ענת שמיר, כרם - מכון לחינוך הומניסטי-יהודי
חסינות המקדש
במקרא יש תפיסה המדגישה את המצוות הפולחניות ורואה בהן
את תמצית הדת ('דת המקדש') ותפיסה הרואה במילוי הצווים המוסריים את העיקר, ורואה את הפולחן כמשני להם.
 |
| מיכאלאנג'לו, ירמיהו |
הגישה השניה מתבטאת ביר‘ ב 33-35; ה 29-28; כא 12; כב 3-19 והיא מתבטאת גם בחלקה הראשון של נבואת המקדש - פרק ז 15-1.
הפרק נפתח בציון מקום ההתרחשות וקהל השומעים, ואחריו תמצית הנאום (קריאה לחזרה בתשובה ששכר בצידה), שבראשה נוסחת השליחות הנבואית (פס‘ 3-1). אחרי התמצית בא מה על העם לעשות, ממה עליו להמנע ומה יהיה גורלו הצפוי.
הנבואה מכונה בשם ’נבואת המקדש‘ משום שהיא נאמרה בשער המקדש ומשום שהיא עוסקת בעתיד הצפוי למקדש. נבואה זו היא אחת מתוך שלוש הנבואות בפרק: פס‘ 20-1; 28-21; ז 29-בחירת שער המקדש לנשיאת הנבואה מדגישה את המסר: המקדש, מקום ריכוז הפולחן לאחר רפורמת יאשיהו, הוא מעוזם של אלו הרואים בפולחן את תמצית הדת. האם מתיישבת דת המקדש עם עשרת הדברות? האם טקסי הפולחן באים על חשבון שמירת צווים מוסריים? תשובת ירמיהו חד משמעית - העם משלה עצמו כי קיום הפולחן יגן עליו.
האיום העמיד את ירמיהו בסכנת חיים. לפי פרק כו, הכוהנים והעם איימו לבצע בו לינץ' אך לבסוף הוא הועמד למשפט, והוא ניצל בעור שיניו.
לנבואה בפסוקים 15-1 יש מבנה מגובש והיא נחלקת לשלושה חלקים המתייחסים זה לזה. החלק הראשון (פס‘ 3-1), הוא הקדמה לנבואה בהיותו מגלם את תמציתה. הנביא פונה אל קהל המאמינים, בשם ה', ופותח במשפט תנאי: (אם) תיטיבו דרכיכם - כי אז אשכנה אתכם במקום הזה (פס‘ 3). החלקים הבאים מפרטים את האמור בפתיח: את דרך הישר, את חטאי העם ואת השכר והעונש הצפויים לעם בהתאם למעשיהם בעתיד.
בחלק השני (פס‘ 7-4) מתווה הנביא את הדרך הנכונה ואת ההבטחה הצפונה אם ילכו בה:
אתם מאמינים אמונת סרק, בהסתמך על דברי שקר, של נביאי שווא, כי המקדש יעמוד לנצח ויציל אתכם מכל סכנה. אולם רק אם תטיבו דרכיכם: תעשו משפט צדק, תגנו על החלשים בחברה ולא תלכו אחר אלוהים אחרים, רק אז, תקוים ההבטחה שניתנה לאבות. את התפיסה המוטעית של העם מבטא הנביא במילים: הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה (פס‘ 4). אפשר לפרש זאת כך: דברי העם, ’הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’‘ המה דברי השקר. דהיינו, האמונה כי הפולחן הוא העיקר היא שקרית. או ש‘המה‘, העם, סבורים שהם נצחיים וחסינים מפורענות בזכות המקדש.
החזרה המשולשת, ’הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’‘ היא תופעה סגנונית אופיינית לירמיהו . ראו ’שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין, שָׁלוֹם‘ (ו 14), ’הֵידָד, הֵידָד לֹא הֵידָד‘ (מח 33), ’אֶרֶץ אֶרֶץ, אָרֶץ--שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה‘ (כב 29).
פס‘ 6-5 מפרטים את האמור בפס' 3 על דרך החיוב: מוצגת דרך הישר והגמול המובטח לבוחרים בה:
הנביא מציין מתחיל בהתנהגויות שבין אדם לחברו, ורק אחריהן - התנהגויות שבין אדם למקום. מה שמדגיש את חשיבותן של הראשונות.
החלק השלישי אף הוא מרחיב את האמור בפסוק 3 אולם על דרך השלילה: פירוט חטאי העם והעונש הצפוי במידה ולא יעשו תשובה. כלומר - מוצגת דרך החטא והעונש להולכים בה:
גם חלק זה נפתח, בדומה לחלק הקודם, בקביעה כי העם בוטח בדברי שקר: מחזיק בתפיסה מוטעית לפיה ימשיך לחטוא ולאחר מכן יבוא לבית המקדש וכל עבירותיו תסלחנה. בחלק זה מתאר ירמיהו את הצפוי לעם אם לא יעשה תשובה. חטאי העם, מקבילים לאיסורים מעשרת הדברות ולאחר מכן בא העונש הצפוי - חורבן וגלות.
גם חלק זה נפתח, בדומה לחלק הקודם, בקביעה כי העם בוטח בדברי שקר: מחזיק בתפיסה מוטעית לפיה ימשיך לחטוא ולאחר מכן יבוא לבית המקדש וכל עבירותיו תסלחנה. בחלק זה מתאר ירמיהו את הצפוי לעם אם לא יעשה תשובה. חטאי העם, מקבילים לאיסורים מעשרת הדברות ולאחר מכן בא העונש הצפוי - חורבן וגלות.
החטאים, פס‘ 10-9
חטאי העם מנוסחים במקביל לאיסורים בעשרת הדיברות, אך תחילה מוזכרים החטאים שבין אדם לחברו ורק אחר כך החטאים שבין האדם למקום. ניתן להניח כי ההבדל בסדר מעיד על רצון להדגיש את הציוויים המוסריים. העובדה שהחטאים אינם מוזכרים לפי סדר הדברות, עשויה לשמש את הטוענים כי עשרת הדברות לא התגבשו עדיין בתקופת הנביאים, אולם לדעת מאיר וייס, החטאים אינם נמנים בסדר חופשי אלה מקבילים לאיסורים שבעשרת הדיברות, בסדר כיאסטי, המדגיש את התייחסותם אליהם:
חטאי העם מנוסחים במקביל לאיסורים בעשרת הדיברות, אך תחילה מוזכרים החטאים שבין אדם לחברו ורק אחר כך החטאים שבין האדם למקום. ניתן להניח כי ההבדל בסדר מעיד על רצון להדגיש את הציוויים המוסריים. העובדה שהחטאים אינם מוזכרים לפי סדר הדברות, עשויה לשמש את הטוענים כי עשרת הדברות לא התגבשו עדיין בתקופת הנביאים, אולם לדעת מאיר וייס, החטאים אינם נמנים בסדר חופשי אלה מקבילים לאיסורים שבעשרת הדיברות, בסדר כיאסטי, המדגיש את התייחסותם אליהם:
- תחילה מוזכרות עבירות על איסורים שבמחצית השניה ולאחריהן עבירות על איסורים שבמחצית הראשונה.
- ההקבלה לדיבר השלישי באה לפני ההקבלה לדיבר השני:
והשבע לשקר לא יהיה לך אלהים אחרים
לא תשתחוה להם ולא תעבדם
וקטר לבעל
והלך אחרי אלהים אחרים לא תשא את שם ה‘ אלהיך לשוא
חסינות המקדש
ירמיהו יוצא נגד השקפות שרווחו בעם: ההשקפה שהאל שוכן פיסית במקדש, שהמקדש חסין ומעניק חסינות ליהודה.
תפיסת המקדש כמקום בעל קיום נצחי, שבזכות חסינותו תובטח חסינות העם, התחזקה ביהודה בשנת 701 לפני הספירה כשהסיר צבא סנחריב מלך אשור את המצור על ירושלים ונסוג. האירוע מתואר במקרא כנס אלוהי (מל“ב יט; יש‘ לז; דה“ב לב). ירמיהו מערער על האמונה בחסינות המקדש ותפיסתו כמגן העם. ’ובאתם ועמדתם לפני בבית אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו‘ (יר‘ ז 10). ’ובאתם ועמדתם‘ ממשיך את ’והלך אחרי אחהים אחרים‘ מהפסוק הקודם. כלומר העם מבצע פשעים נתעבים ובהמשך ישיר לכך בא להיכל ה' מתוך אמונה שמעשה זה יצילו וחטאיו יסלחו. ’המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם. גם אנכי הנה ראיתי, נאם ה‘’ (פס‘ 11).
’פריצים‘ הם פושעים, אנשים אלימים ואכזריים (יח‘ ז 22; יח 10), ומערות שמשו להם מקום מסתור מפני החוק. ירמיהו מדמה אפוא את העם לפושעים, הבאים למקדש על מנת להתחמק מעונש על חטאיהם.
ירמיהו מזהיר כי חסינות בית המקדש והעם אינה מובטחת ואם ימשיך העם לחטוא, יחרב המקדש בירושלים כמו שחרב מקדש שילה (שמ“א ד; תה‘ עח), וגורל יהודה יהיה כגורל ’כל זרע אפרים‘, חורבן וגלות.
לסיכום, הנבואה מתפלמסת עם ’דת המקדש‘. היא מדגישה שהמקדש אינו מקום מגורי האל אלא הבית ששמו נקרא עליו (יר‘ ז 10, 11, 14), ושאין הוא חסין או מעניק חסינות אוטומטית. היא מזהירה שהחטאים המוסריים של העם יגרמו לחורבנו, ושעל ממלכת יהודה ייגזר העונש הקשה מכל - חורבן וגלות. הפולחן אינו יכול להחליף ערכי מוסר וצדק. הציוויים המוסריים הם חלק בלתי נפרד ועיקרי מקיום המצוות והקפדה על גינוני פולחן אינה מקנה חסינות לאלו שאינם מקיימים אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.