תכריכים מתחת לבגדי מלכות: וינייטת האירוניה בשער שומרון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

Wassily Kandinsky, 1939 - Composition X

הסיפור התנכ"י "ארבעה מצורעים בשער שומרון" הוא מפגן של אירוניה היסטורית במיטבה. כל שאפשר היה לה לתבונה לחזות על פי חוקי יתרון הכוח המדיד על פני הרפיון הגלוי, מתהפך. סוף דבר מתעתע בראשית דבר, הוודאי מתגלה כמפוקפק.

 ראשיתו של הסיפור הוא "וַיִּקְבֹּץ בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן"(מלכים ב',ו',כ"ד) יורם בן אחאב הוא מלך ישראל בעת ההיא.(מלך בשנים 851-842 לפני הספירה). סבו, עמרי, רכש את ההר הקרח עליו בנה עיר  "וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן." (מלכים א',ט"ז,כ"ד). אחאב ביצר אותה ורומם אותה לדרגת בירת ישראל. האסטרטגיה של בן הדד הייתה ברורה. נפילתה הבירה, משולה כקריסת האומה הישראלית כולה, שעבודה, סילוקה מן המרחב . גם יורם ידע. על כן, האסטרטגיה שלו הייתה כי עמידת המעטים מול הרבים היא הסיכוי היחיד להכות את העדיפים. המותש מתיש את מתישיו. 

כמו במצור קודם שנגמר בפיוס שלא הואיל, חילות ארם היו ניידים סביב לעיר "חַיִל סוֹבֵב אֶת-הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב" (שם,ט"ו) .הם חסמו בתנועה לוחמנית כל גישה אל העיר, כל מפלט ממנה, וקראו לרעב המנשל אדם מצלם אלוהיו לצור על העיר מתוכה. הסיפור לא נרתע מלהעיד על קניבליזם. "וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל-הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב.  וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ, וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר.  וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר, תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה, וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת" (שם,כ"ו-ל'). המלך העובר על החומה לראווה בלבוש מלכות כדי לעודד כביכול את הנצורים, יודע את האמת. מתחת לבגדיו הוא עוטה כבר שק ואפר, אבל על העיר ועל הממלכה שתיפול, אין מנוס. הנשים הרבות על בשר בניהן מבעיתות אותו, קורעות את ליבו. החורבן ניבט מעיניהן ומביט בעיניו. הוא קורע בגדיו, אבל לא עריית חזהו נחשפת ברבים אלא השק, התכריכים כבר, והעיר כולה יודעת מעתה, מלכם תבע מהם לא להיכנע למה שהוא כבר נכנע לו במוחלט. הוא המת החי. הוא לא יושיע לעולם, כי לא האמין מעולם.

 אבל הוא שלט. כפה חוקים. תקנות. רדף את הנביא שישב מוקף זקנים בעירו. כי הנביא האמין. כי הנביא היה סוללה של תקווה שקיצרה את המערכת הדטרמיניסטית שהפעילה את יישותו של המלך שתינה אהבה אסורה עם הקץ. לו יכול היה , היה מתיז את ראשו. במערכות בו הערך הוא הייאוש, האמונה היא איום. המלך השביע את עצמו בחוג יועציו וקציניו בגלוי, בנקיטת  שם בלי להאמין בשמים,  להתיז את ראשו של הנביא הכופר בייאוש, "וַיֹּאמֶר, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף , אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם" (שם,ל"ב). אלישע נזהר. הוא הגיף את הדלת בה עמד רוצחו, שלוח מלכו, להיכנס ולבצע בו וידוא השתקה אולטימטיבי. כנגד זה קם, ועלה אל חצר המלך ואמר באוזני שלישיו את נבואת האמונה העמוקה בעתיד,  בתקווה כמציאות גם כשהיא מוחנקת על ידה, "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה' , כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.  וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ, אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם - הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (שם, ז',א'-ב'). לחזון סאת סולת בשקל, בזיל הזול, בזכות הברכה 'עד בלי די' שיריק ה' על שומרון בעתיד, אין איכות של הבטחה אלא אם כן המציאות  החוויה במצור היא של סולת מעט במחירים שאנשי העיר לא יכולים לעמוד בהם. משמע, סחרו בשומרון הנצורה והמורעבת בסולת ובשעורה בשוק השחור. מצור הרעב ממית רשים ומחיה שועים. מכתו פטאלית ומשחיתה. נכנעים לה ולגרורות נוראותיה כהיכנע לגזירת גורל. אין אלוהים, לא אתמול, לא היום, לא מחר.

 השליש אשר למלך מצליף בוטות בנביא כי חלומו שווא ידבר, ומטיח בו במרירות כי אם יש שמים, הם נעולים מבראשית, והמדמה בנפשו כי יש שם למעלה מי שיפתח ארובות ויוריד דרכן את הסאה או את הסאתיים - מוכר בדותות והזיות ושובר את מה שעוד נותר בעם שבור. אמונה בחיוניות התקווה היא דפטיזם, היא התרסה, היא פגיעה במלכות.  ואז, בוו' החיבור, "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר" (שם, ז',ג'), בסיפור המשתלשל מתיאור הממשל בשומרון שחייה אוזלים והולכים, מתברר כי העיר השדודה מקפידה לקיים חוקי טהרת אדם. מכל מצוות התורה שנרמסו ונזנחו, היא מקיימת ביראה ואולי רק מפחד מפני הצרעת מבשרתה של מיסטיקה אפלה, את מצוות " בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ" (ויקרא י"ג,מ"ו). זה מה שנשאר ממצוות בין אדם לחברו בשעה שאדם נעשה זאב לאדם. הרחקת המצורעים אל מחוץ לעיר משמעה הסגרתם למות בחרב ארם. צילו של אויגניזם זחל לתוך העיר הנצורה. היא רוצה למות כך שכל גוויותיה יהיו גוויות של בעלי גנים טובים.

בין העיר לבין חניית המסה הגדולה של חיל המצור יש שטח הפקר, נגוע בסיורי אויב. בהפקר יש פרצות, מעין מנהרות מופשטות של הימורי הישרדות. כיון שהמצורעים גורשו מעיר ההשלמה עם המוות, הם חופשיי לחפוץ לחיות. "מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ" (שם,ג') הם אומרים איש לרעהו, בשיח לוגי הלוקח בחשבון את אופיו המתעתע של הגורל שאינו יודע גם הוא עצמו, מה גורלו, "אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ, וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ - נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ – וָמָתְנוּ".(שם) הם לא מהמרים. הם לוקחים את גורלם בידיהם, מפני שלוגית, גורלו של הגורל הוא לא בידי הגורל. רק אנשים ש " יֹשְׁבִים פֹּה" באפס תושייה  מדמים לנפשם כי הגזירה והגורל אחד הם. הם מתכננים להינצל. מחכים עד אישון לילה והולכים בחסות החשיכה אל מחנה ארם, " וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ"! (שם, ה'). צבא ארם השתגע. הוא שומע קולות. רמים. סוסי דוהרים בצהלות אימים. שואטים. המצור הממושך לא הכניע את הנצורים אבל את שפיות הנוצרים הוא הכריע. חיל ארם  דימה לנפשו כי שומרון הגוססת קמה באורח מגי ממחילות הקץ ומגיחה, היא ובנות בריתה, מן האופל אל המציאות שאין בה כוח להתמודד עם העל –טבעי, "וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף..." באותו נשף בו זחלו אליה המצורעים, "...וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא,  וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם" (שם,ז'). נס. בעיני המצורעים, הוא קודם לכל נס פרטי. אישי. לעיר שהדירה אותם הם לא חייבים דבר. לארם שנסו על נפשם, בוודאי ובוודאי לא. לא נותר בעולם דבר ערך זולת ערך עצמם. הם, ממלאים כרסם בשפעת מאכלים, הם סובאים עד שוכרה. הם פושטים על האוהלים בהם נותרו אוצרות המתלווים לחילות הבוזזים כל שאפשר בדרכם לכיבושי מלחמות. כחיות אוגרות בקיץ אוכלן לחורף, הם מטמינים כסף וזהב וכיוצא באלה במחילות שהם חופרים לעצמם ומציבים עליהם סימנים שרק הם ידעו לפענח אם הגורל יהיה קפריזי, ומשום מה יטיל עליהם שוב גזירות מצורעים. 

ואז, הם פתאום מודעים לעובדה שהאירוניה מטרפת דעתם. שומרון נצורה - ונוצר אין. היא גוועת מפחד אויב אדיר ממנה - והאויב נס על נפשו כאילו המורעבים עזים ממנה. אין מי שיאמר לו למלך כי שווא הוא לבוש תכריכם בחייו, והמוות הזוחל בסמטאות עירו נס גם הוא ולא השאיר בה אלא את שמו. הם ילכו עתה, לאחר שנשאו מן המחנה את כל שיכול לקיים אותם כל ימיהם עלי אדמות ולמעלה מזה, וימכרו את בשורת הגאולה למלך, תמורת זיכויים מצרעת. 

המלך לא מאמין להם. אין אמונה במצורעים. מי לידי המלך יתקע כי ארם בחרו במצורעים לבגוד במי שהתעמר בהם וגירש אותם למות מחוץ לעיר. הוא לא מסוגל שלא לפחד מארם. ארם הוא הכוח של ההווה. הווה הוא נצחי. הווה  לא משתנה, כי המחר הוא אילוזיה. ההסבר היחיד למנוסת ארם מפחד ישראל הוא שזה בלתי אפשרי. אבל, אף על פי כן, למרות שכל הסיפור שמספרים המצורעים הוא בלתי סביר  בעיניו בעליל, הוא שולח חוליית ריגול וזו שבה ממשימת איסוף המודיעין שלה ומאשרת כי אכן, ארם האדירה נסה אל מעבר לירדן, "וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם" (שם,ט"ו). הקול יוצא ברחובות שומרון. טירוף השחרור אוחז בה כסערה בקני אגמון. מפתחות מחסני הדגן מושלכים מן החומות. אין מצור. אין שוק שחור. הכל פתוח. "סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'" (שם, ט"ז). הידיעה על מחנה ארם מופקר האוצר עושר מופלג, מטרפת את הדמיון של מזי הרעב שנגאלו פתאום והם רצים בהמוניהם אל הביזה.

 אבל המלך  אינו נותן. הוא מנסה לנעול את שערי העיר. הוא המלך ולו הכל. הוא היכה את בן הדד, והראיה - בן הדד נס על נפשו. יורם מפקיד את השליש אשר קידם בציניות מלעיגה את נבואת הפדיון מרעב שניבא אלישע, לשמור על דלתות העיר עכשיו  שהעתיד ציית לה. ואכן נפתחו ארובות בשמים, ואכן פתאום יש אלוהים, והוא אכן משפיע שפע רב מן השמים, ואכן כל המטפורות כולן נעשות נמשלים בעליל. השליש הזה עליו נשען המלך הוא רב כוח, אבל אין מי שיעצור בעד עם שבריחי סובלנותו נעקרו מתוכו. הוא שואט ואין בעולם מלוכה היכולה לחסום דרכו , "וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת" (שם,כ'). הציניקן המת אינו יכול לאכול מן השפע בו כפר. הכופר בתקווה אינו שורד לראות בפריחתה. 

המצורעים נעלמים מן הסיפור. הם לא גיבוריו. המדרשים יחפשו אותם במקום בו ההיסטוריה שכחה אותם, כי לא הם שינו אותה ולא הם קנו בה  קטע- רצף- קוו בנתיבתה. גם מנוסת ארם וגם פדותה של שומרון אינם גיבורי הסיפור. המלחמות בין יורם לבין ארם תימשכנה. יורם ימצא את מותו ביזרעאל בשובו מעוד אחת מן המלחמות האלימות  בין ישראל לארם, "וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם" (שם ט',ט"ו). בשורת גאולת שומרון לא גאלה ותבוסת צבא בן הדד לא סילקה את ארם. גם אלישע איננו גיבור הסיפור. נבואת סאה בשקל וסאתיים בשקל אינה מן המופלאות בנבואות ובניסים שחולל האיש גדול העלילה הזה. אפילו השליש קטן האמונה, היהיר בשלילת הרהב של קיום שמים בעולם והנרמס על ידי העם שעוצמת הנס קרעה אותו מתוך הייאוש והטיחה אותו אל הביזה הבלתי מבוקרת, אינו גיבור הסיפור. אילו היה, היה הסיפור מעין סיפור של נקמת נביא בכופרים בו, לא יותר. דידקטי, צפוי, פשטני כלשהו.  יתכן כי גיבור הסיפור הוא התכריכים מתחת לבגדי המלכות, הייאוש המרמה עצמו עד שהוא מתחזה כבשורה, המלוכה הדיכאונית התובעת שיעריכוה כזקופת עקומה. אפשרות. 

ואולי לא, אולי בסופו של דבר או מעל לכל דבר, הגיבור  של הסיפור הוא האירוניה. זו המבטת מלמעלה כביכול  בחוכמה בשלה במעשי בני האדם הנשענים על הכוח, וכוח אין להם, ההווים את יצריהם כאילו הם המציאות , והנה זו מתגלה כהזיה, החותרים אל האושר המדיד ונוחתים לתוך ייאוש מוכחש. דומה כי עין האלוהים מרחפת על פני הארץ, מבטת במלכים ובשועים ובהמונים שאינם יודעים לכלכל לא את דיכאונם ולא את פדותם באבוד להם האמונה בתקווה, ומאישונה המטפורי ניבטת האירוניה. אולי. 

ב' באייר התשע"ז