מילים מילים מילים: על המילון המקראי הסמוי מן העין

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת כרמל

יאיר זקוביץ, המילון המקראי הסמוי מן העין, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ד 2014, 141 עמודים

יאיר זקוביץ תרם תרומות חשובות לחקר תופעת מדרשי השמות הגלויים והסמויים במקרא. ספרו החדש, ׳המילון המקראי הסמוי מן העין׳, הוא נדבך נוסף במחקריו, שמרחיב את שדה הראיה למילים מקראיות בכלל ובוחן את האופן שבו המקרא מבאר מילים בדרכים דומות לאלה שבאמצעותן הוא מפרש שמות. עיקר עניינו של הספר הוא ׳בביאורים סמויים הרומזים לעתים מזומנות למילים שאינן מופיעות בגוף הכתוב ולפעמים אף אינן מתועדות במקרא׳ (עמ׳ 4). מרכז הכובד של הספר הם הפרקים ׳מדרשי מילים סמויים׳ (83 עמודים) ו׳מוצא׳ (10 עמודים) שנילווים עליהם 16 עמודי הערות. הפרק ׳מדרשי מילים סמויים׳ בנוי כמילון שבו מופיעות המילים הנדונות בסדר אלפביתי, והפרק ׳מוצא׳ שבא אחריו ממיין את דרכי הפרשנות שבאו לידי ביטוי במדרשי המילים הסמויים. הספר נפתח במבוא מתודולוגי בן 4 עמודים, ונחתם ברשימות מועילות: רשימת קיצורים לספרי המקרא, מהדורות של ספרי מקור, קיצורים של כתבי-עת וספרי עזר, קיצורים ביבליוגרפיים ומפתח הכתובים המקראיים העיקריים שנדונו. המחבר הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה למקרא על שם האב טקצ׳י אוצוקי באוניברסיטה העברית ופרופסור לעמיות יהודית במרכז הבינתחומי, הרצליה.

במקרא ניתן למצוא ביאורים גלויים למילים. התופעה שכיחה בספר דברי-הימים. למשל, בעל דה״י המיר את הנאמר על דוד שהיה ׳מפזז ומכרכר לפני ה׳׳ (שמ״ב ו 16) בפעלים השכיחים ׳מרקד ומשחק׳ (דה״א טו 29). תופעת המרת המילים רווחת גם בחלק מעדי הנוסח העבריים. לעיתים יעדיף הפרשן לא להמיר מילים קשות במובנות מהן אלא לשלב גלוסה, מילה נרדפת לצד המילה הקשה. וישנה תופעה פרשנית-דרשנית שהיא בשר מבשרה של היחידה הספרותית: מדרשי מילים. כמו במדרשי שמות גם כאן יש מדרשי מילים גלויים, גלויים למחצה וסמויים. דוגמא: בליעל (עמ׳ 29-27). ׳ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה׳׳ (שמ״א ב 12). בפסוק טמון מדרש השם: ׳בני עלי׳ הם ׳בני (בלי) יעל׳. ׳יעל׳ הוא שיכול אותיות של השם עלי. מילת ׳בלי׳ באה לידי ביטוי בהמשך הכתוב, במילת השלילה ׳לא ידעו את ה׳׳. מקובל לראות את ׳בליעל׳ כצירוף של ׳בלי יעל׳. בן בליעל הוא אדם שלא יעלה מן השאול. פרשנות זו נרמזת בשירת חנה, שמצויה בהקשר הקרוב: ׳ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל׳ (שמ״א ב 6). 

יש ופרשנות המילים רומזת למילים שאינן במקרא. 

׳ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים׳ (מל״ב ב 8). המילה גלימא, מעיל רחב, היא מילה ארמית שאינה מתועדת בעברית המקראית, ואולי היא שאולה מן הפרסית. קרובה אליה המילה היחידאית ׳גלום׳ (יחז׳ כז 24). במל״ב ב 8 מופיע הפועל היחידאי גל״ם שמשמעותו קפ״ל, כר״ך, והוא אוצר רמז למילה גלימה (מקבילה ל׳אדרת׳). 

ועוד דוגמאות למילים שנדונות במילון. המילה נפיל (עמ׳ 59-60). בשמ״ב א 19, 25, 27 נאמר ׳איך נפלו גבורים׳. הפועל נפ״ל רומז לשם העצם ׳נפיל(ים)׳. תיבת ׳גבורים׳ מסבירה את ׳נפילים׳ שמופיעה בבר׳ ו: ׳הנפלים היו בארץ הימים ההם… המה הגברים אשר מעולם אנשי השם׳. אונקלוס מתרגם בבראשית את ׳נפילים׳ כ׳גבריא׳. נפילים הם אלה שנפלו וירדו שאולה. בתה׳ פ״ב יש ביאור שירי לסיפור בבר׳ ו: ׳אני אמרתי אלהים אתם ובני עליו כלכם. אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו׳ (פס׳ 6-7). וראו גם בקינה על מלך בבל: ׳איך נפלת משמים הילל בן שחר… ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי… אך אל שאול תורד אל ירכתי בור׳ (יש׳ יד 15-12). 

׳צאלים׳ (עמ׳ 71):

׳תחת צאלים ישכב בסתר קנה ובצה. יסכהו צאלים צללו יסבוהו ערבי נחל׳ (איוב מ 21-22). שם העץ ׳צאלים׳ נדרש בכתוב מלשון צֵל. ואולי נשתבש סדר המילים ויש לגרוס: ׳יסכהו צללי צאלים׳. 

רֶחֶם (עמ׳ 76):

׳ופרי בטן לא ירחמו על בנים לא תחוס עינם׳ (יש׳ ג 18). ו׳התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה׳ (שם מט 15). רֶחֶם ובטן הם מקום גידולו של העובר (יר׳ א 5 למשל). בשני הכתובים דלעיל מופיעים שם העצם ׳בטן׳ והפועל רח״ם. ואכן יש קשר סמנטי בין שם העצם ׳רחם׳ לבין מילת ׳רחמים׳. 

שַחַק (עמ׳ 83):

׳יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו׳ (תה׳ ב 4). שח״ק נרדף ללע״ג (תה׳ נט 9). אך המילה ׳שמים׳ מכוונת אותנו לראות בפועל ׳ישחק׳ רמז לשם העצם ׳שחק׳, שהוראתה שמים (יר׳ נא 9; תה׳ לו 6). 

תרופה (עמ׳ 95-94):

׳והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה׳ (יח׳ מז 12). המילה היחידאית ׳תרופה׳ נגזרת מן רו״ף אחי רפ״א. וכך בפרשנות העתיקה לפסוק. ודומה שמלבד תרופה כרפואה מכוון הפסוק למשמעות נוספת. בפסוק נשמע הדו של בר׳ ח 11: ׳ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה׳. טר״ף הוא לשון אכילה (יח׳ יט 3, 6; תה׳ קיא 5; משלי ל 8; לא 15). וכאן ׳עלה׳ ו׳טרף׳ כופלות זו את זו. 

טָרף הוא עלה בארמית. יחזקאל, הנוקט במילת ׳טרף׳ במשמע עלה (יח׳ יז 9,) מבטא מודעות למשמעות עלה-טרף בפסוקנו. וכך מסתתר בו משחק בין מילים דומות צליל: טָרַף הנרמזת (=עלה) ותרופה הגלויה. 

בפרק ׳מוצא׳ ממיין הספר את דרכי הפרשנות הסמויה של המלים שנתפרשו במילון. ואלו הן טז הדרכים, שדוגמא אחת מיני רבות שמופיעות בספר, בצידה:

א. הסבר צלילי בגוף הכתוב: בגוף הכתוב שבו מופיעה המילה יופיע גם פירושה המצטלצל עמה. ואין הבדל אם הפירוש חושף את האטימולוגיה הנכונה של המילה, אם לאו. ׳… שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח… חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך׳ (שיה״ש ז 14-13). 

ב. פירוש המצטלצל עם מילה נעדרת: הכתוב מצטלצל עם מילת ׳שבת׳: ׳וישבת ביום השביעי… כי בו שבת מכל מלאכתו׳ (בר׳ ב 3-2 וראו גם שמ׳ כג 12; לד 21). 

ג. פירוש מילה בכתוב באמצעות הנרדפת לה:

׳יפה את רעיתי כתרצה׳ (שה״ש ו 4). השורש רע״ה הארמי נרדף לשורש רצ״ה העברי, הנשמע בשם העיר תרצה. 

ד. פירוש מילה בכתוב באמצעות הניגודית לה:

׳זאבי ערב לא גרמו לבקר׳ (צפ׳ ג 3). זאבים המשחרים לטרפם בלילה. 

ה. רמז למילה הומונימית לזו שבכתוב, באמצעות הנרדפת לה:

׳אשרי האיש אשר לא הלך׳ (תה׳ א 1). ׳אשרי׳ רומז לשורש אש״ר במשמע הל״ך. 

ו. רמז למילה נעדרת הנרדפת למילה המופיעה בכתוב, באמצעות שורש הומונימי למילה הנעדרת:

׳ועל פתח רעי ארבתי׳ (איוב לא 9). ׳ארבתי׳ הוא רמז למילה אֲרֻבָּה = פתח. 

ז. חידות על אודות מילים הומונימיות: חידת שמשון (שופ׳ יד 14) מיוסדת על המילה ׳ארי׳ בשתי משמעויות: ארי = אריה, וארי = דבש. המשמעות השניה נשתמרה בערבית. 

ח. רמז למילה נעדרת, נרדפת למילה המופיעה בכתוב, באמצעות פועל הגזור מן השורש של המילה הנעדרת: המילה הפרסית ׳גלימא׳ נרמזת בפסוק ׳ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים׳ (מל״ב ב 8). 

ט. רמז למילה נעדרת נרדפת למילה המופיעה בכתוב, באמצעות שורש דומה לזה של המילה הנעדרת: המילה ׳טרף׳ (עלה) נרמזת בכתוב ׳והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה׳ (יח׳ מז 12). 

י. המילה מתבארת על פי הקשרה: ביונה א מתחלפת האניה (פס׳ 3-5) במילה המאוחרת והיחידאית הרווחת בארמית, ׳ספינה׳, כרמז לתפקידה בהקשרה: יונה נחבא, ספון. 

יא. בין שירה לסיפורת: המילה היחידאית ׳אגורה׳ (שמ״א ב 36) מתבארת כבר לפני הופעתה בשירת חנה: ׳שבעים בלחם נשכרו׳ (שם שם 5), כמשמע השורש אג״ר הארמי. גם המילה ׳בליעל׳ (שמ״א ב 18) הנתפסת כמילה מורכבת ׳בלי יעל׳ מתבארת בשירת חנה ׳ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל׳ (שם שם, 6) ללמדך שאין תקווה לאנשי בליעל. 

יב. ביאור מילה בכתוב מרוחק: הכתוב על אודות לקיחת האלילים לשלל על ידי דוד ׳וישאם דוד ואנשיו׳ (שמ״ב ה 21), משנה פניו בדה״א יד ׳ויאמר דוד וישרפו באש׳ (פס׳ 12). בעל דה״י הבין ׳וישאם׳ כלשון הבערת אש, משאת, והתאים הכתוב לדרישות החוק: ׳ופסיליהם תשרפון באש׳ (דב׳ ז 5). 

יג. ריבוי פירושים למילה אחת: המילה ׳אגורה׳ (שמ״א ב 36) מתבארת הן מלשון ספ״ח (=אס״ף; שמ״א ב 36) והן מלשון שכ״ר (מקבילו של השורש אג״ר הארמי, שמ״א ב 5). 

יד. פירושי מילים יחידאיות ונדירות: לבִבה (שמ״ב יג 6, 8, 10). שם המאכל, לביבה, מופיע רק בסיפור אהבתו של אמנון לתמר אחותו, ולצידו הפועל ׳ותלבב לעיני שתי לבבות׳ (שם פס׳ 6). יש כאן מדרש שם סמוי למילות לב / לבב ברוח ׳לבבתני אחתי כלה לבבתני באחת מעיניך׳ (שה״ש ד 9). מכאן שאותו פועל מבטא הן את הכנת הלביבות והן את התאהבותו של אמנון. 

טו. פירושי מילים ארמיות: מילים ארמיות רבות מתבארות בספרי המקרא הכתובים עברית. למשל, אוריתא (יש׳ ב 5-2). הגוים עולים לירושלים לשמה של התורה, ׳כי מציון תצא תורה׳. והנבואה מסתיימת בדברי עידוד לבית יעקב ללכת באור ה׳ ׳בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳׳. בתרגומו הארמי של יש׳ ב 5 אף הומרה מילת אור באוריתא: ׳יימרון דבית יעקב אתו ונהך באולפן אוריתא היי׳. בהשפעת נבואה זו נכתב בישעיהו השני ׳אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע׳ (נא 4). 

טז. בין משנה הוראה לפרשנות: לעתים גובלת פרשנותן הסמויה של מילים בתופעה הסגנונית-הספרותית ׳משנה הוראה׳. למשל, הפועל ׳ישכל׳ (יש׳ מד 25) מתפרש בכתוב הן כ׳יסכל׳, ישבש וימנע, והן במשמע יטפיש, יהפוך לסכל.