פני האמונה: החתירה לצדק האלוהי מול הציות המוחלט

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת וירא

פרשת וירא מקפלת בחובה לפחות שני אירועים מסעירים מעוררי צמרמורת. הראשון עוסק בסדום ועמורה. תושבי הערים האלה מושחתים. נראה זאת בפרק יט, עת באים המלאכים לסדום לביתו של לוט המזמין אותם להתארח בביתו, והנה תושבי העיר צרים על ביתו בתביעה לאנוס את האורחים: "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (פס' ה). עד כדי כך.

ג'ון מרטין, סדום ועמורה

זוהי סדום אליה פנה לוט עת נפרד מאברהם (בפרק יג) מכיוון שהייתה אזור פורה מאוד. אבל כאן טמון לקח: לוט הלך לפי מראה עיניים, החומריות הנחתה אותו, והוא לא בחן מי הם האנשים שהוא עומד לחיות בחברתם. מכל מקום, אלוהים גילה לאברהם את תכניתו להשמיד את תושבי סדום ועמורה בגלל פשעיהם הכבדים. והנה אברהם איננו מקבל את החלטת אלוהים כפשוטה, והוא מבקש לרכך או אף לבטל את תכנית האלוהים להשמיד את תושבי שתי הערים.

ערעורו של אברהם הוא מלאכת מחשבת רטורית. אברהם פותח בשאלה רטורית: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע... חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (יח, כג-כה). זוהי שאלה המדגישה מוסכמה חברתית מוסרית המחייבת אלוהים ואנשים כאחד להנחת אברהם.אין דבר כזה לספות צדיקים, במיוחד לא באשר לאלוהים, גילום הצדק המושלם. כלומר, אברהם מערער על סמך ההערכה האנושית, שאין מענישים הן את החף מפשע והן את הפושע, שזו היא אקסיומה מוסרית, ראש וראשית. מאלף שאברהם מאתגר את אלוהים באקסיומה מוסרית אנושית, ואלוהים מגיב בהתאם. נשים גם את לבנו לרטוריקת הביקורת נגד אלוהים. היא בוטה, חריפה, חוזרת, מתריעה: "חלילה לך". כלומר, הצדק צריך להיראות ולא במושגים אלוהיים אלא בתפיסה אנושית מובנת. השאלה הרטורית "האף" והמענה האלוהי מציגים כאן ממד בהבנה המקראית, המאפשרת בהחלט ביקורת אנושית על מעשי האלוהים. זאת אומרת, מעין חשיפה ביקורתית למען עיקרון הצדק בממדי התפיסה האנושית שאליו גם אלוהים נענה. יש כאן מעין ממד של דמוקרטיה מקראית, שאמנם אלוהים הוא כל יכול, אבל הוא חשוף לביקורת אנושית מוסרית. הוא איננו מתעלם ממנה והוא מצדיק את התנהגותו בפני המוחה.

רמברנדט, עקידת יצחק

וכמובן, מעשה העקדה. איך אפשר להבין זאת בממדים אנושיים? זה הרי מנוגד לחוק הטבע של הגנת האב על בנו, ופה האלוהים דורש את הנורא מכל. אברהם עומד לממש את הדרישה האיומה והפעם כאשר הוא במרכז, הוא איננו מערער בכלל. ציות מוחלט שעליו מקבל אברהם את ההוקרה העליונה: "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב, יב). האלוהים לא רק מודע למידת ההקרבה אלא גם מדגיש את מידת הנכונות ללא היסוס בהשתמשו בתיאור אנושי של מעשה אברהם ומעלתו העל-אנושית והאנטי-אנושית. נשים לב, אלוהים מעלה על נס את מידת היראה של אברהם, הוא לא אהב אלא ירא. יראה היא הבסיס האמוני. זה היה מבחן היראה האמיתי והחושף מכל, מבחן האמונה האותנטי. זהו המאמין הגדול, אבל גם מאמין גדול בעל פן של אחריות לזולת, שחשש שאזרחי שתי ערים שלמות יוכחדו, הציג עמדה ביקורתית כלפי אלוהים שכללה הבהרות ביקורתיות נוקבות על החלטת האלוהים. אלו הם פני האמונה כמוצג בפרשה.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

ראו גם: סיפור העקידה, חיים גורי ויהודה עמיחי