסיכולוגית ועל מודעותם של החכמים ליחסי גומלין בין גוף ונפש. מסקנות החקירה תומכות בכוחה של ההכרה הקוגניטיבית והתפיסה העצמית לחולל שינוי מחשבתי-התנהגותי שיש בו כדי לשפר את איכות חייו של האדם במערכות יחסיו הבינאישיים. גילוייה של חשיבה פסיכוסומטית בקרב מחברי הפתגמים שופכת אור על מסגרתו החינוכית של ספר משלי כמדריך לפיתוח מודעות רגשית לנפש האדם.
מירב רוט, ״עקדת יצחק ואשליית השליטה ההורית״.
סיפור עקדת יצחק הוא מן הסיפורים הפרדיגמטיים ביותר בתרבות העולם על אמונה חסרת פניות ובה בעת, גם מציב את אחת הדילמות המוסריות והחידות האנושיות הכבירות ביותר, בשל נכונותו של הגיבור להקריב את בנו. המאמר מציע לסיפור קריאה ספרותית-פסיכואנליטית. הוא טוען שהסיפור נוגע בטאבו הנפשי בדבר הידיעה כי כל ילד דינו למות, ועוסק באשליה שכל הורה חפץ להאמין בה, שבכוחו לבחור האם להסכים או לסרב למות צאצאיו בכלל ולמועד מותם בפרט. במתן הבחירה לאברהם ובציותו לצו האלוהי, משרת הסיפור את ההכחשה של הקוראים ביחס לגבולות שליטתם, אפילו ביקר להם ביותר. מתוך פריזמה זאת, נפתח שער להיבטים נוספים, נפשיים וקיומיים, שמאיר סיפור זה ביחס לאשליית השליטה ההורית: הסכנה עם הסופיות; שחרור מכבלי העבר והעתיד; התנועה מטראומה לאמונה וערכים; והתרה 'אברהמית' של התסביך האדיפלי. אלה מוצגים בעקבות השימוש של ארבע יצירות בסיפור העקדה. בסיום המאמר משמש הניתוח המוצע לסיפור העקדה להתבוננות במציאות של הקוראים בישראל 2024.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.