סבינה סעד, אמנית
זכרונות כתובים ומאויירים על נייר אריזה של פרי הדר
אנחנו גרים במרחק לא רב מתל-נוף, והרבה פעמים השקט הפסטורלי של מושבנו מופר מרעש מטוסים הטסים נמוך... מיד אני נזכרת במלחמת יום הכיפורים, שבתחילתה לא הבנתי את פשר הדבר...
לפעמים זה רעש של מסוקים שטסים נמוך...
מסוק ועוד מסוק, ואז אנחנו מתחילים לחשוש...
אולי אלה מסוקים המובילים פצועים......
רצים מיד להדליק את הטלוויזיה או את הרדיו, כדי לבדוק אם לא היה פיגוע, חס וחלילה, תאונה קשה או אסון אחר.
אני חושבת שאין עוד מדינה כמו שלנו: כל שעה עגולה חדשות, בתחנות מסויימות כל חצי שעה. אבל כאשר מפסיקים את התוכנית באמצע, ומופיע האות של מבזק חדשות, הגוף מתכווץ ונכנסים לכוננות ספיגה, כי אנחנו יודעים שזה לא מבשר טובות...
הלילה של 4 בפברואר 1997 היה לילה כזה, והשידורים לא חזרו למסלולם הרגיל שעות ארוכות. שני מסוקי יסעור שהובילו 73 חיילים ללבנון, התנגשו באוויר, ונפלו על המושב שאר ישוב . תמונות קשות רצו על המסך: שברי המסוקים, שריפה גדולה, בתים הרוסים, אנשים רצים עם אלונקות...
הייתה אי ודאות גדולה לגורלם של החיילים שהיו במסוקים. כל עם ישראל (אין עם שיותר מלוכד מאיתנו בזמן אסון), התפלל לשלום הפצועים. קיוו שיש ניצולים. אבל ככל שעבר הזמן, התברר, לצערנו הרב, שלא היו כל ניצולים.
ועם ישראל בכה.
היו אנשים שנזכרו באסון מסוקים אחר, שקרה עשרים שנה קודם לכן , במאי 77. גם אז זה קרה בשעות לילה. מסוק יסעור בטיסת אימונים התרסק בבקעה, וכל החיילים שהיו עליו , 54 במספר , ניספו. משפחות רבות, רבות מידי, נוספו למשפחת השכול.
שתי אנדרטאות חדשות קמו ונוספו לרבות הפזורות בארצנו, כדי שנזכור ולא נשכח.
ארבעים שנה עברו מהאסון הראשון, עשרים שנה מהאסון השני, והכאב לא תם.
עצוב אך חשוב לזכור כל אחד ואחד , אין עוד מדינה כמו שלנו שהעם עוקב בדירות למהדורות חדשות , ויודע את הנעשה . ב הרבא מדינות העולם כולל ארהב רוה התושבים אינם יודעים דבר על הנעשה בעולם
השבמחקכל הכבוד לישראל , יהי זכרם ברוך