הנאה צרופה: וינייטה לפרשת מטות

 יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

הלשון מסכימה כי המשמעות של  הפעולה "להניא" משורש נ-ו-א , היא למנוע ביצוע של מעשה שהיה רצוי בעיני העושה מלכתחילה, ובגין ה"הנאה" הוא נבלם או סוכל. אבל אין הסכמה אחת על איך עושים זאת, איך מניאים, אולי מפני שאנשים שונים לא רק "מונעים" (משורש נ-ו-ע, אנטונים גמור ל נ-ו-א הקרוב לו קרבה מוצהרת בשתיים - הראשונות והקדומות - משלש אותיות השורש) מאיצים, ממניעים שונים, אלא נבלמים מעשות פעולה מ'מניאים' מגוונים. אפשר שיש בכך טעם אמת, אך נראה כי מכל מקום, ללא קשר למבנה האישיות של פרט זה או אחר, עצם פירוש השורש של המילה ושל הנגזר ממנו איננו חד משמעי.

’Eshbaʿal Son of Bdʿa Whose Name Found at Qeiyafa Identified as the Commander of the First Platoon of the Heroes of David

Prof. Moshe Garsiel, Bar-Ilan University

Khirbet Qeiyafa (probably biblical Shaʿaraim; Garfinkel and Ganor 2008) is located on a hilltop within the hill range that controls the Elah Ravine and an important part of the main road leading from Gath and Ekron to Gibeah of Saul, the city of David, Bethlehem, and Hebron. It also controls part of the road that leads from Beth-shemesh southward. On this northern hill range above the Elah Ravine, King Saul’s troops encamped in order to block a massive Philistine invasion along the Elah Brook road. At that time and in the ravine that divided the two rival camps, the one-on-one combat between David and Goliath took place (1 Sam 17; Kallai 1964; Garsiel 2009a). Recent excavations at the site unearthed a circular casemates walled fortress with two gates dating to 1020–980 BCE, the time when King Saul and King David ruled (Garfinkel and Ganor 2008; 2009; 2010; Garfinkel, Ganor, and Hazel 2012; Garfinkel, Kreimerman and Zilberg 2016). The findings of these excavations support, in certain aspects, the validity of the general historical picture as depicted in the book of Samuel, and it undermines the minimalists’ view that tries to utterly “revise” the history of the united kingdom of Israel (see Garfinkel 2011a; 2011b). Earlier, a small ostracon of five ink-written lines (probably a scribal exercise) had been found in this site and stirred up a debate about its reading, type, and meaning (Misgav, Garfinkel, and Ganor 2009; Yardeni 2009; Demsky 2012; Ahituv 2009; Galil 2010; Millard 2011; and many others).

מן התפוח הקדמון אל התפוח הגדול

יערה בן-דוד, משוררת, אמנית קולאז'ים ומבקרת ספרות 

קטע מהקולאז׳

עבודת הקולאז' שלי, "מן התפוח הקדמון אל התפוח הגדול", עשויה מהדבקה נטו של גזירי תמונות (לא עבודת מחשב). 

קטע מהקולאז׳

ברוך בואך לאקדמיית פולמוס

יצחק מאיר, היה שגריר ישראל בבלגיה ובשוויץ, איש חינוך

אל תחסוך בבוטות אלימה

ברוך בואך לאקדמיית פולמוס.

אסכם בקיצור מה תלמד. אין לי פנאי

להקדיש לך זמן, אנא סלח כי עמוס

אני יום וליל בדאגה בלי תנאי

לכלל. הפרט קצת תפל בעיניי.

שיעור א': תתחיל לעולם בלהיות

צודק בכל מאודך ולבבך,

והכה בלי רחם וללא שהיות

בבור מדעה הסוטה מקווך.

כלל יסוד. היתר תפל בעיניי.

מזמור ק״ד בתהלים - שיר השירים לבריאה וליופי

הסיבתיות הכפולה בסיפור יוסף - ד״ר לאה מזור הרצאה במכון ון-ליר

פירוש ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר ישעיהו

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: אליעזר שלוסברג, פירוש ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר ישעיהו: מהדורה מוערת, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע״ה, 544 עמודים

הוצאת אוניברסיטת בר אילן

ספר זה הוא מהדורה ביקורתית מוערת לפירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני [להלן: ראב״ש] לספר ישעיהו. 

 הפירוש נפתח במילים אלה:

פירוש ספר ישעיהו

למאור הגדול רבינו שלמה הצרפתי זצ׳ל

חזון ישעיהו בן אמוץ

יהודי תימן מפורסמים בפירושיהם על התורה, המכונים בדרך כלל ״מדרשים״, כגון: ״מדרש הגדול״, ״מדרש החפץ״, ״מדרש מאור האפלה״ ו״מדרש הביאור״, אך לא בפירושיהם לספרי נביאים (ראשונים ואחרונים). פירושו של  ראב״ש, אשר חי ופעל בתימן בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15, על נביאים ראשונים ואחרונים הוא, ככל הנראה, הפירוש הארוך ביותר והמקיף ביותר שיש בידינו על נביאים אלה שמוצאו מתימן, והוא כתוב בעברית ובערבית בשיטת הפרשנות הלקטנית. 

פרופסור שמחה קוגוט - בין מקרא ללשון

ד״ר לאה מזור מראיינת את פרופסור שמחה קוגוט, פרופסור אמריטוס למקרא וללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה־טּוֹב (משלי טו, כג)

א. פרופסור שמחה קוגוט, אחד מתחומי המחקר הבולטים שלך הוא טעמי המקרא. ההערכה הגדולה לתרומותיך לחקר הטעמים באה בין השאר לידי ביטוי בכך, שהאוניברסיטה העברית העניקה לך את פרס זכריה שקופ על ספרך, המקרא בין טעמים לפרשנות: בחינה לשונית ועניינית של זיקות ומחלוקות בין פרשנות הטעמים לפרשנות המסורתית (ירושלים תשנ״ד ומהדורה שנייה, מתוקנת, תשנ"ו). טענתך העיקרית בספר היא, שבטעמים ישנה פרשנות אילמת למקרא שמקיימת זיקה סמויה לפרשנות היהודית המסורתית. כיצד ובמה מתבטאת זיקה זו? 

בעלי הטעמים פיסקו את הטקסט, בדרך כלל, בהתאם להבנתם את פשט הכתוב. הפרשנות ה"אילמת" שלהם משוקעת בהפסקות שהציבו בטקסט, שהרי מאחורי כל פיסוק עומדת פרשנות. נמצא שהקורא-הלומד, היודע לפענח את ההפסקות לפי דרגותיהן השונות, יוכל להביע במילים את הפירוש שהציעו בעלי הטעמים לכתוב. מפרשי המקרא נתנו דעתם – בתהליך גיבושו של פירוש שהציעו לכתוב – למגוון רחב של מקורות, וביניהם לא נפקד מקומם של טעמי המקרא. טבעי הוא, שהזיקה הסמויה שבין הפרשנות הממוללת (= המובעת במילים) – ובכללה התרגומים הארמיים, מדרשי חז"ל ופרשני ימי הביניים – לבין הפרשנות האילמת של הטעמים בולטת יותר במקרים שבהם פרשנות הטעמים אינה מייצגת את פשט הכתוב. קורלציה חיובית בין שני טיפוסי הפרשנות עשויה ללמד על מסורת מוסיקלית-פיסוקית-פרשנית קדומה, שהתקיימה בעל-פה עוד לפני שסימני הטעמים הועלו על הכתב, והיא "הזינה" הן את בעלי הטעמים הן את המקורות הקדומים (התרגומים וחז"ל) בפרשנות שהנחילו לנו. מובן שפרשני ימי-הביניים קיבלו מסורת זו מכלי שני. 

הוצאת מאגנס

שני סיפורים, על קללת הפחד ועל ברכת הנאמנות: וינייטה לפרשת בלק

יצחק מאיר, איש רוח ואיש חינוך. היה שגריר ישראל בבלגיה ובשוויץ.

Bartholomeus Breenbergh - Coastal Landscape with Balaam and the Ass 

שני סיפורים מתרוצצים בבטנה של פרשת בלק, עד שבאה שירת בלעם ומאחדת אותם לסיפור אחד. הסיפורים השניים עושים דרכם במקביל ועיתים הם כמו חונים יחדיו, אבל אין לטעות, הם שניים.

 האחד מתחיל במצרים. בלק בן ציפור, מלך מואב פותח את איגרת הזמנת הקוסם הגדול בלעם להגיע מפאתי פתור הרחוקה עד לארצו להושיעו מאימת ישראל, בתיבות, "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ה'). על פי מי שהיה מלך מואב בעת ההיא, מצרים הייתה הזירה בה נתגלה כוחו המגי של עם העבדים שלא היה חמוש אלא באמונה באלוהים מסתורי שזיהה עצמו בשם האניגמטי "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ועליו אמר המלך המוקף באלוהויות הרבה, "מִי י.ק.וָ.ק אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ.ק.וָ.ק, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה', ב').

Between Two Cities: The Problem of the Cities in Isaiah 24 – 27, by Galya Semo

הוצאת מוסד ביאליק

Abstract, Beit Mikra, Volume 61 (2016), No. 1

Chapters 24 to 27 of the Book of Isaiah are often called the Apocalypse of Isaiah by the  scholarly literature. These chapters discuss the imminent revelation of God who comes to judge and punish the world and establish a reign of divine justice on Earth. Though there is no question that these chapters form a single literary unit, they are a major mystery in Biblical scholarship owing to the numerous exegetical problems they contain. These problems include the unique linguistic and syntactical form of many verses in this section, the ideas expressed in these verses, and the difficulty trying to determine when this section or its parts were written. The present article lacks space to deal with all these problems and therefore focuses only on one: the identity of the cities mentioned in chapters 24 to 27.

Names and Self-Designations in Qumran: The Theology of Self-Identity, by Ravit Ferber-Rotberg & Eyal Regev

הוצאת מוסד ביאליק

Abstract, Beit Mikra, Volume 61 (2016), No. 1

The article studies the names and designations of the Qumran sectarians in the so-called sectarian scrolls. Some designations, such as "the chosen ones", point to a direct relationship with God. Others argue that the members are His children or that the group is actually a covenant with God. Many such self-designations, however, do not relate to God directly: holy/holy ones, men of truth, people of righteousness, innocent ones (temimim), and Sons of Light. The positive attributions, shared by all, are actually also characteristic of God. It is suggested that by means of these designations, the Qumran sectarians claim to be the closest community to God, conveying God's divine inspiration on earth.

Binary Oppositions in Biblical Cosmological Poetry: Amos, Psalms, Job, by Jonathan Ben-Dov

הוצאת מוסד ביאליק

Abstract, Beit Mikra, Volume 61 (2016), No. 1

The article offers a dynamic reading of word pairs and parallelism in selected poems throughout the Hebrew Bible. Psalmists are concerned with world order and with the dangers facing that order. This tension is regularly represented by pairs of opposites or complementary natural entities. The poets construct their parallel cola and strophes with an eye towards these binary opposites, using deliberate ambiguous or contrastive structure in order to draw the reader’s attention to the constant interchange of opposites. In biblical poems, this interchange may lead to equilibrium while it may equally lead to chaos and loss of control. The border between these situations is fragile. This notion is demonstrated with regard to the drama of world order in Psalm 85. A close reading of the Amos Doxologies follows. The article concludes with a discussion of the hymns on nature in Job chapters 5, 10, and especially chapter 26.

The Transformed Character of the King by Bat-Sheva Brosh

The Bialik Institute

Abstract, Beit Mikra, Volume 61 (2016), No. 1

The purpose of this essay is to discuss the completely transformed character in the bible, which is a sub-category of the complex characters. The transformed character is situated at the end of the complex characters' scale. The words "completely transformed" indicate that the character has gone through a 180 degrees change from a positive evaluation to a negative one, or vice versa. The difference between a complex character and a transformed one is that the positive complex character may sin and reform, whereas the transformed character does not reform after having sinned, but rather continues to sin. Or on the contrary – the negative complex character may reform then sin again, whereas the transformed character reforms and sticks to its new reformed ways.

I chose characters of kings due to the fact that most of them receive a judicial evaluation at the opening formula of their exposition. This way, one can examine whether they persist in their deeds according to the initial evaluation, or show a significant transformation. 

Beit Mikra, Volume 61 (2016), No. 1: Contents

The Bialik Institute

CONTENTS

Jonathan Ben-Dov        Binary Oppositions in Biblical Cosmological 

                                      Poetry: Amos, Psalms, Job  / 5

Bat-Sheva Brosh           The Transformed Character of the King  / 31 

Galya Semo                    Between Two Cities: The Problem of the Cities

                                        in Isaiah 24 – 27  / 74

Ravit Ferber-Rotberg

& Eyal Regev                Names and Self-Designations in Qumran: The 

                                       Theology of Self-Identity  / 99

Book Review

Mayer Gruber             A Review article of Shmuel Vargon, In the Bible

                                    Lands: Studies in Biblical Prophecy, History and

                                     Prophetical Historiography, Bar-Ilan University 

                                     Press, Ramat-Gan 2015, 465 pages  / 126

בית מקרא סא (תשע״ו), חוברת א: תוכן העניינים

הוצאת מוסד ביאליק

יונתן בן-דב, דינמיקה של צמדים בשירת הטבע המקראית: עמוס, תהלים, איוב

בת-שבע ברוש, דמות המלך הנהפכת

גליה סמו, בין שתי ערים: לבעיית הערים הנזכרות בישעיה כד – כז 

רוית פרבר-רוטברג ואיל רגב, בני רוח האמת והצדק: כינוייה של 'עדת קומראן' כמאפיינים תיאולוגיים של זהות עצמית

ב י ק ו ר ת  ס פ ר י ם

מאיר גרובר, מאמר ביקורת על ספרו של שמואל ורגון, בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן 2015

מכתב פרידה

רחל מיפו, משוררת

שיר המלווה את האמהות מני אז

לָקַחְתָּ אֶת פְּנִינַת הַכֶּתֶר

וְיָצָאתָ מַהֲלַךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים.

יָדַעְתִּי, מִיּוֹם חוֹלַלְתִּיהוּ, הוּא, יְבַקְּשֶׁנּוּ

וְאַתָּה?

וַתִּקַּח אוֹתוֹ בְּיָדְךָ הַקָּשָׁה לְהַחְזִיר הַפִּקָּדוֹן.

עץ הדעת: ללא ספק לא היה שם תפוח

פרופ׳ אביבית לוי-קאפח, מכללת שנקר

אוּלַי 

הָיְתָה שָׁם גֶּפֶן

לְהוֹסִיף דַּעַת לְהוֹסִיף

מַכְאוֹב אֵין טוֹב

כְּמוֹ יַיִן נִכְנָס

בַּקְּרָבַיִם לְהוֹצִיא

רבקה - מבט אישי נועז

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין  

        

  "עיקר עונשו של השקרן איננו שאין אחרים מסוגלים להאמין לו, אלא שאין הוא מסוגל להאמין לאחרים".

                 ג'ורג' ברנרד שו

Bartolomé Esteban Perez Murillo

רבקה נזכרת לראשונה במקרא במרכז הרשימה הגנאלוגית שלאחר סיפור העקידה (בר‘ כב 24-20), בין בני מלכה לבני ראומה. לכאורה זוהי רשימה יבשה של שמות, אולם כפי שכבר גילה רש"י בפרושו לכב 23: "כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה". לאחר סיפור העקידה, שהוא סיפור על מוות, אברהם מקבל "פקס" ממקום הולדתו על הולדת צאצאים במשפחתו. יש אור בקצה המנהרה וההבטחה האלוהית לגבי זרעו מתחילה להתגשם. הרי נשואי יצחק עם רבקה והולדת ילדים חדשים מסמלת חיים חדשים. הבטחת מלאך ה' לאברהם: "ירש זרעך את שער אויביו" (פס‘ 17) מהדהדת בברכה שרבקה מקבלת ממשפחתה: "ירש זרעך את שער שונאיו" (כד 60).

רבקה המקראית בשירה העברית

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

חלומותיה

דמותן של האמהות שרה, רחל ולאה העסיקה מאד את הספרות העברית. פחות מכך, דמותה של רבקה. אולי בגלל שרבקה לא היתה בקונפליקט עם אשה אחרת אולי מסיבות אחרות. שירי רבקה החלו להכתב החל מהמחצית השניה של המאה העשרים עם התעוררות המודעות הפמיניסטית למקרא. השירים נכנסו לפערים שבסיפורת המקראית ומילאו אותם מדמיונם היוצר של המשוררים, תובנותיהם והשקפת עולמם. פגישתה של רבקה הצעירה עם העבד, עם יצחק, הריונה הקשה, לידת התאומים, יחסה אליהם, 'עיוורונו' של בעלה ומותה, הפכו ליסודות שמגנטו אליהם את המשוררים ועוררו את נפשם לתגובות מקוריות ורבות השראה לסיטואציות שהמקרא מזמן.

הנחש - סמל הרפואה והגאולה

הנחש שהיה ’ערום מכל חיית השדה‘ (בראשית ג, א), פיתה בדברי חלקלקות את חוה לאכול מפרי עץ הדעת ולתת ממנו לאדם הראשון. לא ייפלא איפוא על שהוא נתפס במהלך הדורות בראש ובראשונה כמייצגם של כוחות אפלים  ומסוכנים, ואפילו כהתגלמותו של השטן - אויבו הגדול של אדם. הנחש=השטן הוא מפתה ומדיח, מושך ודוחף לחטא. ’נחש‘ נעשה גם כינוי לאדם מרושע במיוחד (כגון ’פרעה הנחש‘ [מדרש שמות רבה כ]) והאיבה שבינו לבין האדם הביאה את חכמים לקבוע כי ’הטוב שבנחשים - רצוץ את מוחו‘ (מסכת סופרים ט, י).

המענה הקולי של אלהים

אלי דהן, מורה

שָׁלוֹם, הִגַּעְתֶּם, אֲנִי לֹא נִמְצָא כָּרֶגַע.

עֲדַיִן לֹא הֶחְלַטְתִּי מָה אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל.

אוּלַי אָשׁוּט לִי בִּסְפִינַת הֶחָלָל עִם הַבַּעַל 

וַאֲנַהֵל אִתּוֹ שִׂיג וָשִׂיחַ 

עַל הַפָּר שֶׁהוּא הִבְעִיר, 

וַאֲנִי לָקַחְתִּי עָלָיו אֶת הַקְּרֵדִיט.

שמגר שמגר זמנך עבר

אביב עקרוני, משורר, מתרגם, מבקר ספרות, עורך ומחנך

שמגר בן ענת מכה את הפלשתים

שַׁמְגָּר, שַׁמְגָּר,

זְמַנְּךָ עָבַר. 

לֹא אַתָּה שִׁסַּעְתָּ 

כְּפִיר אֲרָיוֹת, 

וְלֹא אַתָּה שִׁלַּחְתָּ 

שׁוּעָלִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת 

לִשְׁרוֹף שָׂדוֹת. 

על ברית בין הבתרים

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית

ליליין, ההבטחה לאברם

הבטחת ה' לאברם, "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יג, טו) נראתה לאברם כמתנפצת אל מול פני המציאות. לא היה לו בן שירש אותו, כפי שהוא אומר מתוך כאב: "...הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (טו, יג), ו"בן ביתי" זה הוא עבדו הנאמן של אברם, הקרוי "דמשק אליעזר" (פסוק  ב). בתשובה לחששותיו מבטיח לו ה' שאכן יהיה לו בן יורש יוצא חלציו וכי מספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים ולהם יתן את ארץ כנען. בפעם הזו מלווים דברי ה' בטקס חגיגי אשר נודע במסורת היהודית בשם "ברית בין הבתרים". שם זה מצביע על מהלך הטקס: חמישה בעלי חיים – עגלה משולשת (כלומר: בת שלוש שנים), עז משולשת, אייל משולש, תור וגוזל – נלקחו בידי אברם, אשר בתר (חתך, נתח, גזר) את שלוש הבהמות והעמיד "איש בתרו לקראת רעהו" (טו, י). לקראת ערב נראו תנור עשן ולפיד אש עוברים בין חלקי הבהמות המבותרות. העשן והאש הם דימויים מקובלים לציון נוכחות האלוהים, כפי שמסופר למשל על הופעתו במעמד הר סיני "בקולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, טז) או בהנחייתו את עם ישראל בדרכי המדבר בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה. במעמד הברית הזאת נראה ה' כעובר בין  "גזרי" הבהמות, ובזה הוא אישר את הבטחתו וקיבל על עצמו את ההתחייבות לקיימה. בכתוב היחיד הנוסף במקרא שבו נזכר טקס דומה (ירמיה לד, ו-כב) מסופר על העם ועל השרים שכרתו ברית שעניינה בשילוח עבדים לחופשי: “ויעברו בין הבתריו" של העגל המבותר (שם, פסוק יח). (ושימו לב: הניב "כרת ברית" מקורו בנוהג זה של כריתת בעלי חיים בטקס הברית!)

הקרבת קורבנות - בישראל ובעמים

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית

Rodolfo Amoedo - O sacrifício de Abel

הקרבת קורבנות לאלוהים נתפסת במקרא כפעולה אנושית טבעית וכמעט מובנת מאליה. כבר בדור השני לבריאת העולם מסופר על קין והבל המביאים מנחה לה‘, כל אחד מפרי עמלו (בראשית ד, ג-ד). גם על נוח מסופר, שביציאתו מן התיבה בנה מזבח והעלה עליו עולות ’מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור‘ (שם ח, כ). אבות האומה נהגו לבנות מזבחות במקומות רבים בארץ כנען (אברהם [בראשית יב, ז-ח; יג, יח], יצחק [כו, כה]; יעקב [לג, כ; לה, ה]) - כל זה בטרם ניתנה תורה לישראל. 

מן המקרא עולה, שהקרבת קורבנות איננה ייחודית לעם ישראל. ואכן, המחקר האנתרופולוגי מלמדנו שקורבנות כמחווה כלפי האלים וכדרך התקשרות עימהם מקובלים היו אצל רבים מעמי העולם. הסברים שונים הוצעו לנימוסים אלה, וביניהם: (א) הקורבן משמש כמזונם של האלים והאדם נדרש להקריב קורבנות כדי לקיימם; (ב) הקורבן הוא מתנה לאל, ביטוי תודה של האדם על עזרה שזכה לה; (ג) הקורבן מתלווה לבקשה או לתפילה, כמעין שידול של האלים להיטיב עם האדם; (ד) הקורבן נאכל בסעודה משותפת עם האלים, אשר במהלכה נוצרים קשר אינטימי והתחברות עם יסוד העולם. 

תעתה במדבר באר-שבע - הגר

משה שפריר, משורר

הִיא הָלְכָה שָׁם בַּשֶּׁמֶשׁ
צילום: יואב מזור

הוּא הִשְׁכִּים לִפְנוֹת בֹּקֶר

וְלָקַח אֶת הַמַּיִם

וְלָקַח אֶת הַלֶּחֶם

וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד;

כְּשֶׁנָּתַן צֵידָתָהּ עַל הַשֶּׁכֶם

- לֹא הֵעֵז לְהַבִּיט בְּפָנֶיהָ;

כְּשֶׁנָּתַן אֶת הַבֵּן בְּיָדֶיהָ

- לֹא הֵשִׁיר מַבָּטוֹ בְּעֵינֶיהָ,

אַךְ פָּנָיו מֵחֶרְפָּה שָׁם הֶחְוִירוּ

כְּשֶׁאוֹתָם מִבֵּיתָם כָּךְ שָׁלַח הוּא.

המלצות על ספרים תשע״ו 2016

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

עץ הדעת. משרדי גוגל בתל-אביב

כל ספר איכותי היוצא מהדפוס מביא אתו מניחוחות בראשית. הוא מעורר סקרנות וציפיות נתלות בו. אבל שצף החיים הזורמים והמטלטלים גורם לכך שלא כל ספר זוכה לחשיפה הראויה לו. יש והוא זוכה לחיי מדף הוגנים ויש שחייו קצרים כחיי פרפר. לכן טוב לא רק להתעדכן לגבי ספרים שזה עתה בקעו לאוויר העולם אלא גם להזכר בספרים משובחים שראו אור בעבר ומאז מאיימת אפלולית הזמן החולף להצל עליהם. כל המלצה על ספר היא פנס המאיר שמץ מזיווֹ. כל המלצה על ספר מציפה לתודעה פיסת חיים מזווית חדשה. כל המלצה על ספר היא מבט אל נפש מחברו, אל נפש מציגו-ממליצו ואל נפש קוראיו.