ארבעה מצורעים בשער שומרון

הפטרת הפרשות המחוברות "תזריע" ו"מצורע" היא ההפטרה של פרשת "מצורע"ריפוי נעמן מצרעתו בידי אלישע [מלכים-ב ה]).

כשהיא עומדת לבדה: סיפור על המצור על שומרון וחלקם של "ארבעה אנשים מצורעים"

בסיפור זה (מלכים-ב ז, ג-כ). אין צורך להרבות במילים כדי להבהיר את הקשר שבין הפרשה להפטרתה. (אגב נעיר, כי הפטרתה של פרשת "תזריע", כשהיא לעצמה, גם היא בסיפור שעניינו צרעת:

בשעת המצור הארמי הכבד על שומרון והרעב הנורא השורר בה, מפתיעה נבואת אלישע: "שמעו דבר ה': כה אמר ה', כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון“ (פסוק א). על ההבטחה הזו מגיב בלעג מר שלישו של המלך, "הנה ה' עושה ארובות בשמים? היהיה הדבר הזה?" (פסוק ב), והנביא מודיעו בקצרה, כי "הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל" (שם). הכתוב הבא מעבירנו אל זירה אחרת, אל פתחו שער העיר, שם, בשטח ההפקר, שוהים ארבעה מצורעים, שאינם יכולים לדור בעיר פנימה. הארבעה סוקרים את האפשרויות העומדות בפניהם ומגלים כי המוות, הרעב, אורב להם בכל פינה, בעיר ומחוץ לה, אך מתברר כי דווקא להם, הניצבים מחוץ לחברה, בין העולמות, יש גם פתח תקווה: "לכו ונפלה על מחנה ארם, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו“ (פסוק ד). משהם מגיעים אל קצה המחנה, בחשכת הלילה, מתברר להם כי עוד קודם לכן נסו משם הארמים בבהלה לשמע "קול רכב וקול סוס חיל גדול" (פסוק ו) ששילח בהם האלוהים, ואף הותירו אחריהם את כל רכושם.

עתה ממשיך המספר ומתאר את בואם של המצורעים אל המחנה: "ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבואו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו..." (פסוק ח). רצף הפעלים והמעשים מציין את הבולמוס שאחז במצורעים; דווקא עלובי נפש אלה זוכים עתה לעדנה רבתי. מעשיהם מעוררים בקורא את זכר התנהגותו של החוטא עכן לאחר כיבוש יריחו: "...וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמישים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האהל והכסף תחתיה" (יהושע ז, כא). אך בניגוד לעכן, לב המצורעים מכה אותם, והם אומרים: "לא כן אנחנו עושים היום הזה, יום בשורה הוא ואנחנו מחשים? וחיכינו עד אור הבוקר ומצאנו עוון. ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך" (פסוק ט). שטח ההפקר ושעת הלילה יפים אולי לפשיעה, אך זריחת השמש, האור, הוא מועד המשפט ולפיכך חייבים המצורעים לבשר לתושבי העיר, בטרם שחר, את דבר ההצלה הפלאית. 

המצורעים, הטמאים, אשר מקומם לא יכירם בחברת בני האדם, הם אפוא המתווכים בין העולמות, ודווקא הם זוכים לבשר את דבר הישועה: "ויבואו ויקראו אל שער העיר ויגידו להם לאמור באנו אל מחנה ארם והנה אין שם איש וקול אדם כי אם הסוס אסור והחמור אסור ואהלים כאשר המה" (פסוק י). מכאן כבר קצרה הדרך להתגשמות דבר הנביא ולתיאור גורלו המר של השליש אשר זלזל בנבואת אלישע. העם האץ אל השפע שבמחנה ארם רומס אותו בשער העיר "וימת" (פסוק כ). 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע - מצורע (תשס"א 2001)

ראו גם: על צרעת מצורעים ופרשת מצורע