 |
| הרב ד"ר שוקי רייס |
תמיר סגל, האוניברסיטה העברית (מראיין)
הרב ד"ר שוקי רייס הוא בעל סמיכה לרבנות, בוגר ישיבת הר-עציון, בעל תואר ד"ר למקרא וראש החוג לתנ"ך במכללת יעקב הרצוג להכשרת מורים.
מה המיוחד בהכשרת המורים במכללה? מהם המטרות והאידיאלים שלכם?
המטרות הן כאלה: על התלמיד להיות קודם כל מחנך. אני רואה את עצמי קודם כל כמחנך ומטרתי לקדם את נושא החינוך. אידיאל זה קשור כמובן לתפיסה של מה הוא מורה. על מורה להיות תלמיד חכם על כל המרכיבים של החכמה: תרבות, מדע, מדעי היהדות וכו'.
כך גם בתואר השני. הדבר העומד במקום הראשון הוא לא המחקר אלא התלמיד והכיתה. עם זאת, עדיין יהיה כמובן מקום למחקר. האתגר שלי בסוף הוא להעמיד תלמידים ועל כן בסוף השיעורים שלי אני כמעט דרך קבע דן על איך על החומר הזה להלמד בכיתה.
באוניברסיטה באופן כללי אין אחריות על ההתמודדות החינוכית-אידיאולוגית, וכך צריך להיות. האקדמיה צריכה להשאר כמות שהיא. עם זאת, אחת הבעיות הקשות הקיימות במעבר מעולם האקדמיה לחינוך הוא יישום האקדמיה בחינוך. מלמדים את התנ"ך בפריזמה אקדמית.
האקדמיה עניינה לשבור, לתהות ולהטיל ספקות. חשוב שהתלמידים יעברו תהליך כזה אך זה לא יכול להיות הדבר המרכזי. במובן החינוכי מדובר בחטא. אין אפשרות לעשות את המעבר הזה ישירות מן האקדמיה לכיתה, זו לדעתי הסיבה העיקרית לריחוק שחש התלמיד הישראלי ממקצוע התנ"ך.
אילו תחומי דעת נלמדים בהכשרה להוראת תנ"ך?
לומדים במכללה הכל: מקרא, מזרח קדום, פרשנות קדומה ופרשנות ימה"ב, יסודות בארכיאולוגיה ופרשנות רב-תחומית לגווניה השונים. כאן יש יותר שעות ויותר מגוון והראייה רחבה יותר. יש כמובן הבדלים בינינו לבין האוניברסיטה אך החסרון הגדול שלנו הוא שאנו לא מגיעים למידת התובענות כמו שיש באוניברסיטה, לצערי. באוניברסיטה משיגים יותר יכולות כתיבה, דיבור והצגת נושא. יש לנו הרבה מה ללמוד מן האוניברסיטה בנושא הזה.
האם לומדים במכללה הכל, גם ביקורת המקרא המודרנית והביקורת הספרותית-הסטורית לתורה?
מתקיים קורס מבוא למקרא וביקורת נוסח המקרא, אנו לחלוטין עוסקים בביקורת המקרא ובתולדותיה. אמנם לא בהיקפים של האוניברסיטה אלא בכדי להכיר את המושגים ובכדי שידעו על מה מדובר. לא ייתכן שיהיה מורה לתנ"ך בארץ שלא ידע על מה מדובר, לא יתכן שמורה יפתח כתבה בעיתון ולא ידע איך לקרוא אותה. זה לא בבחינת 'דע את האויב', מדובר במקרים מסוימים באמיתות שיש להתמודד איתן. אמנם השם וולהאוזן עולה כאן אך צריך לומר כי יש מורים המסתייגים מכך, אלה באופן מודע ומושכל לא יזכירו שמות מעין אלה. בעיני הדבר חיובי, טוב שיש מורים מסוגים שונים.
מבט על החומרים אותם אנו מלמדים מחייב להבין את הרקע החברתי בו אנו מצויים. בציונות הדתית כיום יש שתי אסכולות ביחס ללימוד תנ"ך. האחת היא אסכולה שמרנית קלאסית של לימוד תנ"ך דרך חז"ל ופרשנים קלאסיים, רק דרכם. מה שלא נאמר על ידי פרשן אין לו מקום, ואסור כלל ללמוד מגונקל וחבריו. בנוסף, כל קריאת טקסט בעיניים אנושיות תוך העלאת ביקורת על הדמויות לא מקובל. קו זה של לימוד מייצגת למשל ישיבת הר המור. בצד השני מצוי מקומנו, זהו המעוז ללימוד התנ"ך בציונות הדתית. המקום הזה יצר את המהפיכה בלימוד התנ"ך כשהתפיסה היא ללמוד תנ"ך, כמות שהוא. אנו דוגלים בלימוד פשוטו של מקרא תוך שימוש הן בפרשנות הקלאסית והן במדעי העזר השונים וממילא יבוא לידי ביטוי השימוש בכלים מדעיים וחוקרים. מתנגדינו מכנים את האסכולה שלנו בביטוי: 'תנ"ך בגובה העיניים'. זה המצב באופן גס, קיים מתח של ממש בין שתי האסכולות. אפשר בהחלט לומר שיהיו כאלה שלא יבואו ללמוד פה שכן אנו נחשבים 'ליברליים מדי'.
הסטודנט שלכם לומד עניינים לא שגרתיים לדתיים, האם המטרה היא להכניס תכנים שכאלה לתוכנית הלימודים?
ממש לא, אין לי עניין שיטילו על התלמידים פצצות וינסו לטלטל את עולמם. אין מקום לביקורת מודרנית בכיתות. אני מלמד אותם את זה כדי שידעו על מה מדובר, אם תלמיד ישאל אותם שאלה שלא יפלו מכסאם. הסטודנטים לומדים זאת בכדי שתהיה להם יכולת לשוחח על הנושאים האלה ושאם תלמיד כן מעלה שאלה מסוימת אז כן להקדיש לה זמן.
אני נגד גישה סוגרת אך הממלכתי מלמד ביקורת וזהו לדעתי חטא! אנשים יודעים לצטט מאנומה אליש או מעלילות גלגמש אך לא יודעים אפילו לקרוא נכונה את הפסוקים המקראיים! זה קשה לי מאוד ואני חושב שאנו יורים לעצמנו ברגליים. כולנו רוצים לחנך דור שיודע מה הוא המקרא ולפתח זהות יהודית כל אחד בדרכו. אנו רוצים לחנך אנשים - בוא ניתן להם את הכלים לעשות כן. לדעתי לימוד הביקורת מונע את לימוד הכוח המצוי במקרא. זוהי לא רק דעתי האישית, כך שמעתי גם מבכירים במערכת הוראת התנ"ך, גם בחינוך הממלכתי.
תלמיד בוגר החינוך הממ"ד הפתוח במחשבתו, כאשר הוא נתקל בחומרים כאלה, האם הוא ניגש ושואל מדוע אף פעם לא לימדו אותו דברים שכאלה?
זו שאלה טובה. אני אסתייג מהנאמר מקודם, הייתי רוצה שמורים לתנ"ך יעבירו את התחושה שיש מקום לדעות האלו ושיש כיוונים שונים להתמודדות עם דעות אלו ולא להסתפק באמירה שטחית שאלו דעות שקריות. הייתי רוצה שהתלמידים שלנו יחיו בסביבה שדברים כאלה לא יפילו אותם. לא הייתי רוצה שאף תלמיד ירגיש שרימיתי אותו.
איך ללמד מקרא בממלכתי אם לא דרך הביקורת?
אני חושב שאנו מצויים בדרך האמצע יחסית לממ"ד והממלכתי, כאן לומדים מקרא. אני אומר לתלמידי שחז"ל זה מצויין אך זו דיסציפלינה עצמאית. עם זאת, אסור שיגיעו למצב של נפנוף של חז"ל. כותבים אצלי עשרות עבודות ואני בפירוש אומר: הביאו את דברי חז"ל אך כקומה נוספת ונפרדת מפשוטו של מקרא. מקומנו מתיימר ללמד תנ"ך מתוך התנ"ך, מה שכתבו בו, כפשוטו, אך לא מנסים בכל עת לקעקע ולהטיל ספק. אנו עושים שימוש רב בקריאות הספרותיות שהתפתחו בעשורים האחרונים (למשל י' זקוביץ).
אני נאבק נגד הממ"ד וגם נגד הממלכתי. בממ"ד לא מלמדים תנ"ך אלא מלמדים תושב"ע ובממלכתי מלמדים ביקורת ולא תנ"ך! אנו מלמדים תנ"ך.
[כעת הרב רייס הופך אותי ברגע אחד למרואיין ושואל אותי על לימודי התנ"ך בחינוך הממלכתי]
הרב רייס: מה אתה רואה כשאתה רואה את דוד המלך?
תמיר: לפני שאני עונה את התשובה השלילית על דוד המלך אני עוצר וחושב לרגע. אני מבין שזו לא התשובה שהוא מצפה וכנראה שבצדק. לבסוף אני משיב: אני רואה אדם צבעוני ביותר, רב מעללים ובנוסף אני רואה אדם עם בעיות.
הרב רייס: בקרב מורים חילונים ומשכילים אני נפגש לעתים רבות בטענה כי דוד המלך היא דמות בעייתית ומושחתת. אני לא מפחד מהדברים האלה אך זה בא מתוך תפיסת עולם מסוימת ואני רואה כאן סכנה. מדובר בשבירת המיתוסים. אני רואה בדוד דמות צבעונית, מרוממת, רוחנית ואחראית. יש לו אחריות לממלכתיות. יש לומר גם כי דוד הוא דמות מוסרית מאוד. עם זאת, אני רואה גם את כשלונותיו, יש כאן פאזל של ממש. אנו לא מסכימים עם 'האסכולה השנייה', זו השמרנית אותה כבר הזכרנו לעיל האומרת כי דוד לא חטא.
בנוסף, אני רוצה שישאירו את מה שכתוב! אני לא רוצה שידברו על הסיפור המקורי וההוספות של הסופר היהודאי. מדובר בעוולה לדעתי. מבחינתי זו ודאי לא תפיסה הוליסטית של הדמות. יש כאן ניסיון ליצור דמות חדשה ואני רואה את זה בתור דבר חמור מאוד. הרושם שאני מקבל הוא שנער ישראלי המתעניין מקבל רושם כזה, זו הכללה למרות שאין להכליל. אני לא רוצה שהתנ"ך יהיה חד-מימדי, אני לא רוצה שהתנ"ך יהיה לעיתונות צהובה. אני רוצה לדבר על יתרונות וחסרונות של דמות דוד המלך ואי אפשר לדבר על אלה כשנקודת המבט שלך היא רק דרך הפריזמה של 'סופר יהודאי' , או אגדה אטיולוגית. כשזוהי נקודת המבט הבולטת שלך, יש חשש גדול שלא תראה בספר הספרים מקור השראה ערכי וחינוכי.
מה אם אני, בתור חילוני גמור, רוצה ללמד ולהעביר את ערכי בבית ספר דתי בלי לשבור אמונות ולהפוך שולחנות?
אצלי ללמוד תנ"ך זה לא ללמוד קלאסיקה או הסטוריה של עם ישראל. אצלי לימוד תנ"ך זה לימוד זהות, מוסר ותיאולוגיה. אני רוצה לבנות את התלמיד שלי כאדם דתי בעזרת התנ"ך. איך אני יכול לתת תפקיד זה לאדם שבמובן הפשוט ביותר כופר בהקשרים האלה?
יש לי חלום, יחידת לימוד משותפת לממ"ד ולממלכתי. ממנה נמשיך ונבנה קונצנזוס רחב של רקע ראלי-היסטורי, מוסר, ערכים, רגישות ספרותית, הנבואה וערכה ועוד. בוא נבנה יחידה אחת שילמדו אותה יחדיו והיא תהיה נקיה, לימוד תנ"ך של ממש. זה לא פשוט, לא אצלנו ולא אצלכם ואולי אצלנו זה אף קשה יותר. זה חלום שלי ואני מקווה לממש אותו.
אני אשמח מאוד אם בני יפגשו עם מורה חילוני אך אני לא רוצה לגדל ילדים פוסט-מודרניים. אני רוצה לגדל ילדים עם ערכי נצח שאני מאמין בהם. אני מאמין בחינוך מודרג בעל ערכים בסיסיים ולא מאמין בקידוש הספק. אני מספר לילדי על מורכבויות אך אני רוצה לחנך אותם על אמיתות! מילה שהיא זרה היום. כשיגדל יותר שיהיה פתוח גם לדברים אחרים.
תודה על המפגש המרתק עם מקום מיוחד במינו ללימוד תנ"ך ובמיוחד על הראיון המרתק.
אני מזמין אתכם, הקוראים, להביע את דעתם על הדברים האמורים כאן ובמיוחד האם הרעיונות האלה מתאימים למסלול הממלכתי?
לדעתי צריך לבטל את ההפרדה בין החינוך הדתי לחילוני. אנחנו יהודים וכל יהודי צריך להכיר את התרבות שלו - חייב להכיר. אחרת החילונים פשוט יתבוללו בעוד דור או שניים.
השבמחק