התנ"ך כבסיס לזהות ולתרבות הישראלית

איתמר שחר, מורה ומחנך

ימין משה, ירושלים
צילום: יואב מזור

מטרת החיבור

למה בעצם מלמדים תנ"ך בחינוך הממלכתי?  אני עצמי אוהב את התנ"ך מאוד ובאופן אינטואיטיבי ברורה לי חשיבות הוראתו בבתי הספר; אך התשוקה שלי למקצוע לא סיפקה בעבורי טיעון מספק, ובשיחות מזדמנות רבות עם בני נוער וצעירים בני גילי מצאתי כי אכן נגעתי בנקודה רגישה -מעט מאוד צעירים חילוניים יודעים לומר מדוע לדעתם חשוב ללמוד תנ"ך בבית הספר, ורבים אף מצהירים בפה מלא כי המקצוע מיצה את עצמו ואין אף סיבה טובה ללמדו. מתוך ההקשר הזה היה לי ברור כי אצא למסע בניסיון למצוא תשובה מספקת לשאלתי מדוע צעירים-חילוניים שרואים עצמם ”ישראלים“ (בהבדל מ“יהודים“) צריכים ללמוד תנ"ך בחינוך הממלכתי בישראל של 2013?[1] 

מהי זהות ישראלית?

הזהות הישראלית איננה דבר אחד מובחן וברור. גם רגש הזהות הלאומי של הרוב היהודי הציוני במדינת ישראל אינו סטטי והומוגני. במשך עשרות שנות קיומה של המדינה היהודית והדמוקרטית בארץ ישראל, עברה הזהות של תושביה תהליך של שינוי מתמיד. באופן כללי ביותר ניתן להבחין בשני שלבים: השלב הראשון היה בעשורים הראשונים של המדינה, והוא התאפיין בזהות קולקטיבית-מגויסת המבוססת על אתוס ההקרבה למען המטרה המשותפת - המדינה, והשלב השני, שנמשך עד היום, מתאפיין בזהות אינדיבידואליסטית תועלתנית שזונחת כל אידיאולוגיה או מטרה קולקטיבית.[2] 

הזהות הישראלית נמצאת עדיין בעיצומו של תהליך התגבשות מחדש. מספר גורמים חברתיים ופוליטיים זירזו את הדעיכה של הנרטיב הישן והכניסו את החברה הישראלית, במודע או שלא במודע, לתהליך של חשיבה מחדש על ערכיה.[3] ובכל זאת, גם היום ניתן לדעתי לדבר על זהות ישראלית חיובית כלשהי. במאמרה "יהדות וישראליות – מבט היסטורי"[4] אניטה שפירא מבהירה כי: "זהות איננה אומרת אחידות - אבל היא מחייבת נאמנות בסיסית וסולידריות, כמו גם תשתית תרבותית משותפת".[5] על פי הגדרה זו ניתן לראות בזהות הישראלית את המאפיינים המשותפים המחברים בין הסקטורים השונים בחברה היהודית-ציונית. מבין הבולטים בהם ניתן למנות את: החיים בישראל, השימוש בעברית כשפה ראשונה וצריכת תרבות ישראלית פופולארית (טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, ספרות). גם צה"ל, שאמנם זוכה לעוינות והסתייגות מצד קבוצות השוליים משני צדי המפה הפוליטית, הוא עדיין לתחושתי גוף שנמצא בלב הקונצנזוס הישראלי. מעבר למאפיינים ספציפיים, ניתן לדעתי עדיין לדבר על איזושהי סולידריות ישראלית החבויה רוב הזמן מתחת לפני השטח אך לא מאחרת להגיח בשעת הצורך - בעיקר בזמן מלחמה ומצוקה.

מרבים כיום להזכיר ולהדגיש את המתחים והקרעים הרבים בחברה הישראלית, אך למרות כל הקשיים, ניתן עדיין לדבר על "ישראליות" כלשהי שמאפיינת את רוב האוכלוסייה היהודית-ציונית במדינה. בהמשך דברי אנסה להראות את חלקו של התנ"ך בעיצוב אותה זהות.

מעמד התנ"ך בחברה היהודית המודרנית

לימוד התנ"ך לא היה נהוג במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. הלימוד התרכז לרוב בספרות הרבנית. תנועות יהודיות מודרניות – ההשכלה, ואחריה הציונות – הן אלה שהעלו את התנ"ך למעמד חדש, כאשר בחרו להתמקד בלמידתו ובניתוקו מהפרשנות הרבנית המחייבת. שפירא, הטוענת כי התנ"ך היה במשך כמעט מאה השנה (מראשית הציונות המדינית) "הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל",[6] מצביעה על פיחות בולט במעמדו החל משנות ה-70 של המאה ה-20. היא רואה במלחמת ששת הימים נקודת תפנית בולטת בהקשר הזה, ומביאה שלוש סיבות עיקריות שהביאו לירידת הספר מגדולתו בשנים שאחריה: 1) ניכוס התנ"ך על ידי גורמים לאומניים דתיים; 2) חדירת הגישה המסורתית להוראת המקרא לבתי הספר הממלכתיים; 3) תום העידן האידיאולוגי בחברה הישראלית.[7] על עירעור מעמדו של המקרא בחברה הישראלית דנו עוד רבים.[8]

מה תשיב לתלמיד המקשה - מדוע לומדים תנ"ך?

כיום לימוד התנ“ך כמקצוע חובה בבית הספר כבר אינו מובן מאליו,[9] והשאלה "מדוע אנחנו לומדים תנ"ך?" נוכחת בשיח הציבורי ובעלת השפעה על התלמידים הצעירים בחינוך הממלכתי.[10] הרגע בו תלמיד קם באמצע שיעור ושואל מדוע לומדים את המקצוע, הוא רגע מפחיד ומלחיץ לכל מורה, אך בעיני זו שאלה חשובה ולגיטימית, ולכן על כל מורה להכין לה תשובה טובה מבעוד מועד.

ובכן מה נשיב - מדוע באמת לומדים תנ"ך? אין ספק שבהוראת תנ"ך כמקצוע מורכב, המשלב כמה דיסציפלינות ממדעי הרוח, גלום ערך דידקטי רב. כמו לימוד הספרות, התנ"ך יכול לחדד ולהעמיק מיומנויות מורכבות של הבנת הנקרא, ביאור טקסט מורכב, הבעת דעה ועוד. כמו לימוד היסטוריה, ההיכרות עם אירועי העבר דרך התנ"ך יכולה להקנות לתלמיד הבנה טובה יותר של ההווה.[11] כמו לימוד הלשון העברית, אין ספק כי לימוד התנ"ך משפר את כישורי השפה של התלמיד ומרחיב את אוצר המילים שלו. עם זאת, את כל הרווחים הדידקטיים האלה התלמיד יכול להפיק גם במקצועות הספציפיים שנועדו לכך, זו בדיוק מטרתם. 

אם הוראת מקצוע התנ"ך בחינוך הממלכתי הייתה מסתכמת בשילוב אינטרדיסציפלינרי בין כמה מקצועות, לא הייתה לו זכות קיום כמקצוע מן השורה במערכת החינוך. מקצועות אחרים כמו ספרות והיסטוריה הם מקצועות שה"לגיטימיות" שלהם איננה מוטלת בספק; מדובר במקצועות שנלמדים בכל מערכת חינוך בעולם המערבי, וגם אם חלה דעיכה במעמדם ובחשיבותם (לעומת מקצועות מדעיים שנתפסים כחשובים יותר ו"משתלמים" לעתיד), עדיין יש קונצנזוס שאלה מקצועות חשובים שצריכים להילמד. 

יתכן ואנחנו המורים כלל לא נידרש להשיב לאותו תלמיד, כיוון שחבריו לכיתה כבר יגיבו להערתו הפרובוקטיבית. גם בקרב התלמידים יכולות לעלות מגוון של הצדקות להוראת המקצוע: תלמידה אחת מאוד מתחברת לפן הפילוסופי של המקצוע - היא נהנית בעיקר מהטקסטים העוסקים בתיאולוגיה ומוסר, ומהדיונים שנפתחים בעקבותיהם בכיתה. תלמיד אחר, מגיע מבית מסורתי וחשיבות המקצוע ברורה לו מאליה כבסיס לדת היהודית התופסת נתח משמעותי מחיי היומיום בביתו. תלמידה אחרת מרותקת מההיסטוריה של תקופת המקרא ואילו התלמיד היושב לידה מתרשם בעיקר מיופיו הספרותי. 

ניתן למנות עוד סיבות רבות בגללן תלמידים עשויים לאהוב את המקצוע ולרצות ללמוד אותו. כולן סיבות יפות ותקפות, אך עדיין, אף אחת מהן לא יכולה לעמוד בפני עצמה, וגם כל הסיבות הללו יחד עדיין לא מצדיקות את הוראת המקצוע כמקצוע עצמאי ונפרד. הוראת התנ“ך חייבת להכיל רובד נוסף, כדי לבסס את מעמדו במקום חשוב במערכת החינוך הממלכתית, התנ"ך חייב להוכיח שיש בו משהו מעבר. אינטואיטיבית, לכל אחד מאיתנו ברור שחווית לימוד התנ"ך היא אחרת מחוויית הלמידה על האודיסיאה או על העיר האירופאית בימי הביניים. התנ"ך הוא ספר שגם בעידן המנוכר של היום, קיימת בלב כל אחד מאיתנו זיקה אישית לגביו. אני מתחבר לדבריו של אוריאל סימון שהמחיש יפה כיצד כל ישראלי יכול לאהוב את התנ"ך או לשנוא אותו, אך איננו יכול להישאר אדיש אליו:

מעמדו של התנ"ך כספר המכונן של עם ישראל דומה למעמדם של הורים; אפשר לפתח אליהם זיקות מזיקות שונות, אבל במעמקי הלב אי אפשר להתייחס אליהם כאל אנשים זרים. בדומה לכך יכול אדם מישראל לכבד את המקרא, לאהבו, להישמע לדברו, או שהוא יכול להפר את דברו, למרוד בו, להתנכר לו, אבל דומה שאינו יכול להתייחס לספר הספרים כאל אחד הספרים.[12]

שאלת הזיקה האישית לספר ולמקצוע יכולה להיראות כשאלה פופוליסטית שאינה במקומה. בוודאי לא היינו מעלים על הדעת לשאול את התלמיד לזיקתו האישית למקצוע המתמטיקה והאנגלית, וגם לא לגיאוגרפיה והיסטוריה כללית. אולם דווקא ההבדל הזה בין המקצועות והייחוד של הוראת התנ"ך הם שמאפשרים את השאלה הזו ואת הדיון המעמיק שעשוי לבוא בעקבותיה. מתוך הבנה זו, אבקש להציע בהמשך גישה ייחודית אל התנ"ך שתגרום גם לתלמיד החילוני לברר ולבחון את הזיקה האישית שלו לספר, ותצדיק בכך את הוראת המקצוע במסגרת החינוך הממלכתי.

תנ"ך כמקצוע לאומי-הומניסטי

ראובן גרבר, בפרק הרקע לספרו "הומניזם ישראלי", בוחן את מטרות החינוך הממלכתי בישראל כשהוא מתמקד בדמותו הראויה של בוגר המערכת. הוא מציע חלוקה פשוטה וקולעת של מקצועות הלימוד בבית הספר לשלוש קבוצות על פי מטרות הוראתם:[13]

• חינוך הומניסטי כללי: ספרות כללית, היסטוריה, אנגלית,[14] גיאוגרפיה וכו'. מטרת המקצועות הללו להקנות את מיטב ערכי התרבות ההומניסטיים האוניברסאליים.[15]
• חינוך מדעי: טבע, פיזיקה, מתמטיקה, כימיה, מחשבים וכו'. מטרת הוראת המקצועות הללו היא לסייע לבוגר המערכת להמשיך ללימודים גבוהים ולרכוש מקצוע ראוי שיבסס את קיומו החומרי.
• חינוך לאומי-הומניסטי: תנ"ך, תלמוד, מועדים, מולדת, ספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל וכו'. בהוראת מקצועות אלה "מושם דגש על היבטיהם הלאומיים וההומניים במטרה לעצב זהות ישראלית ולהנחיל אותה."[16]

ברצוני לאמץ את החלוקה של גרבר ולמקד את הדיון במקצועות החינוך הלאומי-הומניסטי. קודם כל, יש לציין כי לא קיימת חלוקה כל כך חדה וברורה בפועל. למעשה בשיעורי ההיסטוריה והספרות לומדים לסירוגין תכנים כלליים אוניברסאליים ותכנים לאומיים פרטיקולאריים. העירוב הזה עשוי לטשטש את ההבדל המהותי בין החינוך ההומניסטי הכללי לבין החינוך ההומניסטי היהודי;[17] הבדל שמצוי בעולם האקדמי בישראל, בו יש הפרדה בין תחומי הדעת העוסקים בעם ישראל ותרבותו לבין תחומי הדעת הכלליים. לדעתי ניתן לנסח את ההבדל הבסיסי בין שני התחומים כך: במקצועות החינוך ההומניסטי הכללי התלמיד ילמד את היצירות הספרותיות והאירועים ההיסטוריים הגדולים, החשובים והמשפיעים ביותר על העולם. בסיום תהליך הוראה מוצלח הוא ירכוש את הידע הכללי הבסיסי הדרוש לכל אדם ששואף לראות את עצמו כחלק מהעולם המודרני. במקצועות החינוך הלאומי-הומניסטי, התלמיד ייחשף לאירועים היסטוריים שהם לא בהכרח בעלי חשיבות מרכזית בתולדות העולם, ולא בהכרח חוללו מהפכות או שינויים בקנה מידה רחב. הוא יכיר יצירות ספרות שלא כולן נתפסות בהכרח כחלק מקורפוס יצירות המופת העולמי שכל אזרח העולם חייב לקרוא. בסופו של התהליך (אם יצליח) התלמיד יחזיק בזהות ישראלית חיובית ומפותחת, תהיה לו היכרות בסיסית עם ההיסטוריה והתרבות של העם שלו, ויהיו בידיו כלים שיאפשרו לו להמשיך ולהעמיק את הזיקה לעמו ולתרבותו. ההבדל הבסיסי הזה במטרות ההוראה יוצר קושי בהוראת שני התחומים במסגרת שיעור אחד, ואין ספק שהתלמידים חשים במתח הזה גם אם אינם יכולים לתאר אותו באופן מדויק. 

הטשטוש הזה בין שתי קבוצות המקצועות בחינוך הממלכתי בישראל פוגע לדעתי בעיקר בתחום הדעת הלאומי-הומניסטי. קשה יותר לעמוד במטרת ההוראה של מקצועות אלו, שהיא כאמור לעצב ולהנחיל זהות, כאשר הם מעורבים בלימודים כלליים. במקרים רבים התכנים הלאומיים נתפסים על ידי התלמידים באופן דומה לתכנים הכלליים, כתכנים שבר-סמכא כלשהו החליט שחשוב להכיר, אך אין להם זיקה או קשר ספציפי וייחודי לתלמיד.

כאן אנו מגיעים למקצוע החריג בנוף, מקצוע החובה היחיד בבחינות הבגרות שמכיל תוכן לאומי-הומניסטי באופן מובהק, כך שלא תלמיד ולא מורה יכולים להתעלם ממנו. דווקא העובדה שהתנ"ך מתבלט בנוף כמקצוע בעל אופי יהודי-לאומי בלעדי היא שמעלה את שאלת הרלוונטיות שלו בקרב קהלים בעלי זיקה הומניסטית אוניברסאלית החשים מנוכרים למסורת היהודית ורואים בתנ"ך את מייצגה. אולם, אין לראות בתנ"ך באופן בו הוא נלמד בחינוך הממלכתי שגריר של הדת היהודית שנועד להניע את התלמיד לקיום תורה ומצוות. אני מציע לראות בו את הבסיס לכל החינוך הלאומי-הומניסטי, נקודת ההתחלה של ההיסטוריה והתרבות היהודית, והגורם המעצב והמשפיע ביותר גם על התרבות והזהות הישראלית בת זמננו. 

התנ"ך כבסיס לזהות ולתרבות הישראלית

ברור לכל כי התנ"ך הוא הספר המכונן של העם היהודי,[18] לא ניתן לתאר את תולדות הדת, ההיסטוריה או התרבות היהודית מבלי להתחיל בספר הספרים. אליעזר שביד מצביע על שתי סגולות של התנ"ך שמבססות את מעמדו המיוחד בתרבות היהודית המודרנית והמסורתית: 

ראשית, הוא נחשב למקור הראשון שנוצקו בו היסודות הקבועים, העל-זמניים, המזהים את תרבות עם ישראל בהיקפה הכולל ובמשך כל הדורות. שנית, הוא נחשב למעיין הראשי שממנו שופעים כוחות היצירה הסגולית של העם וממנו הם מתחדשים בכל דור ודור.[19] 

אם כך, התנ"ך משמש בעת ובעונה אחת כיסוד האיתן עליו היהודים נשענים וכמקור החי ממנו הם שואבים. אולם, אין מטרתי לדון במעמדו של התנ"ך בעולם היהודי, בפרק זה אבקש להתמקד בתנ"ך כבסיס לזהות ישראלית. התייחסתי לעיל לאופן שבו עלה התנ"ך למעמד רם בעקבות עליית תנועות יהודיות מודרניות כמו ההשכלה והציונות. שיא התהליך היה עם הקמת המדינה והשימוש בתנ"ך כמקור מרכזי להנחלת האידיאולוגיה הלאומית. אולם כיום אנו חווים תהליכים פוסט-מודרניים של התפרקות האידיאולוגיות הלאומיות הגדולות והסתייגות מכל מסגרת פרטיקולארית שעומדת נגד תהליכי הגלובליזציה.[20] התנ"ך כבר לא יכול לשמש מקור להצדקת מרבית מרכיבי האידיאולוגיה: אם בימי ראשית המדינה היה קל לגבות בתנ"ך את ערכי החקלאות והריבונות העצמית, כיום הרבה יותר קשה (עד בלתי אפשרי) למצוא בו תימוכין לערכי הדמוקרטיה וההומניזם האינדיבידואליסטי המערבי.

אך גם מול כל התהליכים הפוסט מודרניים, קשה לטעון כי הזהות הישראלית הולכת ונעלמת. כפי שטענתי  לעיל, קיימת תחושת זהות ישראלית ברורה, והתרבות הישראלית הפופולארית המשקפת אותה נמצאת בפריחה יצירתית מרשימה. זהות מחייבת נאמנות וסולידריות בסיסית, והיא מוכרחה להישען על תשתית תרבותית היסטורית (ולא דתית) משותפת.[21] במציאות המורכבת של החברה הישראלית, התנ"ך הוא המקור התרבותי-היסטורי הבולט המוסכם על כל הזרמים, גם היום.

שביד מבדיל בדיונו בין תפיסת התנ"ך בתנועות היהודיות המסורתיות והמודרניות. בתנועות המסורתיות מקור הסמכות של התנ"ך הוא בהתגלות אלוהית, ואילו בתנועות היהודיות המודרניות מקור הסמכות הוא בעם עצמו שיצר את הספר והנחיל אותו מדור לדור.[22]  הוא רואה בתנ"ך "המשאב הראשון והראשי לעיצוב הזהות העצמית הייחודית של התרבות היהודית המודרנית".[23]

התנועה הציונית נכללת בקטגוריית "התנועות היהודיות המודרניות", והישראליות החילונית בת זמננו היא תוצר ישיר של תנועה זו. לפיכך, יכולים אנו להסיק כי התנ"ך הוא גם המקור הראשון והראשוני של התרבות הישראלית.[24] הא כיצד? ברמה הכללית, בעצם העובדה שאנחנו יושבים במדינה שנקראת "ישראל" שהוקמה על אדמת ארץ ישראל ושפתנו היא עברית אנחנו כבר מושפעים באופן ישיר מהתנ"ך. ברמה היומיומית יותר ניתן להצביע על שמות הילדים, היישובים והרחובות שרבים מהם מאומצים ישירות מהתנ"ך. כמו כן עלינו לקחת בחשבון גם את התרבות הישראלית הפופולארית שכוללת אינספור יצירות (בספרות, במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע ועוד) שמושפעות באופן ישיר או עקיף מהספרות המקראית.[25] פעמים רבות אנחנו נוטים להזכיר את השפעת התנ"ך על מציאות היומיום בעיקר בציטוט פסוקים בנאומי פוליטיקאים ובניבים מקראיים השגורים בשפה,[26] אך בכך אנחנו מתעלמים מההשלכות הנרחבות והמשמעותיות הרבה יותר שיש לספר הספרים על חיינו.

מסקירה זו נראה כי מקומו של התנ"ך כל כך בולט ומרכזי בתרבות הישראלית המודרנית עד שאין כל צורך לדבר על כך, אך לצערנו, לא כך הם פני הדברים בפועל. למעשה, חלקים נרחבים מהציבור לא רואים את מרכזיותו של התנ"ך בכינון תרבותנו, ותחושת חוסר הרלוונטיות זועקת במיוחד כשמגיעים להוראת המקצוע בחינוך הממלכתי. לפי דעתי והתרשמותי, החינוך הממלכתי רואה בתנ"ך מקור מיושן וחסר חשיבות לתרבות ההווה. מתוך שלילת הרלוונטיות של התנ"ך, נגזרת שלילתן של רוב יצירות התרבות הישראליות ששואבות ממנו במידה כזו או אחרת.[27] דחיקן התנ“ך לקרן זווית שומטת את הקרקע תחת כל הרעיון הציוני (שכאמור נשען על התנ"ך באופן עמוק), תחת כל התייחסות מרומזת לאירועים או דמויות מקראיות ולמעשה, וגם תחת כל יצירה שנכתבה בעברית המודרנית, שגם היא מבוססת בראש ובראשונה על לשון המקרא.[28] המסקנה הבלתי נמנעת היא שהישראלי מוכרח להכיר את התנ"ך, כדי להיות בעל יכולת בסיסית להבין ולהתחבר למרחב החברתי והתרבותי בו הוא חי. 

רעיון השימוש בתנ"ך כבסיס לתרבות ולזהות הישראלית איננו רעיון חדשני או מהפכני ולמעשה הוא מאפיין מגמה שהולכת וצוברת תאוצה בחברה הישראלית החילונית. חוקרים רבים[29] מצביעים על שיבה של הציבור היהודי החילוני אל המקורות היהודיים בשנים האחרונות. טאוב מראה במאמרו כיצד ציבור זה זנח בהדרגה את מקורותיו היהודיים ואף פיתח אנטגוניזם כלפיהם בעקבות זיהויים עם הזרמים הקיצוניים של הציונות הדתית, שהשתמשו במקורות היהודיים כדי להצדיק כיבוש ודיכוי של עם זר.[30] יתכן ואנו עדים לתחילתה של ההתפקחות, כאשר הציבור החילוני מתחיל לשוב בזהירות אל התכנים היהודיים, אחרי שנים רבות של נתק. השיבה הזו אל חיק היהדות היא לא במטרה למצוא בה בסיס לדרך חיים יומיומית ברמת המצוות, אלא במטרה לשאוב ממנה כמקור התרבות והזהות הלאומית.

כמה סייגים

יש המאשימים את הוראת התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים בכך שהיא מתעלמת מאופיו הבסיסי של התנ"ך כספר דתי, ובמידה מסוימת "מחלנת" אותו. חשוב לי לומר שבהתמקדות שלי בתנ"ך כמקור התרבות והזהות הישראלית אין בכוונתי להתעלם או להתכחש לאופיו הדתי. אין ספק כי התנ"ך הוא ספר בעל אופי דתי, המכיל חלקים נרחבים העוסקים בציוויי האל לאדם, וכן קטעים רבים ששימשו ומשמשים למטרות ליטורגיות ופולחניות. למעשה, הרעיון הדידקטי שלי עוסק פחות בספר עצמו ויותר בחשיבותו ובשימוש שעשו בו לאורך הדורות. לכן, דומני כי העובדה שאני לא מזכיר את היותו ספר דתי במהותו לא צריכה לפגוע במעמדו. הדיון בהשפעות של התנ"ך עוקף את הדיון הטעון בסמכותו הדתית, סוגיה שבוודאי יהיה קשה להגיע להסכמה בנוגע אליה בכיתה ממוצעת בחינוך הממלכתי.

בנוסף, עשוי להתקבל הרושם כי התנ"ך הוא הגורם הבלעדי בעיצוב התרבות הישראלית, אך זו לא טענתי. כמובן שיש גורמים נוספים שמעצבים את הזהות הישראלית, מהווים יסודות לתרבות הישראלית ובעלי נוכחות במרחב הציבורי הישראלי מעבר למקרא. בין הבולטים יש למנות את: הנרטיב הציוני, שלו עמידה וקיום גם בפני עצמו, ואי אפשר לומר שהוא מבוסס באופן מוחלט על התנ"ך; השואה, שחוקרים רבים מצביעים עליה כנרטיב המרכזי להבנת הזהות הישראלית בימינו, מעצבת במידה רבה את תפיסת העבר וההווה של הנוער כיום;[31]  האתוס הצבאי - צה"ל, מלחמות ישראל וגיבוריהן - הוא בעל נוכחות מרכזית בשפה, בתרבות ובמרחב הציבורי. טענתי לא שואפת להוריד ממקומם של הגורמים הללו, אלא להציג את התנ"ך כמקור הראשון, ממנו הכל התחיל, ועליו נשענים במידה כזו או אחרת גם הנרטיבים האחרים.

סיכום

כעת, בסוף המסע הזה בעקבות משמעות הוראת התנ"ך, מצויות בידי כמה תובנות. ראשית, אני חש כי נגעתי בשאלה מורכבת מאין כמותה, הכרוכה בשאלות גדולות רבות כמו: מהי הזהות הישראלית? מהי מטרת מערכת החינוך? מהי התרבות היהודית? ועוד; ברור לי כי לא התקרבתי בשום דרך להקפה ממצה של הנושא. מובן לי כי עשיתי מספר הכללות והפשטות, ולא התייחסתי באופן מספק לקבוצות ורעיונות שחורגות מקהל היעד המצומצם שהגדרתי. עם זאת, הדיון הזה החל בסופו של דבר כניסיון להתמודד עם שאלה בעלת חשיבות תיאורטית ופרקטית, ואני מרגיש שלשאלה זו מצאתי תשובה שתוכל לשרת אותי בהמשך. שמחתי למצוא בסיס אקדמי רחב התומך בתפיסתי - תפיסת התנ"ך כמקור לזהות ולתרבות הישראלית.

הבנתי כמה חשובה היום הנחלת הזהות הישראלית במערכת החינוך, וכמה מקומו של מקצוע התנ"ך עשוי להיות מרכזי במלאכה חשובה זו. הגישה לתנ"ך כיצירה אנושית עתיקה, שנשמרה לאורך כל תולדות עמנו ומשמשת גם היום לעיצוב החברה שלנו, מזמינה את התלמידים להכיר ולהבין את התנ"ך מתוך עצמו. על פי גישה זו, אין חלקים טובים ורעים בתנ"ך, הראויים יותר או פחות להילמד. אין נסיון להכפיף את התנ"ך לאידיאולוגיה השלטת כפי שהיה נהוג בימי ראשית המדינה. יש הכרה בחשיבותו של התנ"ך ובהשפעתו עלינו, אך מטרת ההוראה בפועל תהיה הבנתו בפני עצמו, מתוך הקשרו והקניית מיומנויות עצמאיות שיאפשרו לתלמידים להמשיך וליהנות ממנו גם בעתיד.

אני מקווה שתובנותי תסייענה לעמיתי המורים לעתיד ובהווה. 

אני מזמין את כל הקוראים להגיב ולהעיר. 

*חיבור זה יסודו בעבודה סימינריונית שכתבתי בקורס ‘גישות דידקטיות בהוראת המקרא’ של ד”ר לאה מזור. מי שמעוניין לקרוא את העבודה המלאה (זו הייתה גרסה מקוצרת) מוזמן לפנות אליי. 

איתמר שחר, 

itamar.shahar1@mail.huji.ac.il

הערות

[1] - בניתוח זה התבססתי על סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה: אריאן ושוגרמן, עמ' 26, 64.

[2] - לתיאור מפורט של התהליך ראה: שפירא, זהות; שפירא, יהדות.

[3] - שפירא, יהדות, עמ' 275-274.

[4] - שם, עמ' 275.

[5] - שם.

[6] - שם, עמ' 163.

[7] - שם, עמ' 189-186. ראו גם 

[8] - ראו למשל אמית, עמ' 5; סימון, עמ' 21, בהמשך (עמ' 32) הוא כורך את דעיכת התנ"ך יחד עם ירידת קרנה של האידיאולוגיה הציונית והשימוש שלה בתנ"ך כ"מדרש לאומי": "ברי, על כל פנים, שהציונות הולכת ומאבדת את תוקפה כדת חילונית, ושהתנ"ך חדל לשמש לה ככתבי קודש."

[9] - אמית, עמ' 13.

[10] - סימון, עמ' 21.

[11] - אמית, עמ' 13.

[12] - סימון, עמ' 42.

[13] - גרבר, עמ' 32.

[14] - לדעתי אנגלית יכולה בהחלט להיכלל גם בקבוצת החינוך המדעי. האנגלית משמשת בענפים רבים כשפת המדע וידיעתה ברמה גבוהה היא תנאי ללמידה של מרבית המקצועות האקדמיים.

[15] - כמובן שהמונח "אוניברסאלי" נוגע בעיקר לעולם המערבי ובמקרה הזה לא משקף ערכים שהם באמת מקובלים על כל החברות בעולם.

[16] - גרבר, עמ' 33, ההדגשה שלי.

[17] - אין הכוונה לבקר את מערכת החינוך בהקשר הזה, התופעה הזו לא יכולה להשתנות כל עוד מוקצות כל כך מעט שעות למקצועות החשובים הללו.

[18] - ראה למשל: שביד, עמ' 34.

[19] - שביד, עמ' 11-10.

[20] - שביד, עמ' 25.

[21] - שפירא, יהדות, עמ' 275.

[22] - שביד, עמ' 11

[23] - שם, עמ' 22, ההדגשה שלי.

[24] - שפירא, התנ"ך, עמ' 163.

[25] - פיקאר (עמ' 34), דן בתרבות היהודית בכלל ולאו דווקא בתנ"ך באומרו: "ייחודיותה של התרבות היהודית-ישראלית הוא בהיותה התרבות המרכזית של המרחב הציבורי בישראל."

[26] - אריה סימון (עמ' 9) מדגים מגמה זו.

[27] - שביד, עמ' 25.

[28] - אריה סימון (עמ' 9), מציין כי ניבים מן המקרא השתלבו בשפת היומיום, אך הוא מתעלם מן העובדה כי למעשה כל העברית המודרנית היא מערכת שנוצרה קודם כל על סמך העברית המקראית, תוך אימוץ השפעות רבות מגלגולים מאוחרים יותר של העברית ומשפות אחרות. ראה למשל: "עברית, לשון: בת ימינו", האנציקלופדיה העברית, כרך, ירושלים תשל"ד, עמ' 661-660.

[29] - טאוב, עמ' 63-62; לאור, עמ' 69-68; שפירא, יהדות, עמ' 275; 

[30] - טאוב, כל המאמר.

[31] - שפירא, התנ"ך, עמ' 195; לאור, עמ' 66-65; סימון, עמ' 35-34.

ביבליוגרפיה וקיצורים

אמית י' אמית, עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי: תכנית הלימודים תשס"ג - מבט לאחור ומבט לפנים, אבן יהודה 2010

אריאן ושוגרמן א' אריאן, א' קיסר שוגרמן, יהודים ישראלים – דיוקן, ירושלים 2011

גרבר ר' גרבר, הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית, תל-אביב תשע"א

ועדת שנהר דו"ח ועדת שנהר, "עם ועולם"- תרבות יהודית בעולם משתנה, המלצות הועדה לבדיקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי, מחלקת הפרסומים, משרד החינוך, התרבות והספורט, ירושלים תשנ"ד

טאוב ג' טאוב, 'הכמיהה ללאומיות', בתוך: ד' צוקר (עורך), אנו היהודים החילונים: מהי זהות יהודית חילונית?, תל אביב 1999

יצחקי י' יצחקי, 'חילוניות יהודית מהי?', בתוך: ד' שחם (עורך), יהדות כתרבות - היופי שבחילוניות, הארץ, תל אביב 2011, עמ' 10-8

לאור ד' לאור, 'זהות ישראלית חדשה: האמנם נולדנו מן הים?', כיוונים חדשים 9 (תשס"ד), עמ' 70-62

סימון אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא - המקרא באור שאלות השעה, תל אביב 2002

אריה סימון א' סימון, אדם בצלם: חינוך הומניסטי ולימוד מקרא, תל אביב תשנ"א

פיקאר א' פיקאר, 'יהדות כתרבות', בתוך: ד' שחם (עורך), יהדות כתרבות - היופי שבחילוניות, הארץ, תל אביב 2011, עמ' 35-34

שביד א' שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל: עיון בסיפור, בהוראה ובחקיקה של החומש, תל אביב תשס"ד

שפירא, התנ"ך א' שפירא, 'התנ"ך והזהות הישראלית', בתוך: יהודים, ציונים ומה שביניהם, תל אביב 2007, עמ' 196-163

שפירא, יהדות א' שפירא, 'יהדות וישראליות - מבט היסטורי', בתוך: יהודים, ציונים ומה שביניהם, תל אביב 2007, עמ' 276-259

שפירא, זהות א' שפירא, 'מדור הפלמ"ח לדור ילדי הנרות - זהות ישראלית בהשתנות', בתוך: יהודים, ציונים ומה שביניהם, תל אביב 2007, עמ' 258-247