דברי אמת: על האמינות ההסטורית של המקרא

ניר עידן, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

האדם שחיבר בזמן שלטונו של יאשיהו מלך יהודה את היצירה המכונה 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' עמד על קו התפר בין המיתוס הקדמון למדע ההיסטוריה. הוא לא עסק רק בעריכת המיתוסים הקדומים של ראשית האומה ולא רק בתיאור ביקורתי של מציאות ההווה בו חי. יצירתו הקיפה גם מיתוס וגם היסטוריה. תפקידו היה לחבר את שני החלקים יחדיו ולהעניק לעמו את החוליה המקשרת.

ראשית על זיהוי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית עם תקופת יאשיהו. עמדה זו, עליה חוזרים חוקרים שונים כגון פינקלשטיין, נאמן וכוגן [1], נראית לי ההגיונית ביותר. זמן כתיבה מאוחר יותר מעלה בעיות לשוניות רבות [2] שניתן לפתור רק באמצעות ייחוסן לזיוף מכוון. זיוף שכזה דורש עורמה ותודעה היסטורית במידה שאיש לא העלה על הדעת אפילו אלף שנים מאוחר יותר, כשנכתבה 'מתנת קונסטנטינוס'. זמן כתיבה מוקדם יותר רק דורש עוד ועוד עריכות מאוחרות כדי להכניס את המידע החדש, דבר שאחידותו הרבה של הטקסט מצביעה נגדו. בנוסף, אם זה המקרה, אפשר פשוט להחליף את 'המחבר' מתקופת יאשיהו ב'עורך' מתקופה זו.

אם ההשערה הזו נכונה, אזי המחבר פעל לקראת סוף המאה ה–7 לפסה"נ. אנסה לצייר תמונה של העולם בו פעל, הדרכים בהן עבד והאופן בו ניתן להתייחס ליצירתו על ידי השוואה לחלוצי ההיסטוריוגרפיה היוונית, שכתבו בשתי המאות הבאות. הראשון מביניהם, הקטיוס ממילטוס, פתח את חיבורו 'גנאולוגיות' במשפט 'אני כותב דברים הנראים בעיניי דברי אמת. שכן אגדותיהם של היוונים הן, לדעתי, רבות ומגוחכות' [3]. אפשר לאתר כאן שלושה אלמנטים שכל אחד מהם חשוב להבהרת אופן הפעולה של הקטיוס, ושלדעתי היה נכון גם לגבי צורת המחשבה של הדויטרונומיסט וקודמיו. 

הראשון במעלה – אמת.  הקטיוס עוסק במיתוסים ושושלות יוחסין של גיבורים בני אלים, אבל הוא לא מתעניין בהם בגלל יופיים הספרותי או הדרמטי, הוא מחפש בהם אמת. אי אפשר לדעת מה הייתה בדיוק ההגדרה שלו לאמת, מכיוון שלא נשתמרו מספיק מכתביו, אבל ברור שלא מדובר במה שאדם מודרני חושב עליו כשהוא שומע את המילה – האמת ה'מדעית', הניתנת להוכחה, העמידה בפני ספק. מובן מאליו שגם הדויטרונומיסט לא היה מחזיק בהשקפה שכזו לגבי אמת. להפך, בעוד הקטיוס חי בתקופת ראשית הרציונאליות, הדויטרונומיסט חי מאה שנים מוקדם יותר והיה כנראה איש דת.

אם כן, כיצד הוא היה מגדיר אמת? עבור עובדי ה' – המכונה 'אלוהי אמת' – ה' הוא אמת. אפשר לראות זאת בדברים שנאמרו לאליהו: 'עתה זה ידעתי, כי איש אלוהים אתה; ודבר-יהוה בפיך, אמת' (מל"א יז 24), ויש עוד דוגמאות רבות מהטקסט הדויטרונומיסטי [4]. אין מדובר בשינוי במשמעות המילה, שכן היא משמשת במקביל באותו טקסט במשמעות הקיימת, כניגוד לשקר ותוצאה של בדיקה [5]. אם מטרת ההיסטוריה הדויטרונומיסטית לספר אמת, זו האמת שהיא מחפשת – האמת האלוהית, בהתגלות האל לבני האדם ובעבודתם אותו [6].

האלמנט החשוב השני במשפטו של הקטיוס הוא הריבוי. הקטיוס, שחי בעולם בו היה נהוג לספר על כל אל סיפורים רבים וסותרים, לסדר את משפחת האלים בכמה צורות שונות ולהסביר תופעות טבע במגוון דרכים, ראה בריבוי הזה סתירה לאמת. ברור שהדויטרונומיסט – איש דת של אמונה מונותיאיסטית וחבר באסכולה ששמה את עקרון יחידותו של האל בדרגה הגבוהה ביותר – היה אפילו פחות סלחני כלפי הריבוי. אמנם במקומות מסוימים במקרא מתגלה סובלנות רבה לריבוי גרסאות, אבל נראה שהיא מאפיינת דווקא מקורות אחרים, וגם היא תמיד יכולה להיות מיושבת בצורה כזו או אחרת.

האלמנט השלישי הוא הגיחוך. הקטיוס מאמין אמונה שלמה בקיומם של אלים, גיבורים ומעשי פלאים. עדיין, הוא משתמש בקריטריון של 'גיחוך' בכדי להפריד בין האמת והשקר. אמונה בעל-טבעי אין משמעה אמונה בכל דבר שהוא, ללא ביקורת. הדויטרונומיסט גם הוא מאמין, וגם הוא מעוניין לעקור את האמונות המגוחכות, לדוגמה מנהגים כגון 'והעביר את-בנו, באש, ועונן ונחש, ועשה אוב וידענים' (מל"ב כא 6).

לאור הדברים האלו אפשר לנסות ולשער איך ולשם מה ניגש הדויטרונומיסט למלאכתו. סביר להניח שעסק גם בהעלאה ראשונה על הכתב של מסורות שהיו קיימות בעל פה, אולי תקופה ארוכה מאוד, וגם בסידור וארגון של מידע שהיה קיים בכתב [7], בין השאר בספרי 'דברי הימים' אליהם הוא מתייחס בספר מלכים. כוחו של מי שמעלה על הכתב הוא רב, אך בכל זאת חלות עליו מגבלות. הוא אינו יכול לשנות את הסיפור יותר מדי. הוא יכול להשמיט, ובמידה מסוימת גם להחסיר, אבל אי אפשר להגיש לעם יצירה זרה לחלוטין ולטעון בפניהם שזוהי ההיסטוריה שלהם ומסורת אבותיהם. לגבי המטרה, נראה שמקובל בקרב החוקרים שהכותב ראה ביצירתו אמצעי לחינוך העם לאמונה בה' [8]. על ידי איסוף הסיפורים והמידע ההיסטורי וסידורם במסגרת אחת מקיפה רתם אותם המחבר למטרותיו.

התוצאה אליה הגיע המחבר עשויה להראות משונה. תחילתה בדמות מיתולוגית לחלוטין, ובאירוע שלא יכול להיות מתועד היסטורית, וסופה בהתרחשויות פוליטיות וצבאיות גשמיות לחלוטין. בד בבד עם התדלדלותם ההדרגתית של המרכיבים האגדיים [9] פוחתות הסתירות בין המסופר לממצאי הארכיאולוגיה [10] ולבסוף אף מתחילה התאמה למקורות כתובים חיצוניים [11]. מדובר ברצף אירועים שתחילתו בעבר הרחוק אפוף המסתורין וסופו בהווה הברור והחד.

קורא מודרני יחפש מיד את החתך – היכן מפסיק המיתוס, והיכן מתחילה ההיסטוריה? אבל בעיני המחבר ובני זמנו מדובר ביחידה אחת. אולי יש צורך להשתמש בכלים מעט שונים בכדי להיפטר מהריבוי והגיחוך בכל אחד מהמקרים, אבל החיבור לעבר המיתי הוא אמיתי לחלוטין. המצב דומה מאוד אצל ראשוני ההיסטוריוגרפים היוונים. הקטיוס חקר את תולדות משפחתו וגילה שהוא צאצא מדור 16 של אל [12], אקוסילאוס קישר בין ארגוס, על שמו נקראת העיר, לאדם הראשון [13] ופרקידס מצא שאיש הציבור האתונאי מילטיאדס הינו נצר לאיאס גיבור טרויה [14]. לא מדובר ברמאות או הטעיה, זוהי האמת כפי שהם הבינו אותה. למעשה כל הכותבים הללו הסתמכו על אילנות יוחסין כתובות שנשמרו בבתיהם של אצילי יוון.

הניסיון להחיל את סטנדרט האמת-ההיסטורית על יצירות שחוברו לפני שהומצא וכוונו לאמת מסוג אחר לגמרי הוא בעייתי. אי אפשר לצפות שהמחבר יציג בפנינו את קו התפר, יסביר שעד כאן הוא סיפר את מה שהוא מאמין, ומכאן הוא יספר את מה שהוא יודע. הוא כלל לא יכול לראות את קו התפר, ולכן הקורא יאלץ לחפש אותו בכוחות עצמו.

הרודוטוס, מי שמכונה אבי ההיסטוריה, פותח את יצירתו במילים הללו: 'להלן הצגת החקירה של הרודוטוס מהליקרנסוס, לבל יימחקו על ידי הזמן מעשיהם של בני האדם, וכדי שהמפעלות הגדולים ומעוררי הפליאה...לא יישארו בלא תהילה' [15]. כבר במשפט הזה אפשר לאתר רמזים שיכולים לסייע באיתור אותו קו שעבור הרודוטוס עצמו היה בלתי נראה [16].

הראשון והחשוב ביותר הוא 'החקירה' ('ההיסטוריה' על שמה נקראת היצירה). לכל אורך הספר הרודוטוס מסביר כיצד הגיעו לידיעתו הדברים שהוא מספר [17], הוא ראה אותם בעצמו, או שמע ממישהו שראה, או שכך מספרים במקום מסוים, ולעיתים אפילו קרא. המחבר הדויטרונומיסטי מן הסתם נקט בשיטות דומות, אבל הוא לא חולק אותן עם הקורא. אצל הדויטרונומיסט המידע הוא אנונימי (הוא מפנה אל ספרי 'דברי שלמה' ו'דברי הימים', אך הורוויץ מסביר שלא מדובר בציטוט מקורות [18]), אצל הרודוטוס לכל טענה יש כתובת.

חלק משמעותי נוסף של שיטת החקירה של הרודוטוס היא הביקורת שהוא מפעיל [19]. לעיתים קרובות הוא מציג גרסאות סותרות מכיוון שאת שתיהן שמע, ומסביר איזו מהן נשמעת לו הגיונית יותר ומדוע. אבי ההיסטוריה ה'מדעית', תוקידידס, יעשה כמה עשורים מאוחר יותר תהליך דומה אך ישאיר רק את הגרסה שבעיניו נכונה ביותר, וגם הוא יספר על השיטה שהניעה אותו לפעול כך [20]. שוב, מובן מאליו שהדויטרונומיסט ברר בין החומרים שעמדו לפניו והחליט מה לכלול ביצירתו לפי כללים מסוימים, אבל בניגוד להיסטוריונים היוונים הוא לא חשף את כללים אלו.

הרמז השני בפתיחתו של הרודוטוס הוא הצגת מטרתו. בעוד לגבי הדויטרונומיסט צריך הקורא לנחש ולשער מה המטרה הנסתרת מאחורי יצירתו האובייקטיבית-לכאורה, הרודוטוס אומר מפורשות לשם מה הוא כותב. הוא מתמיד במגמה זו גם בהמשך הספר, כשהוא מסביר מדוע הוא מספר איזו אגדה שולית או את תולדותיה של עיר.

הרמז השלישי והפשוט מכולם הוא 'של הרודוטוס מהליקרנסוס'. עצם החתימה על היצירה, והשימוש הרב ב'אני' [21], הופכים אותה למעשה אנושי, המקושר למקום מסוים, תקופה מסוימת, ואדם מסוים עליו אנחנו יכולים ללמוד גם ממקורות אחרים. לעומת זאת ההיסטוריה הדויטרונומיסטית איננה חתומה, ושוב צריך לנחש – אם עומד מאחוריה מחבר יחיד, קבוצה של מחברים או בכלל שושלת של עורכים שנמשכת דורות, ואם הם היו משכילים, כוהנים בבית המקדש או פקידים של המלך. 

רמזים משלושת הסוגים הללו, הזרועים לכל אורך ה'היסטוריה', מאפשרים לקורא הביקורתי לפרק אותה לחלקיה ולהתייחס לכל אחד מהם בפני עצמו, במקום לנסות להכריע 'אמין' או 'לא אמין' לגבי הספר כולו. אפשר לשפוט כל טענה על בסיס המידע שנחשף לגביה. כיצד הגיע המידע הזה למחבר – האם ראה במו עיניו, שמע ממקור ראשון, או ממסורת רחוקה. מדוע המחבר כלל אותה בחיבורו – אם היא משמשת אותו להעברת מסר דידאקטי או אולי פשוט פיסת מידע מעניין שהוא רוצה שישמר. וכיצד זהותו של המחבר משפיעה על השימוש בעובדה הזו – האם היא משרתת את המעמד שהוא בא ממנו והאם הוא בכלל כשיר להבין אותה נכונה.

אלה בדיוק סוגי השאלות שמטרידות את מי שמנסה להבין את האמת ההיסטורית מאחורי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית. הקורא נאלץ להסתמך על שיפוטו של המחבר – המפעיל קריטריונים שונים לחלוטין ולא בהכרח מוטרד משאלת האמת הזו – מכיוון שאין לו את הידע הדרוש בכדי לשפוט מחדש בכוחות עצמו.

שיפוט כזה אכן מופעל על ה'היסטוריה' של הרודוטוס בצורה נקודתית. היסטוריונים מודרניים יכולים לאתר מקרים בהם הרודוטוס שוגה בפירוש מקורותיו או מייחס אותם לתקופות לא נכונות, משתמש בהם בצורה מוטה למטרות דידאקטיות [22], מנפח מספרים בשביל הדרמה האפית, ממציא סצנות ודמויות כאמצעים רטוריים [23] או אפילו משקר בנוגע למסעותיו. עם זאת, אין בכשלים הללו כדי להכתים את הספר כולו. למרות ויכוחים עזים בנוגע לאמינותו [24], רבים מדבריו עדיין נחשבים לתיעוד הטוב ביותר שיש בידינו למאורעות בהם הוא עסק (וכמו בנוגע למקרא, גם כאן האמינות הגבוהה ביותר מיוחסת למה שתואם למקורות חיצוניים).

במקרים בהם הרודוטוס נמנע מלספק את הרמזים הללו, כמו כשמדובר בסוגיה החשובה של שימוש במקורות כתובים [25], הקורא נאלץ לחזור לניחושים ולא יכול להגיע למסקנות חד משמעיות. זהו המצב בו הדויטרונומיסט משאיר את קוראיו כמעט כל הזמן. יתכן שלא רק המטענים הפוליטיים הניכרים של שני הצדדים הם שדוחפים את הדיון בשאלת האמת ההיסטורית של המקרא לכיוון הקצוות, לקבלה מוחלטת או דחייה מוחלטת, אלא גם העדרן של נקודות אחיזה בטקסט שהיו מאפשרות להתייחס אליו בצורה מפורקת. גם אם היצירה נראית כמקשה אחת וגם אם אכן חוברה על ידי מחבר יחיד, ואפילו אם חוברה בהינף קולמוס אחד, היא עדיין מורכבת מטענות נפרדות. בכדי להשתמש נכונה במקרא כבמקור היסטורי יש להקפיד לשים לב להפרדה זו, ולזכור שמה שאנו מחפשים בו אינו דווקא מה שהמחבר התכוון שנמצא.

[1] י' פינקלשטיין, 'ארכאולוגיה ומקרא: לא שחור ולבן", י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 141–152; נ' נאמן, 'המקרא כמקור לחקר תולדות עם ישראל בימי בית ראשון – אפשרויות ומגבלות', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 124–134; מ' כוגן, 'תולדות ממלכות יהודה וישראל: היסטוריה או שחזור שלאחר המעשה?', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 90–96.

[2] א' הורביץ, 'הוויכוח הארכאולוגי-היסטורי על קדמות הספרות המקראית לאור המחקר הבלשני של העברית', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 34–46.

[3] ד' אשרי, קניין לדורות: היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון ורומא, ירושלים תשס"ד, עמ' 30.

[4] לדוגמה: שמ"א יב 24; שמ"ב ז 28; מל"א ב 4; ג 6; כב 16; מל"ב כ 3, 19.

[5] לדוגמה: מל"א י 6; דב' יג 15; יז 4; כב 20.

[6] א' מומיליאנו, 'היסטוריוגרפיה פרסית, היסטוריוגרפיה יוונית והיסטוריוגרפיה יהודית', ד' אשרי (עורך), לא לשם שעשוע בלבד, ירושלים תשס"ו, עמ' 29–48.

[7] י' פינקלשטיין (שם), נ' נאמן (שם), מ' כוגן (שם).

[8] י' זקוביץ, 'מילים, אבנים, זיכרון וזהות', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 66–74.

[9] י' הופמן, 'חקר ההיסטוריוגרפיה המקראית: היסטוריה, מיתוס ופוליטיקה', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 26–33.

[10] נ' נאמן (שם).

[11] ש' יפת, 'התנ"ך וההיסטוריה, י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 84–99.

[12] ד' אשרי (שם), עמ' 32.

[13] ד' אשרי (שם), עמ' 35.

[14] ד' אשרי (שם), עמ' 36.

[15] הרודוטוס, היסטוריה, הקדמה.

[16] הוא מתחיל ממיתוסים: הרודוטוס, (שם), ספר 1, 1–5.

[17] ד' אשרי (שם), עמ' 43–44.

[18] א' הורוויץ, 'גירוש התנ"ך מתקופת המקרא', י' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא,ירושלים תשס"א, עמ' 47–51.

[19] ד' אשרי (שם), עמ' 48–49.

[20] ד' אשרי (שם), עמ' 65.

[21] ד' אשרי (שם), עמ' 41.

[22] ד' אשרי (שם), עמ' 48.

[23] ד' אשרי (שם), עמ' 53.

[24] ד' אשרי (שם), עמ' 41, 55.

[25] ד' אשרי (שם).

ראו גם הארכיאולוגיה במחקר ההיסטורי של המקרא

תמונה: Ari Moore
truth is messy and complicated sometimes, but it's still got value in that it's truth, and it deserves to be heard and understood even if it's unpleasant or difficult.