מסע חיים מהכפר באתיופיה אל ישראל - על ספרה של מקונן

וובעלם טזזו מקונן, פסיפס של מסע, עריכה: ד״ר לאה צבעוני, הוצאת צבעונים, תל אביב תשע״ז 2017, 152 עמודים  

הוצאת צבעונים

׳מסע׳ הוא סיפור חייה של וובעלם טזזו מקונן החל מילדותה בכפר באתיופיה, דרך המסע לסודן, עלייתה לארץ במבצע משה בשנת 1984, וחבלי הקליטה שלה. כיום היא בעלת תואר שני בחינוך מאוניברסיטת בר-אילן, מאמנת בכירה ואשת חינוך, נשואה ואם לילדים. מקונן, ששפת האם שלה אמהרית, כתבה את סיפוריה ושיריה בעברית. הפסיפס שיצרה מבטא את עולמה של עולה מאתיופיה שהגיעה להשגיה תוך מאבקים בגזענות, באפלייה, בפערי התרבות והדורות, וגם את עולמה כאשה צעירה על אהבותיה וחיי הזוגיות שלה. 

פרקי הספר הם: 

משהו צומח בתוכי / על הכתיבה / פלא של אימא / צאן ובקר ומשחקים בכפר / המסע / ריקוד של אימא ובת / זמן שירים / אם הילדים שמחה /

חלומות ומציאות / סיפורים על ילדים ואגדות / מודל לחיים / שונה וייחודי / המנהל שרצה יותר מדיי / כל משבר מחזק ומצמיח אותי / מה הקשר /

שירים הם ברכות מיוחדות / אמונה שכזאת / דרכים לשנות ולהשתנות. 

הנה פרק מסיפרה:

אֶנָטֶה [אִמָּא]

אִמָּא נוֹשֵׂאת תִּשְׁעָה יְרָחִים בְּבִטְנָהּ

אִמָּא מְחֻבֶּרֶת בַּגּוּף וּבַנְּשָׁמָה.

לְכָל אֶחָד יֵשׁ אִמָּא

לִי הָיְתָה אִמָּא מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ.

אַהֲבָה לְלֹא תְּנַאי

נְתִינָה לְלֹא צִפִּיָּה.

הִקְנְתָה עֲרָכִים

דָּאֲגָה לַצְּרָכִים.

הִרְגִּישָׁה לַמֶּרְחַקִּים,

הֵכִינָה מַעֲנֶה לְאֶתְגְּרֵי הַחַיִּים.

אִמָּא זוֹ מִלָּה עִם עָצְמָה 

גָּאיָה הִיא אִמָּא אֲדָמָה.

מִמֶּנָּה בָּאנוּ וְאֵלֶיהָ נֵלֵךְ, לְעוֹלָם.

פלא של אימא

טְרֵנְגוֹ הייתה אימא שלי. 

טְרֵנְגוֹ הוא סוג של פרי דמוי אתרוג, משובח ואיכותי. בשבילי היא הייתה זן נדיר.

אימא לימדה אותי כלל חשוב. אל תשאלי אדם מה שלומו, היא אמרה. את תראי זאת על פניו. הכלל הזה מתחבר לתורה הסינית המחלקת את הפנים לשלושה חלקים: החלק הרוחני-שמימי, החלק האנושי והחלק הארצי. לפי החלקים האלה בפניו של אדם אפשר לדעת את קורותיו.

דבריה של אמי תמיד היו טבולים במשל, בפתגם או בסיפור, והייתי שותה בצמא את דבריה.

אחד הפתגמים החזקים שלה היה 'אנגדיך למוודד אלמויין אלטם. אמנה תממלהו זנדרוס אלמותם'. הפירוש: לאהבה לא אהיה עוד תמימה. אם בשנה שעברה חליתי, השנה לא אמות למענה.

אימא שלי הלכה עם האמת שלה עד הסוף. היא נלחמה נגד גזרות של גויים ובטחה רק באחד. כך למשל אל הכפר שבו גרנו הגיעה החלטה של הרשויות שיום השוק יהיה בשבת.

אימא הייתה האישה היחידה שסירבה לחלל שבת, אף שאיימו לקנוס ולכלוא אותה.

גם במסע המפרך מאתיופיה לארץ היא לא נגעה במאכל של גוי ושמרה באדיקות על הכשרות.

עם זאת טְרֵנְגוֹ, אימא שלי, לא הייתה מושלמת. אני אהבתי אותה והערצתי אותה על מה שהייתה בשבילי ובשביל האנושות כולה.

כשהתחלנו במסע לארץ ישראל לא שאלו את הילדים אם הם רוצים לצאת. פשוט הורו לנו לצאת, ויצאנו עם המבוגרים. כשהגענו לארץ נתקלתי בילדים שקיללו אותי וזרקו עליי אבנים. הם אמרו לנו שנחזור לאתיופיה, שאנחנו לא יהודים, שעלינו לארץ רק בגלל שהיינו רעבים. היה לי קשה. הייתי בת עשר, חזרתי הביתה ובכיתי לאימא. אמרתי לה: למה עלינו לארץ הזאת? אני רוצה לחזור לאתיופיה. סיפרתי לאימא שילדים זרקו עליי אבנים ושאני החזרתי להם. הייתי נסערת. אימא הרגיעה אותי ואמרה: ילדה שלי, את חכמה, את יכולה להתמודד עם זה. אני מאמינה בך שתצליחי בחיים בארץ ישראל. כל התחלה קשה. את שווה לכולם ואף יותר, כך אמרה לי. כשמברכים אנשים אומרים להם 'יסט בלהטון ייגונדל גולבטון יסצ'ך' - שה' ייתן לך תבונה של אישה וחריצות של נמלה.

כך תתמודדי, היא אמרה.

גילוי נאות. אימא ילדה אחד עשר ילדים, שמונה מהם בחיים. כל חיי הרגשתי שבין אימא שלי וביני יש מערכת יחסים מיוחדת, שונה מהיחסים שהיו לה עם שאר הילדים. 

גוננתי עליה יתר על המידה. אנשים חששו לדבר בחוצפה לאימא שלי בפניי, כי מיד הייתי עוצרת אותם וסותמת את הפיות שלהם. מצד אחד אימא הייתה גאה בי, ומצד שני היו רגעים שהייתה נבוכה מהתנהגותי. הילדה הקטנה הזאת, הייתה אומרת, חכמה ויודעת לעשות דין ומשפט. אבל יש בה גם חוצפה ללא ספק. 

כשעברנו למגורי קבע בפתח תקווה, ניסו לשכנע אותי ללכת לפנימייה. אמרתי שאני לא עוזבת את אימא שלי, שאני לא משאירה את אימא שלי לבד. 

כשהלכתי לבית הספר חששתי לאימא שלי. שאלתי את עצמי אם אמצא אותה בשלום כשאחזור. היא לא הייתה אישה בריאה. לאחר שעלתה לארץ חלתה במחלות רבות שלא היו ידועות לה קודם לכן: לחץ דם, אסטמה, סוכרת. יתרה מזאת, היא הייתה עסוקה במחשבות על שתי אחיותיי הגדולות שנשארו באתיופיה.

לקראת חזרתי מבית הספר, אימא הייתה מכינה אנג'רה [פיתה עם חורים] ודאבו [לחם].

פעם חזרתי הביתה ומצאתי אותה בוכה.

אזרתי אומץ ונזפתי בה. אימא, למה את בוכה? את צריכה להתפלל שבנותייך יעלו לארץ, 

את צריכה להודות לבורא עולם על אלה שהגיעו לארץ בריאים ושלמים.

מיד היא ייבשה את דמעותיה. חצופה, היא מלמלה.

כשהאחים שלי באו, היא שיתפה אותם בדברים שאמרתי לה, והם, בדרכם, חיזקו אותה.

זה באמת נכון, היא אמרה, אני צריכה להודות ולהתפלל לבורא עולם.

לעתים הייתי מגיעה הביתה ומוצאת אותה חולה. הייתי נוסעת אתה לבית חולים, עוברת אתה את הבדיקות והטיפולים. אם היו מאשפזים אותה, הייתי ישנה אתה ובבוקר הולכת ללמוד. אם הייתה חוזרת הביתה, הייתי חוזרת אתה וסועדת אותה בבית.

כשאימא הייתה בקו הבריאות, הייתה קמה מוקדם בבוקר ומכינה בּוּנָה [קפה]. בימי החורף הייתי דואגת לה. הייתי אומרת לה שתישאר במיטה, מכינה לה כוס תה, הולכת לקנות לחם טרי, מכינה לה פרוסה עם חומוס ותה ליד מיטתה, מנשקת אותה במצח והולכת ללימודים. היא הייתה מבקרת יולדות וחולים באופן אינטנסיבי. תמיד הייתה מביאה אתה דייסה או אנג'רה בווֹט [רוטב] וגם תרומה כספית. היא הייתה מטפלת בילדי השכנים ובנכדים שלהם. כל שנה היא הייתה עושה סעודת מצווה בשמחת תורה. הייתי מסתובבת בבתי השכנים כדי להזמין אותם. לאחר מכן היא הייתה מציידת אותי באוכל ומשקאות כדי לחלק לזקנים או לחולים שלא יכלו להגיע לסעודה. היא אהבה אדם וחייה היו סביב הנתינה. 

כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה, היא ממש התרגשה והייתה גאה בי. זה היה בשבילה סוג של הגשמת חלום. גם כשהייתי סטודנטית הגעתי לעתים קרובות הביתה. דאגתי לה כל כך. 

פעם היא עברה אירוע מוחי ואושפזה בבית החולים. שם היא אמרה לי שהיא ממש מפחדת שאחותי או אחי יכניסו אותה למוסד, לבית אבות. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה: אימא, כל עוד אני חיה על פני האדמה, אף אחד לא יעז לגעת בך או להעביר אותך לבית אבות. את יכולה להיות רגועה. את תישארי בבית שלך עד סוף החיים. היא האמינה לי, נרגעה, וב"ה יצאה מכלל סכנה. 

כל החיים היא לימדה אותנו להתנהג בישרה. קודם כול לפני בורא עולם ואחר כך לפני אנשים. 

פעם, בכפר, כשהייתי עוד ילדה צעירה, ראיתי את אמי סופרת הרבה כסף. לא הבנתי מאין היה לה סכום כזה. הצעתי לה שניקח את כל הכסף ונברח לארץ ישראל. היא אמרה שאלה כספי ציבור שנלקחו מאנשים מסכנים, ושהיא אחראית להעביר אותם לשלטונות. שתקתי אף שלא הסכמתי אתה.

פעם עליתי לאוטובוס, נתתי לנהג מאה שקלים, והוא החזיר לי עודף של כמעט מאה וחמישים שקלים. לקחתי את כל העודף, ולפני שהכנסתי את הכסף לתוך ארנקי ספרתי אותו. הבנתי שהנהג התבלבל, חזרתי אליו ואמרתי לו: שמע, החזרת לי יותר מדיי כסף. הנהג התפעל והודה לי רבות על כך.

*

לקראת פטירתה אמי הייתה חולה מאוד ונזקקה לעזרה.

היא לא תמיד זכתה לעזרה מכל הילדים - כמו בכל משפחה. היו שעזרו יותר והיו שעזרו פחות, אם בכלל. אחת האחיות שלי דרשה שניקח עזרה מבחוץ, ואני מיד אמרתי: אם את רוצה או יכולה, תעזרי. את לא חייבת. אני אעשה הכול כדי לעזור לאימא.

אימא ממש לקחה את זה קשה ואף התפללה למות, כדי שלא תהיה נטל על הילדים.

ניסיתי להגיד לה שהכול בסדר ושאין לה מה לדאוג.

היא בכל זאת התייסרה וסיפרה לי סיפור על אם שגידלה תשעה בנים. כשהתבגרה הם עשו תורנות, והיא ישנה בכל יום אצל בן אחר. יום אחד, בדרכה לאחד מהם, האם נעלמה. האחים חיפשו ולא מצאו אותה. בכפר הייתה אישה ערירית אחרת. האחים אמרו: ניקח את אותה אישה ונטפל בה. האישה הערירית גרה אצל אחד האחים עד יום מותה, והם קברו את האישה הזרה כאמם.

אימא הלכה ונחלשה, ועבורי זה היה זמן עמוס. לפני שיצאתי להשתלמות קניתי שישיית מים, חבילת טישו ומוצרי חלב כדי שיהיה לה אוכל ושתייה. באותו זמן שהיתי בבית מלון והייתי עסוקה ברצף של הרצאות. אך הלב שלי היה עם אימא. התקשרתי אליה כל שעה. לא הייתי רגועה. פחדתי לאבד אותה. הייתי בחודש השמיני להיריון עם בני. חזרתי הביתה ביום רביעי, וביום חמישי האחיין שלי היה אמור להתחתן. אימא הייתה חלשה ולא ממש רצתה ללכת לחתונה. אמרתי לה שאקח אותה בכיסא הגלגלים למכונית. תפגשי את כל הקרובים שאת אוהבת, אמרתי לה, וכמו תמיד הצלחתי לשכנע אותה. 

כך הבאתי אותה לחתונה. המוזיקה הרעישה לה. בסוף החתונה אחותי ובעלי העלו אותה במדרגות הביתה. היא נשמה בכבדות. תחושה של חרדה עטפה אותי. השכבתי אותה על המיטה שלה, ראיתי שבקבוקי המים ליד מיטתה נשארו מלאים. סגורים. מיד הכנתי את החומרים לאינהלציה ונתתי לה לשאוף. אני מכירה את אימא שלי כמו את הדופק שלי. 

הרגשתי שאין לה כוח להילחם. 

אימא, את תהיי בסדר, אימא שלי, את חזקה, את תנצחי גם הפעם, אמרתי לה.

היא לא דיברה, רק הרימה את ידיה והפילה אותן בביטול. זה לא התאים לאימא, אשת הברזל שלי. 

אימא, שאלתי, את רוצה שאקח אותך לבית חולים? 

מה יעשו שם, לג'ה, בתי. עדיף שאמות בבית, היא אמרה בקול חלש ונכנע. 

בבית החולים יקלו עלייך, אמרתי. 

זה הסוף, ילדתי, תהיי חזקה. 

לא. אימא שלי לא מוותרת בקלות. אימא שלי חזקה. 

המחלה נסוגה, אמרתי לה, והרגשתי שהפעם זה לא נכון. הזמנתי אמבולנס. כשהגיע רציתי לנסוע אתה. שתי האחיות שלי ביקשו לנסוע אתה. הרגשתי רע שאני מוותרת, אולי אפילו בוגדת באימא שלי. 

את בהיריון, הן אמרו לי. בנוסף יש לך את הבת שלך. אל תדאגי, יהיה בסדר. 

כשהן אמרו לי לא לדאוג, דאגתי יותר. התקשרתי כל שעה לבית החולים. האחיות שלי סיפרו שאימא בסדר. אני לא האמנתי להן ולא ישנתי בלילה. בבוקר נסעתי אליה. חיבקתי ונישקתי אותה. דיברנו והיא נתנה לי תחושת אשליה שהיא חוזרת למסלול. בכל יום הגעתי אליה בבוקר ובערב חזרתי לבת שלי. 

שיחת הפרדה שלי עם טְרֵנְגוֹ הייתה אחד הרגעים המרגשים בחיי. כאילו הייתה מבוימת כמו בסרט, אבל אלה היו החיים. אֶנָטֶה [אימא] יזמה את השיחה. זה היה במוצ"ש. הבאתי לה דאבו מקמח מלא שעשיתי לכבוד שבת. כמו תמיד היא החמיאה לי, טעמה ולגמה מהבּוּנָה [קפה] שהכנתי לה בתרמוס. 

וובעלמה, היא פנתה אליי, בתי היקרה, את ואחותך, בשבילי אתן זכייה בפיס. בזכותכן הארכתי ימים. עשיתן הכול למעני. אני זכיתי כפי שהייתי אני לאבא שלי, לשכנות לאחיות שלי. תמיד השתדלתי לעשות טוב. זהו, זה הסוף, היא אמרה.

אמרתי לה: אימא, אל תדברי כך, את תהיי בסדר. 

היא אכלה שני ביסים של דאבו ולגמה מעט מים. קשה לי לבלוע, היא אמרה. 

אימא שלי, לאט, אמרתי. 

תחושה כבדה נפלה עליי. בלב כבד נפרדתי ממנה ללילה טוב ונסעתי.

בבוקר חזרתי לבית החולים. היא הייתה בסדר, דיברה אתי. הרופאים אמרו שיש לה דלקת ריאות ונתנו לה אנטיביוטיקה. באותו ערב נשארתי אתה שעות ארוכות. אחרי האירוע המוחי שעברה, היא דיברה על החיים שלה וזכרה רק את הדברים הטובים שקרו בחייה. 

נזכרתי בסיפור המסננת שנוהגים לספר. 

ה' נותן שתי מסננות לאדם עם רדתו לעולם. האחת לשים בה את הטוב, השנייה לשים את הפחות טוב. ה' עושה בכוונה חור במסננת של הדברים הפחות טובים, כדי שכל מה שקורה לאדם ייפול ויימחק מהזיכרון. ככה כשהוא בא לבית דין של מעלה, נשאר רק הטוב במסננת. 

אימא סיפרה שהיה לה טוב. היא עבדה כל החיים, הצליחה ומיצתה את עצמה. 

היו לי חתנים טובים, היא אמרה וחברים טובים. הייתי אדם טוב, הלכתי עם העקרונות שלי. תמיד תאהבו ותעשו טוב. תסלחו קודם כל לעצמכם. אני סלחתי לכולם, אמרה.

אחי ניסה לעצור אותה מלדבר. הוא חשש שהיא תתעייף. 

אמרתי לו: תן לה להגיד מה שהיא רוצה, אל תעצור אותה. 

בעצם הוא לא היה יכול לעצור אותה. זה כבר לא היה בשליטתה. 

אחרי שדיברה כשעתיים ללא הפסקה נעצמו עיניה ושפתיה הפסיקו לדבר. 

כולם יצאו מהחדר. 

ביקשתי מהרופאים לבדוק אותה. הם מיד הכניסו אותה לצילום סי-טי ואמרו שהיא עברה עוד אירוע מוחי. הם ניסו לתת לה אוכל דרך האף, והיא הקיאה. היה לי קשה לראותה במצב של חוסר אונים. אֶנָטֶה, אימא שלי, לא הייתה אף פעם במצב כזה. אני לא יכולתי לעזור לה. גם לא הרופאים. נשאר רק לשאת תפילה לבורא עולמים. חיברו אותה לצינורות. כאב לי, הרגשתי את סבלה, אבל לא יכולתי לעשות דבר.

התעלפתי, לקחו אותי לבדיקות, לאחר שווידאו שאני בסדר, שוחררתי.

בשעות המאוחרות של הלילה חזרתי הביתה. 

לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי. אני ואחותי עשינו משהו מסורתי בבית, כפרות בתרנגולות, בּוּנָה [קפה], צ'יס - קטורת כמו בבית המקדש כדי לעזור לאֶנָטֶה [אימא], קראנו תהילים. אחד האחים הביא רבנים לשאת תפילה למען אימא בתוך חדר טיפול נמרץ. באו קרובים לראותה. לקחתי את תהילה, הבת שלי, כדי שתיפרד ממנה. תהילה חששה לנשק את אימא או לגעת בה. אני לא. עשיתי לה עיסוי ברגל וביד ודיברתי אליה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. 

ביום חמישי הייתי כל היום בבית החולים. נישקתי את אימא וחיבקתיה. 

ביום שישי, בשעה שלוש לפנות בוקר, אימא נפטרה. 

ידעתי שאימא יצאה מהגוף שלה ועלתה השמימה. 

זה היה חמישה ימים לפני ראש השנה. החגים מאז לא אותם חגים, השמחה וההתרגשות קיבלו צבע אחר, משמעות אחרת.

אם כל חי, בשבילי אֶנָטֶה, גדולה מהחיים, חיה ונושמת בעולם הרוח, בתת-מודע שחוצה גבולות של זמן, מקום ומצב. אימא שלי תישאר לנצח נצחים במה שנתנה לי ולעולם.