עדי אביטל-רוזין, סופרת, חוקרת ספרות ומורה
עַל שֵׁשׁ נָשִׁים עוֹמֵד הָעוֹלָם
זוֹ שֶׁנִּשְׁאֲרָה, זוֹ שֶׁהֻשְׁתְּקָה, זוֹ שֶׁעָלְתָה עַל הַגַּג,
זוֹ שֶׁסֵּרְבָה לְהַאֲמִין, זוֹ שֶׁיִבְּבָה, וְזוֹ שֶׁהוֹכִיחָה חֹסֶן.
עַל הַהִתְמוֹדְדוּת הַנָּשִׁית עִם אָבְדָן וּשְׁכוֹל [1].
קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפורי נשים במסורת היהודית.
נָעֳמִי
כמה מבוכה יש בפסוק: "וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ[2] ", המתעלם באופן מוחלט מצערה של נָעֳמִי, שבזה אחר זה הלכו לעולמם בעלה, אֱלִימֶלֶךְ ושני בניה, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן? אמנם אין בדברי המספר המקראי וְלוּ רמז לעומק כאבה, ברם, אם לא זיהתה את נפילתה, איך מצאה את כוחה לקום? אם לא נאלצה להישבר, כיצד בחרה להתאחות? אם לא איבדה את נוכחותם, מדוע חיפשה לשרוד בלעדיהם?
ולא זו בלבד כי בהיעדר תגובתה המילולית אין משום להפחית, כי אם בנוכחות תגובתה הפיזית יש כדי להעצים, ובעוד שלאור המילים: "וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ", מצטיירת אם ערירית הטובעת במצוקה רגשית, ואלמנה בודדה השוקעת במועקה נפשית, הרי שלנוכח: "וַתָּקָם", "וַתָּשָׁב" "וַתֵּצֵא"[3][4], נגלית אישה אמיצה שתחלץ את עצמה מכל סוג של שפל[5] אפשרי.
הגם שחייה מתחוללים בשני שלבים: זה שלפני יציאתה מבית לחם למואב, וזה שאחרי חזרתה ממואב לבית לחם, הרי שמסעה עובר בשלוש תחנות, אחת קשה יותר מקודמתה: הראשונה- נשענת על המילים "הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו[6]", ומסמנת אותה כאישה כנועה[7]. בלי שתִּשָּׁאֵל, היא נוהה אחר בעלה, שעקב "הרָעָב בָּאָרֶץ[8] " מחליט פה אחד לצאת מ-"בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה[9] " ו-"לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב[10]". השנייה- נסמכת על המילים "וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ[11]", ומאפיינת אותה כאישה רפויה[12]. בלי שתתכונן, בעלה המת עוזב אותה להתמודד עם גידול בניה. השלישית- מתיישבת על המילים "וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ[13]", ומגדירה אותה כאישה חלשה[14]. בלי שתצפה מראש, בניה המתים מותירים אותה להיאבק בחייה, כדי לשרוד.
ועל אף שהסיכוי כי תהפוך מאישה כנועה, רפויה וחלשה, לאישה נחושה, איתנה וחזקה הנו קלוש ביותר, באורח מפתיע, זה קורה. מרגע הגעתה עם רות לבית לחם, נָעֳמִי יוצרת שינוי בשישה צעדים:
1. היא משנה את שמה, כדי להצמיח עצמה מחדש: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא[15]".
2. היא מזהה את בועז כמי שבשל יתרונו המגדרי[16][17] ישיב לה את נחלתה[18]: "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ[19] "
3. היא מאתרת את הפוטנציאל הטמון בקשר שבין רות לבועז[20]: "הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ[21]".
4. היא מתמרנת מפגש אינטימי בין השניים[22]: "הִנֵּה הוּא, זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ[23], וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ[24] וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין[25] ".
5. היא גואלת את נחלתה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד, נָעֳמִי[26] ".
6. היא מגדלת את בנה של רות: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת[27]".
אֱלִישֶׁבַע
כמה חוסר היגיון בפסוקים על מות הבנים: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד", המהדהדים בעוצמה את תגובת האב: וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן[28]", בעוד שאת קול אמם משתיקים?
אמנם, תגובתה של אֱלִישֶׁבַע, אשר כחמותה יוכבד הייתה מיילדת[29], אינה נשמעת, ואבלה אינו עולה מן הסיפור המקראי, ברם, הוא עומד באנלוגיה מול אבלה הכבד של רות על מות בועז: "ויהי ביתך כבית פרץ" (רות ד יב) - לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. "ויקח בועז את רות" – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת[30] ", ומעיד על מצבה הנפשי: "ונהפכה שמחתה לאבל[31]", שהרי אזכור זעקת האבל שלה בשורה אחרת עם שמחותיה: "חמש שמחות הייתה אלישבע יתירה על בנות ישראל, יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה משוח מלחמה, ואחיה נשיא שבט, ואבלה על שני בניה[32]".
תרועת שמחתה של אֱלִישֶׁבַע מומרת בזעקת יגונה: "אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם, שראתה ה' כתרים ביום אחד, יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה ב' סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחתה לאבל, הדא הוא דכתיב אחרי מות שני בני אהרן[33]", צערה נמהל ומתערבב עם עיצבונה: "דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל, הוי אומר ולשמחה מה זו עושה, שנאמר אחרי מות שני בני אהרן[34]", ומאת אשר אירע לה יש להקיש על השמחה והעצב סביב לנשמה: "זה שאמר להוללים אל תהולו (תהלים ע"ה), רוצה לומר שאין השמחה מתנה לאדם בעולם הזה, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, תדע לך... אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כאלו, בעלה כהן גדול, אחי בעלה מלך ונביא, שני בניה סגני כהונה, אחיה ראש כל נשיאי ישראל, ונכנסו בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים[35]".
יְהוּדִית
כמה אי-נוחות יש בפסוקים: "ותהי בביתה מתאלמנת שלוש שנים וארבעה חודשים, ותעש לה אהל על גג ביתה ותשם שק על מתניה ותלבש בגדי אלמנותה, ותצם כל ימי אלמנותה לבד מכל ערב שבת ושבת וערב ראש חודש וראש חודש ומועדים וימים טובים לבית ישראל[36]", המציגים את בחירתה של יְהוּדִית כסגפנית, ומִשָּׁעָה שאין לה בעל[37], היא הופכת את כאבה למהות חייה?
ולא זו בלבד שהימצאותה של יְהוּדִית בסיפור המצור על העיר בֵּית אֱלֹוהַּ[38], שהוטל בידי הוֹלוֹפֶרְנֶס[39], הכרחית, כי אם כניסתה הפתאומית לסיפור, מְכֻוֵּונֶת: היא מודל לאישה בסתירה[40], בעוד שהיא מוצגת כאלמנה ריקה ועקורה, שאינה יורדת מגג ביתה במשך "שלוש שנים וארבעה חודשים[41]", הרי שהיא מתוארת כעתירה ושופעת "תואר ומראה[42]", ואף מוגדרת כבעלת נכסים עשירה ומרובת "זהב וכסף ועבדים ושפחות ומקנה ושדות[43]".
שמחתה אַיִן, ברם יופייה וממונה נוכחים. יתר על כן, דומה שכשם שאפסי הוא הסיכוי לנס[44] שיחלץ את בֵּית אֱלֹוהַּ מן המצור הפיזי שלה, כך קלושה היא הסבירות, שיְהוּדִית תשתחרר מן השבי הרגשי שלה. אפס כי, באורח פלאי, הבלתי יאומן קורה. בחולשותיה גבורתה, בשבריה שלמותה, בחלקיה כּוּלִּיּוּתָהּ, ובעוד שהעיר גוועת לאיטה, יְהוּדִית מתעוררת לחיים.
הגם שזמן התגובה שלה מהיר, הרי שתגובתה מתרחשת בשלושה שלבים. בשלב ראשון, היא קולטת מידע, מעבדת אותו ומעניקה לו משמעות- כאשר כוונתם של עֻזִיָּה בֶּן מִיכָה, כַבְּרִי בֶּן עָתְנִיאֵל וְכַרְמִי בֶּן מַלְכִּיאֵל מגיעה לאזניה: "ותשמע יהודית את כל הדברים אשר דיבר אליהם עֻזִיָּה אשר נשבע להם למסור את העיר אחרי חמישה ימים לבני אשור[45]", היא מזמינה אותם ומשקפת להם את חורבן ממלכת יהודה ושואת העם היהודי כהשלכה ישירה להסגרת העיר: "כי בהיותנו נתפשים תתמוטט כל יהודה ויחרבו מקדשינו והוא ידרוש חילולם מדמנו ואת דם אחינו ואת שביית ארצנו ואת חורבן נחלתנו ישיב בראשנו בקרב הגויים אשר נימכר שם לעבדים ונהיה למשל ולשנינה בעיני קונינו[46]".
בשלב שני, היא מקבלת החלטה- לא דורשת שיחזרו בהם מכוונתם, אלא מכריזה על יציאתה לפעולה: "שמעו אלי ואעשה דבר אשר יגיע שמעו לדורי דורות בני עמנו. אתם תעמדו על השערים הלילה הזה ואני אצא עם מינקתי ובימים אשר אמרתם למסור את העיר לאויבנו יפקוד ה' את ישראל על-ידי", היא אינה ממהרת לחשוף מידע, ברם, מדבריה ברי כי המבצע יתגבש בה עד אחרון מרכיביו: "ואתם אל תדרשו מה עם לבבי לעשות כי לא אגיד לכם עד אם כיליתי את המעשה[47]."
בשלב השלישי, יְהוּדִית אינה מחכה לדרך, כי אם יוצרת אותה, היא אינה מתמהמהת, כי אם פועלת בשנים-עשר צעדים נחושים:
1. היא מסירה מעליה את עיצבונה ואבלותה, כדי להטעין עצמה בכוח: "ותיפול יהודית על פניה ותשם אפר על ראשה ותגל את השק אשר לבשה ותצעק[48]".
2. היא מדגישה את נתוני יופייה, כדי לחזק את עמידתה הנשית מול הוֹלוֹפֶרְנֶס: "ותסר את בגדי אלמנותה ותרחץ את בשרה במים, ותסך במור שמן ותסלסל שיער ראשה ותשם עליו צניפה ותלבש את בגדי שמחתה אשר התעטפה בהם בימי מנשה בעלה. ותיקח נעליים לרגליה ותשם עליה את הצמידים והטבעות והנזמים וכל עדייה ותתייפה מאוד נוכח כל רואיה[49] [50]".
3. היא יוצאת עם אמתה אל מחוץ לשערי העיר: "ותתן לאמתה נאד יין[51] ואסוך שמן ותמלא אמתחת חיטים ותאנים, ופת טהור ותחבוש את הכלים ותשם עליה. ותצאנה[52]".
4. היא משכנעת את החיילים האשוריים להאמין שנמלטה מעירה כדי לסייע למצביאם: "ויתפשו אותה וישאלוה לאמור למי את ואי מזה באת ואנה תלכי ותאמר בת העברית אנוכי ובורחת אני מהם כי הנם נתונים לכם לאכלה. והנני באה לקראת שר צבאכם להגיד דברי אמת והוריתי לו את הדרך אשר ילך בה לרשת את כל ההר ולא ייפקד מאנשיו מבשר ועד רוח חיים. ויהי כאשר שמעו האנשים את דבריה ויראו את פניה ויתפלאו מאד על יפיה[53]".
5. היא רוכשת את חיבתם של חיילי הוֹלוֹפֶרְנֶס: "ויתמהו על יופייה ויתמהו על בני ישראל ממנה ויאמרו איש אל רעהו מי יבוז לעם הזה אשר יש לו בקרבו נשים כאלה[54]".
6. היא מגיעה עד הוֹלוֹפֶרְנֶס: "והוא שוכב במיטתו תחת האפיריון אשר היה נארג מארגמן וזהב וסמרגד ואבני יקר, ויצא אל הפרוזדור ולפידי כסף לפניו[55]".
7. היא רוכשת את אמונו של אויב עמה: "ויצו להביא אותה אל המקום אשר שם כלי הכסף אשר לו ויאמר לערוך לפניה ממאכליו ומיינו לשתות[56]".
8. היא שוהה במחנה הוֹלוֹפֶרְנֶס ארבעה ימים: "ותשב במחנה שלושת ימים ותצא בכל לילה ולילה אל נחל בֵּית אֱלֹוהַּ ותרחץ במחנה במעיין המים[57]".
9. היא נעתרת לבקשתו של המצביא להצטרף אליו למשתה: "אל נא תמנע הנערה היפה הזאת מלכת אל אדוני למצוא חן לפניו ולשתות עמנו יין לשמחה ולהיות הלילה הזה כאחת מבנות אשור העומדות בבית נבוכדנאצר[58]".
10. היא גורמת להוֹלוֹפֶרְנֶס להתאוות אליה: "ויצא לבו אליה ונפשו נבהלה ויתאווה מאד לשכב עמה[59]".
11. היא מתמרנת מפגש אינטימי עמו: "ותישאר לבדה באוהל והוא שוכב על משכבו כי היה שטוף יין[60]".
12. היא קוטלת את חייו: "ותיגש אל עמוד המיטה אשר אצל ראשו ותיקח חרבו מעליו, ותקרב אל המיטה ותקמוץ מציצית ראשו ותאמר חזקני אלוהי ישראל ביום הזה, ותך על צוואריו פעמיים בכל כוחה ותסר את ראשו מעליו[61]".
רִצְפָּה
כמה מצמרר הפסוק:"וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן הַשָּׁמָיִם; וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה[62]", המסמן את סירובה של רִצְפָּה[63] להפנים שבניה מתים?
שני בניה[64], "אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אַרְמֹנִי[65]" ו-"מְפִבֹשֶׁת[66]", נלקחו בידי דוד המלך, נמסרו "בְּיַד הַגִּבְעֹנִים[67]". ושם, "בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה" לא רק ששופדו באכזריות בידי הגבעונים, כי אם גופותיהם הוצגו לראווה. היא לא זועקת, אך יש בקינתה[68] החרישית והממושכת כדי לבטא את חוסר האונים שלה.
יתר על כן, היא מבקשת לגונן על בניה המתים, לוקחת "הַשַּׂק[69]", מתיישבת בסמוך אליהם משך חודשים רבים[70], "מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן הַשָּׁמָיִם[71]", ובגופה מבקשת למנוע את השחתתן בידי "עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה[72]".
מרגע שרִצְפָּה קמה מיגונה וחדלה להימצא לצד גופות בניה, מתאפשרת קבורתם המכובדת: "בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם, שהייתה שומרם ביום מעוף השמים, ובלילה מחית השדה ז' חדשים, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול, שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא (שנה) ולא ארחיה לאספודי (ואין זה נהוג להספיד), כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא קל וחומר בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אישה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך, על אחת כמה וכמה! מיד הלך לגמול חסד עמהם[73]".
אֵם סִיסְרָא
כמה פער נמתח בפסוק: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו[74]", הממחיש את סירובה של האֵם לתפוס כי בנה לא ישוב?
אומרת דבורה הנביאה במילותיה שלה כי בשעה ששלחה יעל אשת חבר הקיני באוהלה את "יָדָהּ לַיָּתֵד וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ[75]", "בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב, בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד[76]", עמדה אֵם סִיסְרָא בביתה "בְּעַד הַחַלּוֹן[77]" ודמותה "נִשְׁקְפָה[78]" דרכו. יתירה מזה, עמדה אֵם סִיסְרָא ובכתה[79] "וַתְּיַבֵּב בְּעַד הָאֶשְׁנָב[80]", תוך שהיא תוהה בינה לבין עצמה[81] "מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ[82] רִכְבּוֹ" של בנה "לָבוֹא" ו-"מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו[83]".
לעומת הופעתה בספר שופטים, בספר קדמוניות המקרא המיוחס לפילון לא זו בלבד שאֵם סִיסְרָא מופיעה תחת השם "תֵּמֵךְ", כי אם אינה עומדת בזיקה ישירה למוטיב החלון והבכי, ויתירה מזה, היא לא מחכה ולא מצפה, אלא מציעה "לידידותיה, באנה ונצא יחדיו לקראת בני[84]". בהמשך, ברק מסיר "את ראש סיסרא", שולח אותו "לאמו" ואומר לה "קחי את בנך אשר קיווית כי יבוא עם השלל[85]". בגרסה המקראית היא בוכה ומייבבת[86], תוהה ושואלת את עצמה, ואילו בגרסת קדמוניות המקרא היא רותמת ומגייסת את כוחותיה לחפש את בנה.
בְּרוּרְיָה
כמה צער נושא הסיפור המדרשי: "... מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו. מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה, היכן שני בני. אמרה לו, לבית המדרש הלכו. אמר לה, צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה. חזר ואמר, היכן שני בני. אמרה לו, פעמים הלכו להם למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול, מאחר שבירך, אמרה לו, רבי, שאלה אחת יש לי לשאול. אמר לה, אמרי. אמרה לו, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון. עכשיו בא. נחזור לו, או לאו. אמר לה, בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו. אמרה לו. חוץ מדעתך לא הייתי נותנה אותו. מה עשתה, תפשתו בידו והעלתה אותו לאותו החדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה הסדין מעליהם, וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה, ואמר, בני בני, רבי רבי. בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה, אמרה לו, רבי מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפקדון לרבו. כך, (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח. בדבר הזה נחמתו, ונחה דעתו ונתישבה. לכך נאמר, אשת חיל מי ימצא. מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו שניהם בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה[87]".
ועל אף שבְּרוּרְיָה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אשר חכמתה מופלגת[88], למדנותה רבה[89], ולשונה חריפה[90], מוצגת כמי שבמות בניה לא איבדה את עשתונותיה והפגינה מידה רבה של חוסן נפשי, הרי שמותה[91] שלה עומד בסתירה מוחלטת לסיפור המובא בפנינו.
הערות סיום:
עוד על ההתמודדות הנשית עם אובדן ושכול, ר' בהרחבה: אביטל-רוזין עדי: רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת, קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפורי נשים במסורת היהודית, 2015, עמ' 117- 124
2מגילת רות, פרק א, פסוק ה
3 שם, ו-ז
4 היא קמה ממואב, חוזרת אל הנחלה השייכת לבעלה ולבניה בבית לחם, ויוצאת אל חירותה.
5על השפל הרגשי, ר' תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת כתובות, פרק א: "ותהום כל העיר בגין נעמי על עליבתא", השפל הנפשי, ר' רות רבה (לרנר) פרשה ב: "מת האיש, מי מחסרו? אשתו, וימת אלימלך איש נעמי. מתה אשתו", והשפל הכלכלי, ר' מדרש רות רבה (וילנא) פרשה ג: "לשעבר הייתה מכסה בבגדי מילתין ועכשיו מכסה בסמרטוטין, לשעבר היו פניה מאדימות מכח מאכל ומשתה ועכשיו פניה מוריקות מן רעבון", מדרש רות רבה (לרנר) פרשה ב: "בתחלה מתו סוסיה, חמוריהם, גמליה", ומדרש אלשיך איכה פרק א: "באלמנותה (נותרה נעמי) עניה ואין כסות בקרה ותחסר לחמה".
6 מגילת רות, פרק א, פסוק א
7 ר' מדרש רות רבה (לרנר) פרשה א: "הוא ושני בניו הוא עיקר, ואשתו טפלה", מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות פרק א: "הוא עיקר ואשתו טפילה", מדרש אלשיך רות פרק א: "הוא כאילו לבדו יצא, הוא עיקר והיא, אשתו, והבנים טפלים אליו ונגררים אחריו", ומדרש מלבי"ם רות פרק א: "בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון, כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה, הם היו מוכרחים להמשך אחריו".
8שם
9 שם
10 שם
11 מגילת רות, פרק א, פסוק ג
12 ר' מדרש רות רבה (וילנא) פרשה ב: "מת האיש מי מחסרו אלא אשתו" ומדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות פרק א: "אדם מת אינו מת אלא לאשתו".
13מגילת רות, פרק א, פסוק ה
14ר' מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות, פרק א: "עלבון אחר עלבון" ומדרש תורת המנחה פרשת במדבר, דרשה נב המיטיב: "לא נשאר לה מהם כלום".
15מגילת רות, פרק א, פסוק כ
16 על ההתכתבות בין רצונה של נעמי לפרוץ את המחסום המגדרי לבין הגותו של פרידריך אנגלס, הסבור כי שחרור אישה מתלותה באיש אינם תלויים רק בשינוי תודעה מגדרית, כי אם בביטול הרכוש הפרטי, ר':
Engels Friedrich, The origin of the family, private property and the state, Chicago, 1909
17 על ההתכתבות בין לכידותה של נעמי בתוך סיטואציה המגדירה את תפקידה הנשי לבין הגותה של סימון דה-בובואר, לפיה נשיות היא תוצר של הבנייה חברתית ולא תכתיב גורל ביולוגי, ר':
1949 De Beauvoir Simone, Le Deuxième Sexe,
18 על ההתכתבות בין יכולתה של נעמי להכיר בעצמה כנעדרת שוויון לבין הגותה של קייט מילט, המזהה את מבנה החברה הפטריארכלית כמקור של אי-צדק והעדר שוויון, ר':
Millet Kate, Sexual Politics, London: Rupert Hart-Davis Ltd, 1971
19 פרק ב, פסוק כ
20 לשיטתו של זית, און: "נעמי רוצה להשיא את רות לבועז, לא למען הקֵם שם המת על נחלתו, אלא לטובת עצמה", העם הישראלי, ראם, 1991, עמ' 40
21 פרק ג, פסוק ב
22 על שיתוף הפעולה הנשי, ר' בהרחבה: אביטל-רוזין, עדי: כי אל אשר תלכי אלך, 2012, עמ' 70
23ר' מדרש אבן עזרא, רות ג: "שמן שיש לו ריח טוב".
24ר' מדרש אבן עזרא, רות ג: "ואמר רבי אלעזר אלו בגדים של שבת".
25 פרק ג, פסוקים ג-ד
26 פרק ד, פסוק ט
27 שם, טז
28 ויקרא, פרק י, פסוקים א-ד
29 ר' תלמוד בבלי, סוטה, יא, ב: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות וגו', רב ושמואל, חד אמר אישה ובתה, וחד אמר כלה וחמותה, מאן דאמר אשה ובתה יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה יוכבד ואלישבע".
30 מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ד, סימן יב
31 מדרש קהלת רבתי, עם שני באורים: ענף יוסף, עץ יוסף, פרשה ב, דפוס וילנא, 1834, עמ' יב
32 תלמוד בבלי, זבחים, קב, א
33 מדרש רבה, ויקרא, כ, ב
34 מדרש רבה, קהלת, ב, ב
35 רבינו בחיי, ויקרא ט, א, כד, הקמח שמחה
36 ספר יהודית, בתוך: כהנא אברהם, הספרים החיצונים, 2006, עמ' שמא-שעו
37 לשיטתה של אביטל-רוזין, מְנַשֶּׁה מצא את מותו ממכת חום, ככתוב: "וימת בימי קציר שעורים, כי עמד על המאלם האלומים בשדה, ויך החום על ראשו ויפול למשכב", רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת, עמ' 189
38לפי סברה אחת, הרי שמדובר בעיר קבטיה (בערבית: قباطية) שבצפון השומרון, או לחילופין בכפר סָנוּר (בערבית: صانور), ר' על כך בהרחבה: גרינץ יהושע מאיר, "ספר יהודית, תחזורת הנוסח המקורי", מוסד ביאליק, 1986. לפי סברה שנייה, הלא מדובר בעיר הפרסית ששרידיה נראים ב"חירבת ח'ראייק" שבצפון השומרון, ר' על כך בהרחבה: זרטל אדם, סקר הר מנשה, כרך שלישי – מנחל עירון לנחל שכם, הוצאת אוניברסיטת חיפה ומשרד הביטחון, 2000. לפי סברה שלישית, הרי שבשמה של העיר המרמז לבתולים, יש משום להדגיש את טוהרה של יְהוּדִית, ועל כך בהרחבה: רויטמן, אדולפו דניאל, "המבנה והמשמעות של ספר יהודית", האוניברסיטה העברית בירושלים, 1992
39 הוֹלוֹפֶרְנֶס (ביוונית: Ὀλοφέρνης) הוא שר צבא אשורי, שנשלח מטעם נבוכדנצר למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, שלא סייעו לשליטו במלחמת נגד ארפכשד מלך מדי.
40 על מערך סטריאוטיפים נשיים, המושתת על דימוי מכונן דו-קוטבי של האישה, כמלאך ובו זמנית כמפלצת ר' בהרחבה:
Gubar Susan, Gilbert Sandra, The Madwoman in the Attic, Yale University Press, 1979
41 ספר יהודית, עמ' שסד
42 שם, עמ' שסה
43 שם
44 משפונים אנשי בֵּית אֱלֹוהַּ אל עֻזִיָּה בֶּן מִיכָה, העומד בראשה, ואל עוזריו, כַבְּרִי בֶּן עָתְנִיאֵל וְכַרְמִי בֶּן מַלְכִּיאֵל, וזועקים זעקת שבר, ומבקשים להציל את נשיהם וילדיהם המעולפים בחוצות ובשערי העיר. בצר להם, מקבלים השלושה החלטה, לפיה אם תוך חמישה ימים לא תינצל העיר בנס מהשמיים, הם יסגירוה בידיו של הוֹלוֹפֶרְנֶס.
45ספר יהודית, עמ' שסה
46 שם, שסו
47 שם
48 שם
49 שם, שסח
50 בעניין הישענותו של התמרון הנשי על מראה הגוף נשי, מיקומו ותזמונו במרחב גברי, ר' בהרחבה: אביטל-רוזין עדי, "רְצוּיוֹת וּדְחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת", עמ' 164-206
51 בקהילות יהודיות היה נהוג לציין את ראש חודש טבת בחג החנוכה, הגברים הללו את גבורת החשמונאים והנשים שיבחו את גבורתה של יהודית. ובאותו עניין, על אף שיהודית הרדימה את הולופרנס ביין, נהוג היה לקשור אותה ליעל אשת חבר הקיני, שהרדימה את סיסרא בחלב, ומכאן מקור אכילת מאכלי חלב ביהדות אשכנז בתקופת הראשונים.
52 ספר יהודית, עמ' שסח
53 שם
54 שם, שסט
55 שם
56 שם
57 שם, שעא
58שם
59 שם, שעב
60 שם
61 שם
62 שמואל ב, פרק כא, פסוק י
63 עוד על דמותה של רצפה, ר': עילם אסתר, רצפה בת איה: הרהורים על גיבורה אישה, הנרייט דהאן כלב, אביגדור שנאן, דפנה חורב ואלי ברקת (עורכים), א-מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש, עמ' 757 – 761
64 וראוי לציין כי הומתו עם חמשת נכדיו של שאול , "חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי"
65שמואל ב, פרק כא, פסוק ח
66שם
67 שם, ט
68 על הקול האחד הנואש, נטול המלים, שנשאר לנשים באופן כמעט בלעדי במסורת היהודית ובזיכרון הכתוב ועל הקינה כברירה נשית יחידה כמעט במסורת היהודית, ר': אליאור רחל, נוכחות נפקדות, טבע דומם ו-עלמה יפה שאין לה עיניים: לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית, אלפיים, 2000, עמ' 214–270
69 שם, י
70 ר' ביאורו של תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין, פרק ו: "מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון" וסברתו למעשה שאינו ראוי: "לא תלין נבלתו".
71שם
72 ר' מדרש יד רמה, מסכת סנהדרין, פרק ד, דיני ממונות: "תלויין היו על העצים ולפיכך היו מגולין".
73 במדבר רבה, פרשה ח סימן ד
74 שופטים, פרק ה, פסוקים כח-כט
75שם, כו
76 שם, כז
77 שם, כח
78 על נִשְׁקְפָה, ר' מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא, סימן יד: "שבכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער", מדרש שכל טוב (בובר) בראשית, פרשת וירא, פרק יח: "כל מקום שנאמר השקפה אינו אלא ממקום גבוה למקום נמוך", מדרש פענח רזא, בראשית, פרשת תולדות: "מרוב בושת וצער לא נגלית להוציא ראש", ומדרש הכתב והקבלה, פרשת כי תבוא, פרק כו: "מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו כל פרטי איכויותיו ומקריו. הכוונה היא שהייתה רוצה להשקיף על כל פרטי איכויותיו של סיסרא בדרך".
79 על הקינה הנשית, כחלק מתפקידן המסורתי של נשים בחברה, נשים בזיקה למעגלי החיים והמוות, יולדות, מיילדות ומקוננות, בעוד שגברים קשורים בהנהגה ולחימה, ר': חזן־רוקם גלית, הקול קול אחותי: דמויות נשים וסמלים נשיים במדרש איכה רבה, בתוך: עצמון יהודית (עורכת) אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים תשנ"ה, עמ' 95–111
80שופטים ה, כח.
81 ר' הסברו של ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, פירוש שופטים ה', המציג את אם סיסרא כחלק מתרבות החוזים לעתיד, שאפילו אם הם אכן רואים את העתיד, אינם יודעים לנתח את המראה כמציאות מוחלטת אלא עושים הכל כדי שהמראה יתאים לרצונותיהם או לטבע המוכר להם, בניגוד לנביאי ה', ובכללם דבורה הנביאה, נביאי האמת שהקב"ה הוא המורה להם והוא המסביר את מה שעומד לקרות והוא זה שעושה, לעתים הפוך מהטבע ומחוקיותו: "וזהו שאמרה דבורה על אם סיסרא, כשהייתה מצטערת על איחור בנה במלחמה, והייתה מבקשת לדעת מדוע בושש רכבו לבוא, והייתה רוצה לדעת זה מצד הקסם או מצד משפטי הכוכבים, או בגורל החול, והיו שם כל הסיבות כבר נשלמות, שכבר נעשית המלחמה, והייתה רואה כי סיסרא בנה מוכה בראש על-יד אישה, והיו רואות החכמות דם במחנה סיסרא, וְשֶׁכָּל המלחמה נעשית והגיבורים שפוכי דם, ובפרט סיסרא, ע"י שתי נשים שהם דבורה ויעל, ועם כל זה לא ידעו לשפוט בזה משפט אמיתי אבל הפכו המשפט כפי רצונם. וזהו שאמרה דבורה: חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה, הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצווארי שלל".
82 ר' סברת מלבי"ם, שופטים פרק ה: "כי יש הבדל בין אחר ובין בושש, בושש הוא המתמהמה".
83 ר' מדרש אלשיך שופטים פרק ה, המפרש את דאגתה: "ודאגתה להסתכל היה באומרה מדוע בשש רכבו לבוא, כי גם שהמרכבות יכבדו לבא הלא רכבו הקל מהם היה לו להקדים".
84ספר קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, מתורגם ומפורש ע"י הרטום אליה שמואל, כרך 7, תשכ"ו, עמ' 91
85 שם
86 על יבבותיה, ר' מדרש צרור המור, בראשית, פרשת תולדות: "בדרך כישוף, מיני כישוף לראות למרחוק, כישוף מפורסם כמו החלון", מדרש חידושי הריטבא, מסכת ראש השנה, פרק ד, יום טוב: "יבבותיה יבבא שמייבב אדם על שברו", ומדרש ספר אור זרוע, חלק ב, הלכות ראש השנה, סימן רסט: "שברים, גנוחי גנח, כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, ילולי יליל, כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים".
87 מדרש משלי, פרשה לא
88על יכולתה להשתתף בדיונים הלכתיים, ר' מדרש תוספתא, מסכת כלים, בבא מציעא, פרק א: "קלוסטרא רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריא".
89על יכולת הלמידה שלה וזכרונה הפנומנלי של ברוריה, ר' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סב,ב: "אמר ליה ניתני לי מר ספר יוחסין אמר ליה מהיכן את אמר ליה מלוד והיכן מותבך בנהרדעא אמר ליה אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא כפייה וארצי אמר ליה ניתנייה בשלשה ירחי שקל קלא פתק ביה אמר ליה ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי כי שקיל ואזיל".
90 על הדרך בה התעמתה בחריפות על תלמידי חכמים, ר' תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב: "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך. מצא את ברוריה, אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: "אל תרבה שיחה עם האשה"? היה לך לומר: "באיזה ללוד?", כמו כן, תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נג, עמוד ב-נד, עמוד א: "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה (ברוריה נפגשה בתלמיד שהיה לומד תלמודו בלחישה) בטשה ביה (בעטה בו) אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמורה" (שמואל ב' כג, ה)? אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת!".
91 על בחירתה של ברוריה למות בחנק, ר' מדרש רש"י עבודה זרה דף יח,ב: "ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא - שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".
רשימה ביבליוגרפית
אביטל-רוזין, עדי, כי אל אשר תלכי אלך, 2012
אביטל-רוזין עדי, רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת, קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפורי נשים במסורת היהודית, 2015
אליאור רחל, נוכחות נפקדות, טבע דומם ו-עלמה יפה שאין לה עיניים: לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית, אלפיים, 2000
גרינץ יהושע מאיר, "ספר יהודית, תחזורת הנוסח המקורי", מוסד ביאליק, 1986
5. זית און, העם הישראלי, ראם, 1991
זרטל אדם, סקר הר מנשה, כרך שלישי – מנחל עירון לנחל שכם, הוצאת אוניברסיטת חיפה ומשרד הביטחון, 2000
חזן־רוקם גלית, הקול קול אחותי: דמויות נשים וסמלים נשיים במדרש איכה רבה, בתוך: עצמון יהודית (עורכת) אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים תשנ"ה
כהנא אברהם, הספרים החיצונים, 2006
מדרש קהלת רבתי, עם שני באורים: ענף יוסף, עץ יוסף, פרשה ב, דפוס וילנא, 1834
ספר קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, מתורגם ומפורש ע"י הרטום אליה שמואל, כרך 7, תשכ"ו
עילם אסתר, רצפה בת איה: הרהורים על גיבורה אישה, הנרייט דהאן כלב, אביגדור שנאן, דפנה חורב ואלי ברקת (עורכים), א-מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש
רויטמן, אדולפו דניאל, "המבנה והמשמעות של ספר יהודית", האוניברסיטה העברית בירושלים, 1992
De Beauvoir Simone, Le Deuxième Sexe,1949
Engels Friedrich, The origin of the family, private property and the state, Chicago, 1909
Gubar Susan, Gilbert Sandra, The Madwoman in the Attic, Yale University Press, 1979
Millet Kate, Sexual Politics, London: Rupert Hart-Davis Ltd, 1971
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.