ליאון גרשוביץ, האוניברסיטה העברית
ברשימה זו ברצוני להתייחס לרלוונטיות של צום ט' באב לימינו בזיקה למצב הכלכלי-חברתי והמחאה החברתית המתקיימת מזה שלושה שבועות.
מזה 11 שנה אני נוהג לצום בתשעה באב. בפעם הראשונה צמתי בקיץ שבין י"ב לשנת-שירות (במקרה שלי המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ז"ל) כאשר כבר הייתה לי השקפת עולם מגובשת למדי כולל מקומם של החג והמועד בהשקפת עולמי. קראתי כמה דברים משל ברל כצנלסון ומאז אני נוהג לציין את יום האבל ההיסטורי על חורבן וגולה וכל הצרות שבאו על עם-ישראל בעקבות החורבן...
באותו קיץ תש"ס (2000) עבדתי במפעל הטקסטיל "אריגי-מצובה" בקיבוץ מצובה. יחד איתי עבד אדם מבוגר, חבר מצובה, שעלה לפני שנים רבות מארגנטינה. כאשר ציינתי אגב אורחא שאינני אוכל ביום ט' באב הוא תהה אם אני דתי, על כך השבתי כמובן בשלילה מוחלטת וסיפרתי לו כי אני צם מסיבות לאומיות ולא דתיות. האיש הקשיב לי קשב רב ואמר משהו כמו – "הלוואי ויותר אנשים היו צמים מהסיבות שציינת". ואכן הסיבה הבסיסית לצום מבחינתי היא פשוטה ביותר - הזיכרון הוא נדבך יסוד בזהות הלאומית, וודאי זיכרון של אירועים מכוננים כגון החורבן, ואילו הצום זוהי הדרך ההיסטורית שעוצבה בעם-ישראל לביטוי הזדהות עם צער וכאב האומה. כבר נפוליאון בונפרטה ציין כי עם שזוכר את חורבנו במשך זמן כה רב הוא "עם נצחי" והוגים יהודיים וציוניים מודרניים עמדו על חשיבות הזיכרון ההיסטורי ואף על חשיבותו האקטואלית. כוונתי להוגים ככצנלסון וטבנקין, אחד-העם וז'בוטינסקי, ארלוזורוב ועגנון ועוד. אולם לאחרונה שמעתי הרצאה של הרב ד"ר יואל בן-נון ונפל לי אסימון שיש עוד טעם כבד-משקל לשימור מנהג הצום בתשעה באב ולא סתם אלא שהשנה הוא אקטואלי מתמיד.