ד"ר ג'ורג' סברן, מכון שכטר למדעי היהדות
 |
|
|
בשני נאומים מבריקים רות ונעמי מציגות את השקפות העולם שלהן לגבי חיי אישה – לְמה היא יכולה לצַפות, היחס לזולת, מידת האוטונומיה של האישה, ובכלל מה ערך האישה בעיני החברה. נעמי דוברת ראשונה אל כלותיה ברגש ובכבוד כדי לשכנע אותן לחזור למשפחותיהן. אחרי סירובן היא מרחיבה את הדיבור בנאום מורכב יותר. כפי שידוע היטב, עורפה מסכימה לחזור לבית אמה אך רות מסרבת לעזוב. תשובתה לנעמי היא אחד הנאומים המפורסמים ביותר במקרא. הוא קצר מדברי נעמי אולם הוא מציג פרספקטיבה רחבת אופקים על חיי אישה. בין שני הנאומים יש ניגודים משמעותיים על הבנת הזמן בחיי אישה, ומתוך זה הבדלים כיצד האישה רואה את מקומה בעולם. לפי דברי נעמי היחס בין נשים מוגדר לפי דרישות החברה הפטריארכלית ואילו אליבא דרות לגבר אין תפקיד בקביעת טיב היחסים בין נשים. רות מתארת חיי האישה בהם נשים פועלות בצוותא לפי הרצונות המשותפים שלהן, כדי להתמודד עם כל מה שעומד בפניהן.
 |
| רות א 9-8 |
בדבריה הראשונים ב-א:8-9 בשורה A נעמי מעניקה לכלותיה את האפשרות לבחור מה יהיה להן בעתיד. אולם בשורה C נעמי מאחלת להן שימצאו "מנוחה אישה בבית אשה” – כלומר על ידי נישואין לגבר. נעמי מביעה תקווה לגבי עתידן של רות וערפה אך היא לא רואה תועלת במסע משותף איתן עד בית לחם. בדבריה בשורה B – "כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" לא קשה להבחין בהזדהותה של נעמי עם המתים. ובשורה C היא מבטאת את בטחונה שאלהים יתן להן סוף טוב, וכפי שידוע היטב הבטחה אלוהית בתנ"ך כמעט תמיד הולמת את דרישות הפטריארכיה.
בנאום השני שלה ב-א:11-13 נעמי מפרטת את השקפותיה לגבי עתיד האישה. יחד עם רצף נרטיבי ברור נעמי נעזרת בתקבולת פואטית כדי להעצים את האפקט הדרמטי על כלותיה. היא מתמקדת בנושאים רלוונטיים למעמדן האישי של רות וערפה, אם כי בסוף היא גולשת לפרשנות תיאולוגית על מצבה. היא קוראת לכלותיה בְווֹקַטיב לא פחות משלוש פעמים, והיא נעזרת בטכסיסים רטוריים כמו שאלות רטוריות ומשפטים מותנים. נעמי פסימית לחלוטין לגבי עתידה האישי כי לדעתה אין לה מה להציע לרות ולערפה. היא מתארת את עצמה כאישה שסובלת מעונש משמים, והיא חוששת שהיא תביא כאב וסבל על אחרים. בעיניה נוכחותן של רות וערפה רק תוסיף על עינוי הנפש של שלושתן.
 |
| רות א 13-11 |
כדי להבהיר את השילוב בין רצף נרטיבי ותקבולת פואטית הצגתי את הנאום כאילו יש שתי צלעות לכל שורה. הוואריאנט המשמעותי ביותר היא החזרה על הפנייה הווקטיבית לרות ולערפה בשורות 1, 3, ו-7. בשורה 1 התקבולת הולמת את הקצב והתחביר, אולם בשורה 3 ו-7 יש חריגות המהוות מעין פזמון חוזר. שורה 3 חוזרת על "שוב" ו"לך", אולם צלע B מקוצרת. בשורה 7 החריגה בולטת עוד יותר – היא קצרה ביותר ואין צלע B בכלל. השורות הא-סימטריות הללו מְתַבְּלות את הנאום עם פניות ישירות אל רות ונעמי כדי לעשות הנגדה בין האספקט הנרטיבי –"אין לי עוד בנים במעי" – לבין ההתחננות הנרגשת לכלותיה. פניות אלו גם מאירות את ההעצמה ההולכת וגְדֵלה בנאום. נעמי מתחילה עם בקשה מתונה – "שבנה בנתי למה תלכנה עמי" – עוברת לתחינה יותר עקשנית בשורה 3 – "שבנה בנתי לכנה" – ומסיימת עם שלילה מפורשת – "אל בנתי". השימוש במילת השלילה "אל" והיעדר צלע B בשורה 7 מוסיפים כובד משקל לטרוניה של נעמי, כאילו השורה נאמרה באיטיות ובאריכות.
פניות ווקטיביות אלו מדגישות את מבנה הנאום, בו מתחיל כל אחד משלושת חלקיה בפנייה על ידי נעמי ל"בנותי". נעמי מביעה את עמדתה הבסיסית בשורה 2, מרחיבה ומפרטת את טענתה בשורות 4-6 על ידי הדגמת הקשיים העומדים לפניה, ומסיימת בשורה 8 עם מסקנה חריפה ביותר לגבי מצבה וגורלה. התיאור הכללי בשורה 2 מנוסח כשאלה רטורית – "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים?" הדילמה הקשה – חוסר בנים ורחם ללא עובר – מדגישה את אומללותה. התקבולת של "בנים" ו"אנשים" משרטטת קו ברור בין מה שלא נמצא בבטנה לבין מה שהיא לא יכולה לספק לכלותיה. עתידן של רות וערפה תלוי במצב הפיזי של נעמי. שורות 4 ו-5 מציגות משפטי "אילו" הממחישות את הבלתי אפשרי. נעמי לכאורה מביעה תקוה מסויימת - "כי אמרתי יש לי תקוה" – אולם מהר מאד היא חותרת תחת אופטימיות זו באיזכור חסר הסבירות של הריון ולידת בנים (ולא בנות). טענתה בנויה על בעיית הזמן – ההגבלות של השעון הביולוגי שלה והדגש על פרק זמן ההמתנה הנדרשת מרות וערפה בשורה 6. במסקנותיה בשורה 8 היא טוענת שלרות ולערפה יש עדיין תקווה לחיים טובים עם ילדים, אך מצבה קשה יותר – "כי מר לי מאד מכם". וכשהיא אומרת ש"יד האלהים יצאה בי" היא חוששת מלהמיט אסון נוסף על כלותיה.
רצוי ניתוח מעמיק יותר בחלק המרכזי של הנאום, כי פה נעמי חושפת באופן ברור כיצד היא רואה את מחזור חיי האישה. חשוב לשים לב לשימוש המתוחכם בתקבולת בקטע זה. שני חלקי שורה 4 מתחילים ב"כי" אך במשמעויות שונות. ב-4 A מדובר ב"כי" סיבתית – "כי זקנתי מהיות לאיש" – אולם ב-4 B המילה מקדימה מקרה היפותטי – "כי אמרתי יש לי תקוה". למרות הדמיון ב"כי" שני המשפטים מונגדים. "כי זקנתי" דוחה את האפשרות של תקווה, אילו "כי אמרתי" מצפה לתקווה כזאת. אולם תקווה זו מיד מתנפצת מול הבעיות של הריון ולידת בנים. ב-4 B מתחילה נעמי בשרשרת משפטים מותנים המדגישה עד כמה שברירית תקווה זו. בשורה 5 המילה "גם" מתפרשת "אילו" בשני צלעי השורה ומאריכה את הטנטאטיביות של מצבה. מונח הזמן "הלילה" ממקדת את הרגע הנוכחי אך היא מונגדת עם פרק זמן הארוך בהמשך השורה. רצף שרשרת התנאים מעצים את חוסר הסבירות במצבה של נעמי.
שתי שאלות רטוריות בשורה 6 משלימות את שרשרת ההיפותטיות. אם שורות 4-5 התמקדו בנעמי עצמה השאלות בשורה 6 מאתגרות את רות וערפה להתמודד עם המתנה ממושכת. התקבולת מאד סימטרית – תחביר, קצב, מספר המילים וכיו"ב. אותה מילה אינטרוגאטיבית (הלהן) מופיעה בראש כל צלע ושני הפעלים מציינים השהייה בזמן, עם העצמה ניכרת: צלע 6 A מציינת המתנה בסבלנות ואילו שורה 6 B מציינת ריסון יותר אקטיבי. לחכות למשך תשעה חודשים מילא, אולם להיות מעוגן למשך שנים כשילד גָדֵל ומתבגר – הוא דבר אחר. לשאלות הרטוריות הללו יש רק תשובה שלילית.
החזרה על מילת "בנותי" לקראת סוף הנאום שוברת את סדר התקבולות שראינו עד כאן. יחד עם מילת השלילה "אַל" שורה 7 מהווה צעקה ארוכה למדי של נעמי לפני דבריה האחרונים. בשורה 8 שתי הצלעות מתחילות ב-"כי" אולם במובנים שונים ומונגדים. "כי מר לי מאד מכם" היא סיבתית - לאור המתואר בשורות הקודמות מצבה של נעמי גרוע מזה של כלותיה. בצלע השניה ניתן לפרש את "כי" במובן של אימות – היא טוענת שאכן יד ה' יצאה בה.
נעמי מתארת את חייה בא:11-13 כאישה תלויה לגמרי בפעולות הגברים. ללא חיבור עם גבר היא נשארת עקרה, כי הריון ולידה תלויים ביוזמתם של הגברים. מעבר לכך רק בנים נחשבים ורצויים בנאום שלה. אפילו את גילה היא מתארת בקשר לגברים – "כי זקנתי מהיות לאיש". התקווה היחידה היא להיות עם גבר בלילה ההוא כדי להרות וללדת בן. ברור שמטרתה לשכנע את רות וערפה "לשוב מאחוריה" אולם מידת השליליות שלה יוצאת דופן. היא לא מביעה אף תקווה לעצמה – לא לנחמה, לא למנוחה, ולא לשיקום חייה כאלמנה. בתיאור שלה גורלה של האישה היא להמתין – לאיש הנכון שיבוא, ללידת בנים, ולהתבגרות היבמים הפוטנציאליים. נעמי יודעת שכלותיה לא יהיו מוכנות לחכות בסבלנות עד בואו של יבם מתאים, אולם היא לא מוכנה – או לא מסוגלת – להביט על חיי אישה מחוץ למסגרת פטריארכלית זו. בעיניה האישה אינה אלא כלי פסיבי שמחכה לגבר שיבחר בה ויפעיל אותה.
היאוש של נעמי מתבטא גם בלשון הנאום שלה. החלק היחיד של גופה שהיא מזכירה הוא מעיה (במובן של רחמה) – והתרוקנות הרחם שלה מגבירה את הרצון להיפתר מכלותיה. ההיבט האישי הבודד שהיא מזכירה הוא זקנתה (במובן של בְּלות). המילה שמופיעה בתדירות הכי גבוהה היא "איש", במובן של בעל (4 פעמים) והמילה "בנים" עוד פעמיים. התקווה היחידה שהיא מזכירה היא להרות וללדת בנים. זמן אישה הוא זמן המתנה - "תשברנה" – או ריסון עצמי – "תֵעָגַנה". היא נפלה קורבן לטרגדיה אישית אך נשארת פסיבית, ללא תוכנית מגובשת לעתיד.
העצה שנעמי מוסרת לכלותיה היא חשובה, פראגמטית, ורלוונטית למצבן. דבריה משקפים את חוסר האונים של האישה בחברה הפטריארכלית, שמצבה עוד יותר קשה כשאין לה בנים לכלכל אותה. היות ואישה לא יכלה לרשת את רכוש בעלה, שלומה וטובתה – אם לא קיומה בכלל – היו תלויים בבני משפחתה, וכשאין בנים היא תלויה בחסדי הגברים בחברה. נעמי אכן צודקת בטענתה שלכלותיה יש סיכוי לחיים טובים יותר בלעדיה, אם הן יצליחו למצוא בעלים מארץ מוצאם שיכלכלו אותן. עם זאת הנוקשות של נעמי עדיין מפתיעה לקורא, שאין לה אינטרס בהמשך נוכחותן של רות וערפה, כאילה חברתן אינה תורמת לה שום דבר ורק מכבידה עליה.
לפי השקפת עולמה של נעמי, בנאום הזה ובמגילה כולה, חשיבותה של האישה תלויה ביכולת שלה להרות וללדת. זמן האישה מוגדר על ידי מצבה הביולוגי. בדבריה אל כלותיה נראה שנעמי מקבלת את תפישת העולם ההפטריארכלית בה הכוח מונח בידי הגברים, והאישה נשארת סבילה. העדרות הנשים במחצית הראשונה של פרק ד' של המגילה מבטאת זאת באופן ברור: רק גברים מחליטים על עתידה של רות. מותר לפלוני אלמוני לסרב לגאול את רות ואת השדה ואין עוררין עליו. בועז נכנס במקומו לפי רצונו החופשי, בלי נוכחות והתערבות הנשים. הטקסט מדגיש שלנשים בכלל – ולאלמנות בפרט – אין אופציות אלא לקרב את עצמן אל גבר שאולי יהיה מוכן לעזור להן.
רות
תגובת רות לנעמי חושפת הבנה אחרת של זמן האישה ומסלול חייה. סגנון הנאום שונה - כשדברי נעמי מסודרים במשפטי תנאי מחוברים, רות מארגנת את דבריה כמחרוזת של משפטים קצרים, עם תקבולת נרדפת ברורה וחזרות בולטות בכל שורה ושורה. תפישת הזמן והמרחב שונָה. כשנעמי הגבילה את העולם המרחבי לגוף האישה (ובאזכור עקיף לבית האם/האב), ממדי עולמה של רות רחבים יותר וכולל את המרחב משדי מואב עד בית לחם. אם נעמי גידרה את תפישת הזמן שלה בשנות הפוריות של האישה בלבד, רות מרחיקה לכת. היא לא התמקדה בדילֶמה המיידת שלהן אלא מתייחסת לטווח הרחב ביותר של חיי אישה, מהרגע הנוכחי ועד מותה. רות מדגישה את הרעיון שהנשים שותפות מלאות בהמשך המסע שלהן. אין זכר לגבר או לעולם הגברים, כי יחסן של הנשים אינו תלוי בעולם הגברי.
 |
| רות א 17-16 |
בשורה הראשונה של נאומה היא מזכירה מסע זה על ידי ציון מרחבים – "אל אשר תלכי אלך" "באשר תליני אלין" וכו'. לא פחות חשוב היא רומזת גם על הזמן – "אל אשר תלכי מהרגע הזה אלך", "באשר תליני ברדת החשכה אלין". היא שמה דגש על ליווי מיידי ואינטמי, בלי נוכחות גבר כלשהו. רות מבטיחה לנעמי שהיא תלווה אותה ביום ובלילה לאורך חזרתן אל בית לחם.
עד כאן כולם מסכימים. אולם בשורה 2 יש נטיה לקרוא את התקבולת כרומזת למשהו מטפורי מֵעֵבר למסגרת המסע, כביטוי להצהרת אמונים למושגים מופשטים אם לא לגיור של ממש. היות והתקבולת מתייחסת לתפישות של עם ואלהים – "עמך עמי ואלהיך אלהי" – טוענת המסורת שרות לוקחת על עצמה נאמנות לאלהי ישראל ולעם ישראל בכלל. מארק סמית' טוען שיש כאן ביטוי לנאמנות בריתית/משפחתית בלי המטען של גיור, רעיון הקשור להתפתחות היהדות רק במאות הבאות. ואכן יש הקבלות לשוניות שתומכות בדמיון בין דברי רות לבין רעיון הברית ושיתוף הפעולה. עם זאת עלינו לשים לב לכך שהחיבור בין עם ואלהים בשורה 2 מתיחס לרגע ספציפי במסע של נעמי ורות, שהשלב הבא של מסע זה הוא ההגעה אל עַמָהּ בבית לחם. "עם ואלהים" הוא צמד תדיר מאד במקרא. אפילו נעמי מפצירה ברות ללכת עם ערפה "אל עמה ואל אלהיה" ב-א:15 והיא מתכוונת ליעד ספציפי. גם כאן עם ואלהים קשורים למיקום טריטוריאלי – לערפה זה מואב אולם לרות ונעמי זה חייב להיות בית לחם בארץ ישראל. אם צמד המילים בשורה 1 (ללכת, ללון) מתיחס לתחילת המעבר ממואב לבית לחם, סביר להניח שהצמד בשורה 2 מציין את השלב הבא במסע שלהן, שהיא בית לחם. אין "עם" לנעמי מחוץ לארץ ישראל, והכוונה למשפחתה בבית לחם.
לפי המגילה לא נראה שאלהי ישראל פעיל מחוץ לגבולות הארץ. כל איזכור לאלהי ישראל מופיע רק בפי הדמויות ולא בפי המספר. כשאלימלך ומשפחתו עוזבים את ארץ ישראל כדי לעבור לשדי מואב לא נזכר שאלהי ישראל כעס עליהם או העניש אותם. אין בסיס בטקסט לרעיון שהגברים מתו כעונש אלוהי על עזיבת הארץ, ומותם תואר באופן ניטרלי בלי רמז לאלהים. האיזכור של פעולת האלהים לטובת העם ב-א:6 מיוחס לנעמי כשמועה בלבד - "כי שמעה בשדי מואב כי פקד ה' את עמו". חידוש פוריות הארץ מוגבל לתחומי הארץ בבית לחם. וכל שינוי לטובה של רות ונעמי קורה רק אחרי חזרתם לארץ כשהן תחת השגחת האלהים. ההגבלה הטריטוריאלית של אלהי ישראל נזכר גם במקומות אחרים במקרא (הושע, שמואל, ירמיהו). חשובה במיוחד פה הזיקה ההדדית בין עם ואלהים – במגילת רות ובמקומות רבים במקרא אלהים משגיח על בני ישראל בתוך הארץ ולא בהכרח מחוצה לה. לכן חשוב להבין ששורה 2 אינה מצביעה על הבנה כללית של עם ישראל אלא רק לעם הנמצא בבית לחם. וכמו כן שורה 2 אינה מתייחסת לתפישה כללית של אלהי ישראל אלא להתגלמות המקומית של אלהי ישראל בבית לחם, בזיקה ההדדית בין העם ואלהיו. רק בבית לחם תקפים המושגים "עם" ו"אלהים". זאת אומרת, בשורה 2 רות מציינת את השלב הבא של המסע המשותף – הגעתן לבית לחם ששם רות נפגשת עם העם והאלהים של נעמי.
עד כאן התקדמנו מתחילת המסע (שורה 1) אל היעד המיידי שלהן בבית לחם (שורה 2). אולם רות מרחיקה לכת עוד יותר. כשרות אומרת "באשר תמותי" בשורה 3 הביטוי כולל גם את המקום וגם את זמן המוות, ומסמל את הסיום של הטווח האולטימטיבי של חיי האישה: לא רק ההליכה עד בית לחם אלא המסע עד סוף חייהן המשותפים. צלע 3 B שוברת את צורת התקבולת שראינו בשורות 1 ו-2, ומבליטה את ההיבט המרחבי באופן מובהק – "ושם אקבר". רות לא אומרת "כאשר תמותי" – מתי שתמות - שהיא לא מסוגלת להמשיך לחיות בלי נעמי. בציון את מקום הקבורה רות מביעה הזדהות גמורה עם נעמי ומשפחתה. המוות הוא השלב האחרון של חייהן המשותפים, אולם בציון הקבורה בקבר המשפחתי רות מעניקה משמעות אחרת למוות - תהליך הקבורה ממחיש את הזהות החדשה של רות כחלק ממשפחת נעמי.
בשורה הרביעית של נאומה של רות אין תקבולת. במקום זה אנו רואים את נוסחת השבועה המקובלת במשפט פרוזאי אחד. רוב הפרשנים מעדיפים לפרש את צלע 4 B כאילו רות אומרת ש"רק" המוות יפריד ביני ובינך". אולם "רק" אינו מופיע בטקסט, ובהתאם לדברי רות עד כאן, ששום דבר לא יביא לפילוג בינה לבין נעמי, המשמעות הרטורית של השבועה היא שאפילו המוות לא יפריד ביניהן. אולם אם הן לא ימותו באותו רגע (דבר לא סביר בהתחשב בהפרש הגילאים ביניהן) ניתן לפרש את דברי רות כרמז למנהג של ליקוט עצְמות הנפטר לקבורה שנייה בחלקה המשפחתית. המוות והקבורה הם שני שלבים נפרדים כנזכר בשורה 3. למרות שהנשים לא ימותו באותו הזמן בסופו של דבר רות טוענת שהן ייקברו ביחד באותו המקום. אם המוות מהווה סוף חייו של האדם הקבורה מסמלת "היאספות אל עמיו", כלומר חיבור קבוע למשפחתו. באופן מילולי רות אולי רומזת לעניין גשמי, לחלקה המשפחתית, אולם המשמעות העמוקה של דבריה ברורה לעין. במובן זה המוות אינו הפרדה אלא התלכדות.
רות נעזרת בתיאורי הזמן והמרחב כדי להביע הזדהות בלתי מסוייגת עם נעמי. לדעתה מסלול חייהן אינו מוגבל על ידי זמן ומקום, ותפישה זו עומדת בניגוד לתפישה שנעמי הציגה בנאום הקודם. בעיני רות זמן האישה נמשך מרגע העימות המתואר בנאומים אלו, לאורך הימים והשבועות הבאים בחזרתן אל בית לחם, ומעבר לכך עד מותן והיכנסותן למעגל האבות והאמהות שלהן. בלי יצירת קשר עם גבר, בלי קיום יחסים והריון, ובלי לידת בנים - הדברים הללו אינם קובעים את חיי האישה. במרכז זהות האישה עומד הקשר הבלתי פוסק בינה לבין אישה אחרת. הזמן נמדד על ידי התקדמות הנשים ביחד לקראת מטרה משותפת, והיא אינה תלויה בחסדי הגברים אלא באינטראקציה בין הנשים. רעיון אחוות הנשים, או האחריות ההדדית, עומד מעל לצרכים המיידיים של האישה המתוארים על ידי נעמי ומעבר לאילוצי החברה הפטריארכלית.
אלו עמדות הפתיחה של רות ונעמי. האם רות נשארת נאמנה לתפישת עולם זו או שמא התפישה הפטריארכלית של נעמי גוברת עליה בסוף המגילה? בפרק ב' רות מקבלת את נדיבותו של בועז אבל לא נותנת סימן ברור שהיא מעוניינת בחיי אישה קונוונציונאליים. לא ברור מה כוונתה כשהיא מביעה תודה לבועז אבל מוסיפה "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך". אפילו אם נפרש זאת כביטוי של אוטונומיה ברור לה שהיא זקוקה לתמיכתו ועזרתו של בועז כפי שהיא אומרת לנעמי בסוף פרק ב'. כשהיא ממלאת אחר פקודות נעמי לפתות את בועז בגורן נראה שהיא אכן נסוגה מאוטונומיה זו ומקבלת את תפישת נעמי לגבי תלותה של האישה ברצון הגבר. בהתאם לכך אפשר לקרוא את מגילת רות כ-bildungsroman, כסיפור חינוכה של רות: איך היא עוברת מדעה צרופה של אחוות נשים מול העולם, עד התמודדות עם המציאות של קשיי האישה בעולם הפטריארכלי. לפי קריאה כזאת רות אט אט מבינה שגם היא זקוקה לפַטרון גברי ולנישואין כדי לשרוד כאלמנה. ככל שרות מתבגרת היא נאלצת לקבל את טענות נעמי לגבי חיי אישה ולוותר על האידיאליזם של הנאום הראשון שלה. לפי קריאה זו המגילה מגבה את הגישה האנדרוצנטרית של נעמי.
אולם בסוף הסיפור יש הפתעה. שתי התפישות של חיי אישה – זו שמתמקדת בגוף האישה ופוריותה וזו שטוענת לסולידריות נשית ללא תיווך גברים - באות לביטוי בקולות הנשמעים בסוף פרק ד' של המגילה. מצד אחד "כל העם אשר בשער" מַשְווה את רות ללאה ורחל - "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" – השוואה שמזכירה לקורא עד כמה נשים אלו היו משועבדות לעולם הגברי, וכיצד רות עצמה עכשיו ממוקמת בתוך העולם ההוא. אך מצד שני מקהלת הנשים אומרת "יולד בן לנעמי" – ובזה הנשים מציעות פירוש אחר לדמותה של רות. משפט זה אינו בא לתת חיזוק לדרישות הפטריארכיה אלא לבטא את התלות ההדדית בין רות לנעמי. הנוסחה הזאת בדרך כלל הובן כביטוי לייבום, כקביעה פטריארכלית שעובד ממשיך את זרעו של אלימלך דרך נעמי. אולם אני מעדיף לראות זאת כביטוי לאותה ההדדיות הנשית שרות הזכירה בפרק א' – כמו שהיא טענה "עמֵך עמי ואלהיך אלהי" עכשיו היא אומרת הלכה למעשה "שלי שלך" – ו"בְנִי בְנֵךְ". היא שומרת לעצמה את הזכות לקבוע מה בינה לבין נעמי. ובזה היא אומרת שמקומן של נשים בעולם לא נקבע על ידי מה שחשוב בעיני הגברים אלא על סמך הרצונות והכוונות של הנשים עצמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.