יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר
 |
|
|
שמו של אדם הוא נפשו. הוא הד עצמו, בין כמות שהוא, בין בכינויים שנקשרו לו על ידי הוריו, או חברי ילדותו, או רעי בחרותו. זה יותר מזהות. זה מהות. ראיתי בימיי נערים ונערות הרבה, שבאו מן הניכר עם שמם שלהם, ופה קורא להם שם כלבב הארץ הזאת, וניכר היה בהם שעשו אותם נוכרים לעצמם, זרים לנפשם. ראיתי אחרים שאורו פניהם אחרי שהשיבו אותם כאן לשם שניתן להם בשלשלת דורות והשילו מעליהם בלא כאב השם שנתנו להם על פי נימוסי הגלויות ורשימותיהן המאושרות.
וראיתי גם , תדיר לצערי, שמי שרצה לרחק מעליו נער או נערה עשה גערה בסינון שם משפחתו תחת שמו הפרטי של ה'חוטא' כאומר, 'מחיצה אני עושה ביני לבינך'. והדברים מאז.
התלמוד מספר עליו על זמרי שחטא בבת נסיך מדיין, "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? (סנהדרין פ"ב',א'). לא אמר "משה", הקניט ב"בן עמרם". אין ספק. כיוצא בזה, בסעודת ראש החודש בה הטיל שאול המלך רדוף הפרנויה חנית בבנו כי חשד בו שהוא קושר קשר עם דוד, אומר יהונתן, " נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד בֵּ֥ית לָֽחֶם ", ושאול שדעתו מטרפת עליו מרעים על בנו, "וַיִּֽחַר אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ" ( שמואל א',כ', כ"ח-ל').
אבל יש סעיפים הפוכים לכלל הזה. רבים וטובים המנציחים שם אביהם או אימם בשמם ומתנאים אנשים ונשים יש הרבה שרוקעים שם בניהם בשמם ומתכבדים. גם משה כך, גם דוד.
במלא הבעירה של מרד קורח ועדתו מספרת האגדה התלמודית הקושרת עצמה לפסוק "שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבֻ֑לָה לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ לְנֹ֖גַהּ בְּרַ֥ק חֲנִיתֶֽךָ" (חבקוק ג',י"א) דברים מהם עולה בברור כי יש גם יש ו"בן עמרם" הוא לשבח ולא לגנאי. "מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו, ריבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין! באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות. אמר להם, בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים, שנאמר לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ ..." ( נדרים ל"ט,ב'). הסנטימנט של האגדה התלמודית הוא כי כל כבודו של משה הוא שהוא בן עמרם! היאך אין השמים עושים דין ופוטרים את משה שעמרם הוא אביו, מעונשו של קורח? זכות אבות בארץ מחייבת גם שמים מעל.
עמרם זה, באגדה התלמודית "גדול הדור היה" (סוטה י"ב,א') וראש הסנהדרין. לא רק גדול הדור אלא גם מצילו, מקיימו, המבטיח לו שארית עד עולם , " כיון שראה שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשווא אנו עמלין! " איני יכול להשלים עם הוויה בה אנו מעמידים דור שנדון מראש למיתה. יש צל צילה של חטאת רצח בהולדת בנים הישר לתופת. המוליד משליך זרעו ליאור, מעניק חיי שווא לצאצא שנדון בטרם יהיה. " עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן" לאיין את ההולדה, שכן למעשה-ראש סנהדרין יש ממד של פסיקה לרבים, או מכל מקום ממד של סמכות מוסרית. מוסר של ייאוש. המשמעות הייתה פסימיזם בשיאו, אובדן האמונה באחרית, לדעת, במו ידיהם של ישראל.
 | |
לעמרם וליוכבד אשתו, גם היא מבית לוי, היו כבר בת, מרים, ובן אהרון. הבכירה לא יכלה לחיות את הפסימיות של אביה. " אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזירתך מתקיימת". הבת שברה לב אביה. נסיכת התקווה הצעירה גברה על הזקן החכם המדוכא. עמרם נכנע. הוא הלך אחר עצתה. "עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" , לא החזיר, אלא עשו מעשה ליקוחין של אהבה ראשונה, כולם אחרי עמרם גדול הדור שלהם, שעשה מעשה ליקוחין של אהבה רבה ראשונה ליוכבד " הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ". (שם) אם ששמחה בבן אחד, אהרון, מעתה תשמח בבנים, גם במשה. הַֽלְלוּ־יָֽהּ מיסטית ללידת משה המושיע שיבוא.
אין תימה על משה, שהורתו בגדולת אביו עמרם ובאמו יוכבד, והצלתו לחיים באמונה של אחותו בפדות העתידה, נאה לו להיקרא "בן עמרם". העניו מכל אדם מכיר בשיא גדולתו כי יש גדול הימנו, אביו, כי יש צדיק הימנו, אביו, ובכלל אביו אמו ואחותו ואחיו. הגמרא אומרת עליו על עמרם שהוא מת "בעטיו של נחש", לא בעטיו של חטא שחטא ביודעין ובלא יודעין, לא בעוון חלילה בזדון. "כל ימיו לא נטה מן היושר כלל", אמר עליו לימים המהר"ל. אילולא קללה שהביאו אדם וחווה שנתפתו לנחש על כל יצורי עולמים, לא היה צדיק כעמרם מת לעולם, לא כמשה עצמו שנגזרה עליו מיתה בעוון מי מריבה. אין לך שבח גדול מהיקרא "בן עמרם".
כיוצא בזה דוד. מה שהיה גנאי בפי שאול, היה שבח לכל דור. "כָּלּ֥וּ תְפִלּ֑וֹת דָּ֝וִ֗ד בֶּן יִשָֽׁי" (תהלים ע"ב,כ') חותם בעל התהלים .שם הבן המתנאה בשם אביו חתום. בסידור של רש"י, סימן י"א, במחזור ויטרי, נתקבע נוסח התפילה " ולכך אנו אומרים בשבת על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך" ובן ישי, מאז ועד כל השבתות בכל אתר ואתר עד הנה, הוא תואר יוקרה לשם דוד. גם לשירה גם למלוכה כשאומרים דוד אומרים בן ישי, " וְדָוִיד֙ בֶּן־יִשָׁ֔י מָלַ֖ךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" (דברי הימים א',כ"ט,כ"ו). גם הוא, ישי, כעמרם לא חטא מעולם ,"ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, ו כִלְאָב בן דוד" (שבת נ"ה, ב'). בנימין שלא היה שותף לחטא מכירת אחיו יוסף, נקרא בן יעקב, ומיוחס לאבי כל שבטי ישראל ואבי יוסף. משה לעמרם שהיה גדול הדור. דוד לישי, שהיה צדיק שלא חטא. כִלְאָב בן דוד ואביגיל עליו אמרו כי היה "אב בהוראה", והיה מכלים בעושר חוכמתו את פני רבותיו, מיוחס לדוד לדוד. לכולם היה נאה להיקרא על שם אבותיהם.
דוד שחייו היו סערה בלתי פוסקת שלא חסרו בהם לא חטא ולא עוון, נאה לו שייקרא בשם אביו שאילולא הנחש היה חי בצדקו לעד. הנטייה הפרימיטיבית לגנות אב ואם כשבאים לגנות את הבן, עשתה את "בן ישי" בפי שאול, ואת "בן עמרם" בפי זימרי לביטוי אלים, בוטה, גס. ההכרה בהכנעה של בנים בגדולת אבותיהם המורישים להם גדלות רוח עושה את "בן עמרם" ואת "בן ישי" לביטוי אצילי, לביטוי של הכרה כי אדם, כל כמה שהוא אחראי למעשיו, לטוב - וחלילה למוטב – נאה לו שיכיר בעצמו שהוא עולה בסולם שהציבו אבותיו ארצה. כל שלב הוא עולה בכוחו. אך כל שלב עשו אבותיו בכוחם. מצניעי הלכת יודעים.
במאגרי הזיהוי של בני האדם בתרבות השלטונית המוקבלת בעולם, רשומים האנשים בשמם, ובשם אבותיהם או אמותיהם. כשם שרושמים ימי ההולדת, והכתובת, וכהנה, רשומים הורים עם בניהם ובנים עם הוריהם. רשויות צריכות להפריד ולגדר כל איש וכל אישה לבדם, לדעת מי חי, מי איננו, מי חייב במס, מי שילם ונפתר, מי שרת בצבא , מי נשמט לדעת , מי נקרא להישפט ומי לשפוט,
מי לבחור ומי להיבחר, מי להינשא ומי להיפרד. הכל זיהוי. כמו טביעת אצבעות. כמו סריקת אישונים. כמו הטבעת קול לסריקה. הכל במטב כל האמצעים המבטיחים זיהוי אמין של כל איש ואישה לבל יהיו אלא 'הוא' או 'היא' בלבד. אבל כשאדם עולה לתורה וקוראים בשמו, קוראים גם בשם אביו ומתפללים לבריאותו בשמו ובשם אמו, לא לזיהוי אלא לזהות, לא להפרדה אלא לחיבור, לא ל'הוא' כי הוא 'הוא' ולא ל'היא' כי היא 'היא', אלא מפני שזהותו של אדם מתייחסת לאבותיו ולאבות אבותיו. כל אדם הוא המשך, ואוי לו לאדם שעוקר שם הוריו מולידיו משמו, ומנתק אותם ממנו - ואותו מהם.
כל ישראל יוצאים ממצרים, ועומדים בהר סיני, אבל " וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יה' אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי" ( במדבר ג',א'). מונים את התולדות, את הבנים, למען יתייחסו, הם ובניהם, בדורות הבאים לאבותיהם שעמדו בסיני, כדי שתהיה רציפות, רציפות למוריש א רציפות ליורש. אך הנה זה מעשה פלא. בניו של אהרון, תולדותיו למשפחותיהם מנויים. של משה, לא, אף על פי שהכתוב אומר כי אֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה. אייהם?
כל הלוויים הם תולדות משה, כל יוצאי ירך יעקב שהוליד את קהת שהוליד את עמרם שהוליד את משה, כל יוצאי ירך יעקב שהוליד את לוי שהוליד את יוכבד שנישאה לעמרם הלווי וילדה את משה ראש משמרת הלוויים .כל הלויים הם תולדות משה שנולד מכל הלויים שקדמו לו. הוא בן כולם - והם כולם בניו. הם המשמרת.והוא בראשם. בנם ואביהם.
ועל פי זאת המשמרת, משמרת ישראל כולה, עד אדם, ועד עולם היא משמרת עוברת מדור דור.
.... ומאוד צריכים אבות להיזהר בחייהם לטוב, ולהישמר בעודם מכל רע, למענם בוודאי, למען יושרתם שלהם, אבל גם למען בניהם, כי שמם ושם אבותיהם ייקרא בהם תמיד.
ערב שבת פרשת במדבר התשע"ז, 25.05.2017
תודה מאמר מרשים ״כל אדם הוא המשך״
השבמחק