יום חמישי, 2 בספטמבר 2021

על משמעות שמות פרטיים של אנשים ועל מתן שמות לילדים בישראל

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית



שם פרטי הוא לעולם מרובה רבדים, שניזונים משלל משמעויות חוץ-מילוליות המצויות במעגלי ההשתייכות השונים של נושאו: זהותו האישית, המשפחתית, החברתית והלאומית. השם הפרטי מציין את נוכחותו של האדם בעולם, מתייג אותו, נקשר אליו בעבותות נפשיים וחברתיים, משפיע על תודעת העצמי שלו, פותח לפניו דלתות או סוגר אותן, חורץ גורלות.מה יכול להיות, על כן, יותר מעניין, מושך ומהפנט מעיון בשמות פרטיים?
שמות פרטיים שמעניקים הורים לילדיהם בישראל של כאן ועכשיו בהשוואה לשמות שניתנו שם ואז, הוא נושא ספרה של שלומית לנדמן, אני הלישז היחידה בעולם: תהליכי מתן שמות לתינוקות (2020). 

כותרת הספר פותחת מיד  אלומת שאלות: איזה שם נותנים היום הורים לילדיהם: יהודי-מסורתי, ישראלי או בינלאומי? שם שגור או שם מיוחד? מאילו שדות סמנטיים הם מעדיפם לשאוב את שמות ילדיהם? האם יש הבדל בין השמות של חילוניים ודתיים? הספר שלפנינו עוסק בסוגיות אלה ועוד, אבל מטרתו העיקרית היא להציג את הקשרים העדינים והסבוכים שעולים משיקולי ההורים בתהליכי מתן שמות לתינוקות בישראל. 

המחברת, שלומית לנדמן, היא בלשנית העוסקת בחקר השמות הפרטיים שזה מרחב מדעי בינתחומי שמשלב הבטים לשוניים עם הבטים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, פילוסופיים, לאומיים, היסטוריים ואמוניים.

הספר מורכב מתשעה פרקים שאחריהם ישנה רשימה ביבליוגרפית עשירה. 

ואלה נושאי הפרקים: סקירה כללית של האונומסטיקה (חקר השמות ומקורם) ואופי השמות הישראליים ומקורותיהם; המחקר האיכותני והתאמתו לחקר מתן שמות לתינוקות בישראל; פירושים, על פי מודל הערכים של שוורץ, של קונפליקטים נפוצים בבחירת שמות לתינוקות יהודיים בישראל; פרשנות של היגדי המרואיינים בכל הקשור לתכונות הלשוניות של השמות, כמו משמעות, צלילים בולטים וכתיב; השמות האנדרוגיניים (הדו־מיניים); תפקוד האימהות לעומת תפקוד האבות בתהליך שיום התינוקות בישראל של היום בהשוואה להיגדי השיום המתוארים בבראשית כט-ל; נרטיבים רציונליים ונרטיבים השראתיים הנוגעים למתן השמות; והמשמעויות פסיכולוגית וסוציולוגית של מתן השמות. 

אין בספר פרק סיכום עם עיקרי המסקנות של המחקר, כמעט ואין בו הערות שוליים ואין בו מפתחות. לא מפתח של השמות הפרטיים ולא מפתח של מושגי היסוד הנדונים בספר. האם זה משום שהספר כוון לקהל המשכיל תאב הדעת ולאו דווקא לציבור החוקרים?

מבחינה מתודולוגית מדובר במחקר איכותני המתבסס על ניתוח ראיונות שנערכו ל- 45 הורים ילידי הארץ אודות מתן השמות לילדיהם. לנדמן ניסתה ׳להבין את פעולת הערכים הבסיסיים על תהליך שיום התינוקות׳ (עמ׳ 12). 

 קהל החוקרים היה כנראה מעדיף לקבל יותר מידע על מסד הנתונים של המחקר. על פי אילו אמות מידה נבחרו המרואיינים, ומי בדיוק הם היו מבחינת גיל, מקום מגורים, אמונה דתית, שייכות עדתית, השכלה, עיסוק, רמת הכנסה, מספר הילדים במשפחה, ארועי חיים מיוחדים שהיו יכולים להשפיע על מתן השמות, מבנה המשפחה וכו׳.  והאם 45 ראיונות הם מסד נתונים מספיק כדי להשתית עליו את המחקר ולתת תוקף למסקנותיו. קהל החוקרים עשוי להעלות שאלות נוספות כמו למשל מדוע הספר לא השלים את המחקר האיכותני במחקר מאגר השמות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא גם היה סקרן לדעת על מעמדה של המדינה בסוגיית מתן השמות (מעמד שעשוי להשפיע על בחירות ההורים, בין במודע ובין שלא במודע). לעניין זה חשוב חוק השמות שחוקקה כנסת ישראל, נסיבותיו והתפתחותו, ומעמדו של משרד הפנים. האם המשרד מאשר אוטומטית כל שם או שיש לו שיקול דעת ובכוחו למנוע שמות  שעלולים לעשות את נושאיהם ללעג ולקלס ולמרר את חיי הילדים. 

אבל למרות כל זאת הספר מרתק ונקרא בנשימה עצורה.

פרק מעניין במיוחד בספר נוגע למה שהמחברת מכנה ׳השמות האנדרוגיניים׳, שנעשו פופולריים בישראל בשנות ה־80 וה־90. אלה שמות שיצאו חוצץ נגד התפיסה המגדרית הבינארית-דיכוטומית. שמות עברו ממגדר למגדר, אם כי שכיח יותר המעבר משמות גבריים לשמות נשיים מאשר להפך. 

ההסטוריה של השמות המגדריים היא מעניינת. במקרא לא ניכרת נטייה להתאים בין המין הדקדוקי של המילה ובין המין הביולוגי של הנושאים אותה כשם פרטי. שמות עצם ממין זכר שימשו נשים - יעל ומרב למשל - ואילו שמות עצם ממין נקבה שימשו גברים - איה, עטרה ותקוה. הסיומות -ִית ו-ָת לא שימשו לאפיון מגדרי. השם שלומית שימש במקרא לשם של גברים ונשים כאחד. ויש במקרא שמות לא־מובחנים מגדרית (ambisexual) כמו אביה, אביחיל, אחינועם, מיכיהו, עיפה או עתליה.

בתקופת בית שני חלחלו לתוך האונומסטיקון הישראלי המוסכמות האונומסטיות היווניות. אז הופיעו ניצני ההבחנה המגדרית בשמות. השם אלכסנדר, למשל, ניתן לבנים, ואלכסנדרה לבנות. ההבחנה המגדרית השתלטה סופית עם ההשתלטות הפוליטית של הרומים על יהודה. המסורת היהודית באלף השנים האחרונות הבליטה שיום ששמר על הבחנות מגדריות מדויקות. מסוף המאה ה־19, החלו השמות האנדרוגיניים לחזור בהדרגה לאונומסטיקון של יהודי ישראל. מתחילת שנות ה־80 נפוצו שמות עצם בזכר עבור הבנות, כגון גל, הדר, מור. בשנות ה־90 התהליך התעצם והחל השימוש הנרחב בשמות שהיו באופן מובהק של בנים, אופיר, יובל, ליאור ועוד. 

מתן שם בתקופת המקרא היה אקט גורלי ובעל השלכות קונקרטיות לגבי גורלם העתידי של היילודים. רוב השמות הכילו כינוי תיאופורי של אל מסוים, כמו "יה" הישראלי, "אב" המואבי או "בעל" הכנעני. הכללת הכינוי בשם הטילה את האחריות לגורלו של היילוד על האל הספציפי שאוזכר בשמו. 

בפרקים כט-ל בספר בראשית מסופר על קריאת השמות של בני יעקב על ידי לאה ורחל. תהליכי מתן השמות של כל אחד מבני יעקב התאימו לנסיבות הולדתו, לרגשות אימו בזמן שקדם ללידה ולציפיותיה לעתיד לבוא. 
השמות שהעניקה לאה ביטאו את ציפיותיה בקשר ליחסיה עם יעקב. רחל, לעומת זאת, ביטאה בשמות בני בלהה ואף בשם יוסף את זעמה על מעמדה שנפגע עקב עקרותה. לאה השתוקקה לאהבת יעקב אישה, ואילו רחל כמהה להשיג ממנו ילדים או לפחות לקבל את אהדתו בהיותה עקרה במשפחה בה שלוש הנשים האחרות היו פוריות. 

כאמור לעיל, הספר עוסק בעוד שלל נושאים הקשורים למתן שמות פרטיים. 










































































































אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה