יום רביעי, 19 ביולי 2023

מצדה, שנת שבעים ושלוש לספירה - סיפור על החורבן

אמיר אור-לי, סופר, מורה דרך ומרצה להיסטוריה של עם ישראל ומקרא

אמיר אור-לי

מצדה, שנת שבעים ושלוש לספירה: נעמה
כל הלילה רתחו הלהבות. אפופי הילה אדומה נדמו המצוקים להר געש מתפוצץ בזעם. אש גיהינום המיסה אבנים ככפיסי עץ, וצללי הבעירה שהתנדנדו אנה ואנה, שיוו להר מראה מפלצת קדמונית בגסיסתה. מרחוק נדמה המראה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו ירד לארץ לדון ברותחין את דרי ההר. משתאים הביטו חיילי המשמרת השלישית אל הצוק הגווע, רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, מצרים על השלל שלא יישלל, על הבז שלא יובז, על שלוש השנים שבוזבזו לרגלי המבצר המקולל.

לקראת בוקר שככו הלהבות והמדבר שקע אל תוך דומיה מחרישת אוזניים. במזרח, מעל הרי אדום, החל האופק להאדים. ליד מחסן מספר ארבע שכבו בערבוביה כארבעים גוויות של מי שהיו עד אתמול בעלים ואבות, אנשי ספר וחרב, קנאים לעמם ולאלוהים.

היא ישבה על אבן לצד הגוויות, עיניה יבשות. כבר לא נותרו בהן דמעות. בשמלתה החמוצה מדם נדמתה לשבה מן הבציר וכדורכת בְּגַת האדימו רגליה מדם הטבוחים. דוממים, בבגדים צואים, ישבו לידה שני בניה, אליהו ופנחס. אתמול, כשליטפה המאכלת את צווארם, נפלטה מגרונה זעקת השבר: ״אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ״, והוא, כמהסס, משך את ידו ופרץ בבכי תמרורים. אחר כך יצא את הבית לפגוש את הגברים, לסיים את המלאכה.

באור הבוקר העולה, אפופה בריחות המוות ובמראות השחיטה, מביטה בשועלים שצצו כאילו מאליהם וסובבו בין החורבות, היא נזכרת כיצד לפני שלוש עשרה שנים, כאשר עדיין הייתה עדיין נערה צעירה, הגיעו לכפרה שעל שפת הכנרת, השמועות על בוא הגאולה. סיפרו על יוחנן, הצעיר יפה התואר מגוש חלב, ועל שמעון בר גיורא, המפקד אמיץ הלב, שהרימו בגלוי את נס המרד והם מכנסים את צעירי היהודים למלחמת שחרור מעול כיבושה של ממלכת הרשע המשולה לאדום, ומעול עריצותם של בני בריתם, צאצאיו של הורדוס, הבוגד האדומי.

במיוחד ניעור בזכרונה כינוס שערך בכפרה דרשן קנא אחד, איכבוד בן הגביר. הוא נכנס באחת השבתות לבית הכנסת מלווה בכנופיית נערים, ולאחר שהסתיימה הקריאה בתורה, עלה על הדוכן ופתח בהטפה: ״כבר למעלה ממאה ועשרים שנה, זעק, שאנו כורעים תחת עול הכיבוש. מוכסי הקיסר חומסים את יבולינו וגוזלים את מעט הלחם והדגים מפי ילדינו״ וכהני הרשע בירושלים חיים בארמונות שן ודורשים מאיתנו לשאת בהוצאות המקדש. באסיפות שכינס בבתי הכנסת דרש בעיניים יוקדות ובלהט, כי ״הגיעה עת החרב להתהפך״. ׳לא עוד עבדי הקיסר אלא עבדים לאלוהינו ואדונים לעצמנו. אלוהים דורש׳, כך דרש, ׳שנוכיח את נאמנותנו לו והוא, אלוהים, יביס את אויבנו בכוח חרבנו׳, הבטיחו.

בכפר סיפרו על אחד, אחיקם, שקם באמצע הדרשה וניסה להתנגד להטפותיהם של השניים, מנסה להזהיר שאל לנו למרוד באימפריה הרומית האדירה. ׳אם נובס׳, טען, ׳לא תישאר בכפרינו אבן על אבן. שדרות של צלובים ימתחו לאורך הדרכים המובילות אל הגליל. נשותינו ובנותינו יחוללו לאור השמש תחת גופם של חזירי אדם. ירושלים תכבש ומקדשנו יישרף׳.

׳בוגד׳, נזף בו איכבוד בן הגביר. ׳איך תעז לעלות על דעתך שמלך העולם יובס בביתו עלי ידי עבדי השטן?! שייתן לטמאים לחלל את מקדשו׳?! ׳הם לא ירו בעיר חץ, לא יקדמו בה מגן ולא ישפכו עליה סוללה. בדרך אשר באו - ישובו ואל העיר לא יבואו׳, ציטט את נבואתו של ישעיהו. ׳ירושלים תשוחרר מידי כהני הרשע כפי ששוחררה מידי הכהנים המתייוונים בימי החשמונאים׳!

למחרת, כך נודע, כשערך את קניותיו בשוק ההומה, נצמדו לאחיקם משני צדדיו שני צעירים לובשי גלימות ארוכות. מבין קפלי הבגד שלפו סכינים קטנות, דמויות סיכה, ונעצו בחוזקה בחזהו. עמיקם נפל מתבוסס בדמו והשניים, חברי כת הסיקריקים, נטמעו בהמון ונעלמו. ׳ככה יעשה לבוגד׳ לחשו תומכיו של איכבוד. ׳הוא הביא את מותו על עצמו׳ התרברבו נערים שוכני גבעות שהתהדרו בכיפות גדולות, פאותיהם הפרועות משתלשלות לצידי ראשיהם.

במהלך החודשים הבאים צברו רוחות המרד תנופה. יחידות קטנות של הצבא הרומי שנעו בדרכי הגליל הותקפו. גובי מכס שניסו להיכנס לכפרים נרגמו באבנים ונאלצו לסגת. נדמה היה שאכן מתרחש הנס. ׳כמו שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו החשמונאים בימים ההם, כך הוא מצילינו מיד הרומאים בזמן הזה׳, דרשו מפקדי גדודי המורדים מעל כל גבעה ותחת כל עץ. גם נָדָב וַאֲבִיהוּא, אחיה הבוגרים של נעמה, הצטרפו לקנאים, נטלו את קילשונותיהם ויצאו להרים לחבור אל גדודי המורדים. הם יצאו בגבורה למסעות עונשין אל הכפרים והערים היהודיות שסירבו להצטרף למרד ואף טבחו בבוגדים שהמשיכו לסחור עם הרומאים ולהתעשר על גבם של נאמני השם. ׳מי לאדוני אלינו׳ נשמעה סיסמת הגיוס והמוני צעירים חדורי אמונה עלו אל הגבעות והצטרפו לחילות המרד. גם השמועות על חייל רומי גדול שמתאסף ליד דמשק לא הרתיעו אותם. ׳אדרבא׳, התרברבו הצעירים, ׳שיבואו. באבני קלע ירגמו, קבורת חמור יקברו׳.

והרומאים אכן הגיעו. עד יום מותה לא תשכח נעמה את הבוקר ההוא. אמש חגגה את חתונתה. מנחם חתנה היה ידידם של אחיה נדב ואביהו. כמוהם היה חייל בגדודו של יוחנן מגוש חלב. למרות שהיה צעיר מנדב בשנה או שנתיים כבר יצא לו שם של לוחם עשוי ללא חת. כשהגיעה נעמה לפרקה הציעו אחיה את השידוך. היא זוכרת איך כשבא לבקש את ידה מאביה הציצה בו בבישנות מבעד לסדק בדלת. שיערו השחור גלש בגלים על כתפיו הרחבות. ידיו היו גדולות ושריריות. בחגורת בד שנכרכה סביב מתניו הייתה תחובה חרב גדולה. מעיניו השחורות נשקף מבט רציני ועז. ׳איזה בחור יפה׳, חשבה אז בליבה. ׳הלוואי שאבא יסכים׳.

כעבור שבוע כבר עמדה תחת החופה. לבושה בשמלה צבעונית, מלוווה בהוריה ובאחיה, צעדה לביתו של מנחם. שלא כבחתונות אחרות שהיו נהוגות בכפר לא יצאו השכנים ללוות את הפמליה הקטנה בתופים ובמחולות. את המתח ששרר באוויר אפשר היה לחוש גם ממרחקים. בכפר נפוצו שמועות על חייל רומי גדול בפיקודם של המצביא אספסיאנוס ובנו טיטוס, שנאסף בעכו ואיים לעלות על הגליל.

׳ארורים תהיו׳, צעקה אחת השכנות מפתח ביתה. ׳אתם הקנאים הבאתם את האסון הזה עלינו. לולי התגרתם במושלי העולם, לא היה בא לכאן החייל הגדול הזה׳.

׳אל תשימי לב אליהם לחש אביה באזנה, הם פוחדים מהרומאים. אבל לקדוש ברוך הוא במרום יש מאיתנו נחת. בקרוב ידעו כל בני האדם מיהו מלך העולם האמיתי׳.

היא ידעה שאביה מבקש לעודד אותה אבל היא לא נרגעה. כבר אז לא הייתה משוכנעת שהסיכון שלקחו על עצמם כשהחליטו למרוד, לא יביא עליהם כלייה. אבל היא שתקה.

החתונה הייתה קצרה. אל שולחן עץ פשוט שנערך בחצר הבית הקטורה הוגשה ארוחה דלה שבשלו יחדיו שתי האמהות. בסוף הערב, כשהתפזרו האורחים, הזמין אותה מנחם בתנועת יד מהוססת אל החדר הקטן שהוקצה להם בבית אימו.

למחרת, כשיצאה אל החצר, נתקלו עיניה בסדין שרווה אמש את דם בתוליה מתנפנף כדגל לבן על חבל שנמתח בין שני קירות הבית. למרות שכבר כובס בלט עדיין במרכזו כתם אדום. במרכז החצר ישבה אימו של מנחם רכונה על גיגית הכביסה.

׳בוקר טוב ביתי׳, ברכה אותה מבלי שטרחה אפילו להרים את עיניה ממלאכתה. שפתיה לא נמתחו ולו גם לחיוך מנומס.

׳האם זה מה שצפוי לי מעתה׳? הרהרה נעמה. היא זכרה את מה שסיפרו לה חברותיה הנשואות על יחסן המתנשא של חמותיהן שחששו שדם צעיר וגוף רענן יפלשו אל ממלכותיהן ויאימו לכבוש את לבם של בניהן. ׳איפה מנחם׳? שאלה נעמה. ׳יצא עם הגדוד׳, השיבה החמות בפנים קפוצות.
אבל כשעלתה נעמה לגג הבית הבינה שלא רק בעטייה התכרכמו פניה של חמותה. עיניה סונוורו מאלפי נצנוצי אור השמש שהחזירו מגיניהם של החיילים הרומאים, שבאו לכאן לדכא את המרד. כשהתרגלו עיניה לאור המסנוור ראתה לחרדתה כי עד קצה האופק נומרו מדרונות ההרים בשלל צבעי דגליהם ומדיהם של לגיונות רומא.

לפנות ערב נכנס מנחם הביתה בסערה. שתי נשות הבית קבלו את פניו זו במטעמים וזו בהדגשת קימורי גופה, מנסות כל אחת בדרכה למשוך את ליבו. אבל הוא התעלם. ׳אנחנו עוזבים מיד׳, הודיע נחרצות.
׳מה? למה׳? תמהה נעמה.
׳הצבא הרומי כבר החל בכיבוש הגליל׳. אמר את מה שכבר ידעו. ׳הם עוברים מכפר לכפר וממיטים הרס וחורבן. את הגברים הצעירים הם מוכרים כעבדים ואת הזקנים הם צולבים. מצבן של הנשים קשה אפילו יותר. אנחנו עוברים עם הגדוד לירושלים. יוחנן אומר שכאן בגליל נוחלים הרומאים הצלחות כיוון שאלוהים רחוק. אבל בירושלים המצב שונה. אלוהים לא יתן לעולם לעיר שבחר לשכן את שמו בה, ליפול בידי עובדי אלילים. שם הוא יהיה חייב לפעול׳.
׳ולמה שלא נעבור ליודפת׳? הקשתה נעמה. ׳הרי מושל הגליל יוסף בן מתיתיהו ביצר אותה והעיר יכולה לעמוד במצור ממושך׳.
׳ראשית׳, אמר מנחם, ׳לצבא הרומי יש אמצעים לכרכר כל חומה. ושנית, יוסף בן מתיתיהו ויוחנן מגוש חלב לא מסתדרים אחד עם השני. יוסף לא יראה בעיין יפה כניסה של גדוד בפיקודו של יוחנן לעיר׳.
׳זה כל כך אופייני לכם׳, התרגזה נעמה. ׳גם מול אויב משותף אתם שונאים אחד את השני עד כדי כך שאתם לא מסוגלים להתאחד׳.
׳מספיק עם הדיבורים׳, פסק מנחם. ׳תתחילו לארוז. אנחנו יוצאים עוד הלילה׳.
׳זה ביתי, מכאן אני לא זזה׳, אמרה אימו. ׳לכו אתם׳.

הם יצאו בלילה. טור ארוך של לוחמי הגדוד ומשפחותיהם. האויר היה קריר ונעים וההליכה קלה. שום דבר לא הכין אותה למה שהיתה עתידה לראות. האנחות נשמעו עוד לפני שנראו הצלבים. כמה דקות לאחר מכן, לאורו של ירח מלא של אמצע החודש התגלתה לעיניה גודל הזוועה. עד קצה האופק נמתחה משני צידי הדרך שדרת צלבים שאליהם סומרו שבויים יהודים מישובי הגליל. גופם היה תלוי בריפיון וראשיהם שמוטים על חזותיהם. חלקם צעקו מכאב אחרים נאנחו בלחש, אבל רובם כבר דממו. בטנה התהפכה. היא כרעה לצד הדרך והקיאה את מעט האוכל שהספיקה לאכול טרם צאתם. מנחם עזר לה לקום.
׳די אישה, צריך להמשיך׳ אמר לה.
׳אני לא יכולה יותר׳, געתה בבכי. ׳הרי ניבאו לנו שכך יהיה. בוגדים, קראנו לכל אלה שהיזהירו לבל נמרוד באימפריה האדירה הזאת. ועכשיו תראה. כל נבואותהם מתאמתות׳.
׳אלה דברי כפירה׳, התרגז מנחם. ׳את תראי שבירושלים הכל יהיה שונה׳.
נעמה שתקה.

גם בימים הבאים לא פסקו הבחילות. היא הייתה חלשה. בקושי הצליחה להדביק את הקצב. הם צעדו בדרכים צדדיות, משתדלים שלא להתקל בחייל רומי או בשומרונים עויינים. אחרי שבוע הגיעו עייפים ורעבים לירושלים.

עיר מטונפת ומסוכסכת קבלה את פניהם בסבר פנים רעות. השערים היו אמנם עדיין פתוחים אבל ברחובותיה של עיר הקודש כבר השתוללה מלחמה – מלחמת אחים. לכאורה שלטה בעיר ממשלה יהודית עצמאית שהורכבה מזקנים מכובדים. הללו ביקשו להגיע להסדר עם השילטונות הרומייים שימנע את הגעת לגיונותיהם של אספסיאנוס וטיטוס לירושלים. אבל הקנאים לא הסכימו לכל פשרה. ׳כניעה לאימפריית הרשע כמוה כבגידה באלוהים׳, קבעו. ׳אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים׳, שרו בקול גדול.

גדודי קנאים בפיקודו של אחד, אלעזר בן שמעון, השתלטו על הר הבית והפכו את המתחם הקדוש למעוזם. משם היו יוצאות בלילות יחידות קומנדו קטנות לפשיטות על מעוזי האויב – גדודו של יוחנן מגוש חלב שבעיר העליונה. השווקים התרוקנו מסחורות. נשים מזות רעב נושאות בידיהן תינוקות צבי בטן צבאו על מחסני המזון מנסות לקרוב אל דלתותיהם, אבל את דרכן חסמו שומרים חמושים שהגנו עליהם לבל יחמסו הרעבים את תכולתם. כנופיות של נערים פוחזים הסתובבו ברחובות חסרי מעש. הם הכירו כל פינה בעיר ומצאו להם מקומות מיסתור בביבים ובנקיקים משם היו יוצאים לפשיטות וחומסים את פיתם של העניים. אל העשירים לא העזו לקרוב שכן הללו נעלו היטב את ארמונותיהם והקיפו את עצמם בשומרי ראש אימתניים. הם היו נועזים וחצופים ואפילו הממשלה עמדה חסרת אונים מולם. אמנם מדי פעם הייתה יחידת שוטרים מטעמה נשלחת לרסן אותם אבל הם היו מהירים ובדרך כלל הצליחו להתחמק מבלי שניתפסו. היה רק איש אחד בעיר שכיבד אותם, איכבוד בן הגביר. הוא אימץ את הנערים הללו והם סרו למשמעתו. בעזרתם, החליט, יצליח לעלות את המוראל בעיר. הוא הורה להם לקשור בדים צבעוניים על ראשי מוטות עץ והוביל אותם השכם והערב למצעדי דגלים הזויים בחוצות העיר. איכבוד חיבר מנגינה לנבואת ישעיהו שנאמרה כאשר צר הצבא האשורי על ירושלים יותר משבע מאות שנה קודם לכן. הוא רק שינה את נוסח הנבואה והפך אותה לאקטואלית: ׳כֹּה אָמַר ה׳ אֶל אספסיאנוס׳, שרו הנערים בקולי קולות בנושאם את הדגלים ברחובות העיר. ׳לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ, וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ – יָשׁוּב, וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה׳ ׳.

׳אין ממה לפחד׳, דרש איכבוד עלי בריקדות. ׳מבטיח אני לכם תושבי ירושלים שכשם שהגן הקדוש ברוך על עירו אז, כן יציל אותנו עכשיו׳.

כשנכנסו לירושלים נפלו פניה של נעמה. לא כך זכרה את העיר. בילדותה נהגה משפחתה מדי כמה שנים לעלות לרגל לבית המקדש. כמה זה היה שונה אז. העיר שקקה. השווקים היו מלאים. אלפי עולי רגל, כולם לבושים לבן, עלו בשירה ובריקודים מבריכת השילוח לאחר שטהרו והחליפו בגדם, אל הרחבה הענקית שהקיפה את בית האלוהים. היא זכרה את ריחות הקטורת שהתערבבו בריח עשן המזבח, את הכהנים הלבושים לבן המברכים את העם. את הלויים על המעלות מזמרים מזמורי תהלים. אמנם גם עכשיו היתה העיר מלאה, אבל היו אלה אלפי פליטים מלוכלכים ורעבים שגדשו את הרחובות כשלא נמצא להם מקום להניח בו את עצמם. למזלם של הזוג הצעיר היו למנחם קרובי משפחה בעיר והללו הקצו להם קיטון צר בשולי חצרם.

גם בירושלים לא פסקו הבחילות וכשאיחר המחזור החודשי הבינה נעמה שהרתה. תשעה חודשים לאחר שנישאו נולד בנם. הם קראו לו פִּינְחָס על שם פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר - הקנא הראשון. שנתיים אחר כך נולד אליהו. כל אותו זמן המשיכו להגיע לירושלים שמועות על תבוסות היהודים בגליל. קרוב משפחה שהגיע לעיר כפליט סיפר בדמעות על נפילת בירת הגליל יודפת. ׳ארבעים ימים ולילות׳, סיפר, ׳עמדה יודפת במצור עד שנפלה. כשנפרצו החומות שכנע יוסף את אחרוני המגינים להרוג אחד את השני על ידי הפלת גורלות, כדי שלא יפלו חיים בידי הערלים׳. נעמה, שבין מגיני העיר היו גם אביה ואחיה פרצה בבכי.

׳כולם מתו׳? שאלה בין פרץ בכי אחד לשני. ׳לא כולם׳, נאנח הפליט בלחש. ׳שמועות עקשניות מספרות שיוסף עצמו הצליח להמלט׳.
׳מה?! איך׳? תמה מנחם.
׳הוא הצליח לסדר שהוא יוגרל אחרון, ולאחר שנהרג אחרון המגינים הסגיר את עצמו לאספסיאנוס. הוא הציע לו את עזרתו בדיכוי המרד במחיר חייו׳.
׳בוגד׳! סינן מנחם.
׳אחרי יודפת נפלו גם שאר ערי הגליל׳, המשיך וסיפר הפליט. ׳אחרונה נפלה גמלא. שם, כשלא נותר שום סיכוי התאבדו המגינים בקפיצה מראש הצוק אל התהומות. מכל ערי הגליל רק ציפורי שרדה. יהודי העיר שלחו כתב כניעה לאספסיאנוס ובקשו את הגנתו מפני הקנאים׳.
׳בוגדים׳, סינן מנחם. ׳היינו צריכים לגמור אותם לפני שבאנו לכאן׳.
׳אולי גם אנחנו היינו צריכים לנהוג כמוהם ולהציל את חיינו׳, אמרה נעמה.
׳חדלי אישה׳! נזף בה בעלה. ׳ישועת השם כהרף עין. את תראי שכאן בירושלים הכל יהיה שונה. כאן אלוהים יהיה חייב להגן על ביתו׳.

נעמה שתקה.

ריח העשן חדר אל החדר עוד לפני שנראו הלהבות.
׳התינוק׳! חשבה בבהלה. אינסטנגטיבית הושיטה יד אל העריסה הקטנה שנחה לצד מערום הסמרטוטים ששימש להם כמיטה. בחשיכה מיששה עד שחשה את מתאר גופו. היא תחבה את שתי ידיה אל מתחת לגוף הזעיר, הרימה אותו בעדינות, הסיטה את בלויי הסחבות ששמשו לה כבגד, חשפה שד מצומק והצמידה את פיו אליו. לרגע השתתק אליהו אבל במשנהו, כשרק טיפות אחדות נמצו מהשד המדולדל, פרץ שוב בבכי. גם היא היתה רעבה. כשנישאה הייתה נערה בריאה וחזקה, עכשיו גופה כמש. רגליה בקושי נשאו אותה. מאז באו אל העיר לפני כמעט שלוש שנים חילקה הממשלה לתושבים מזון במשורה ממחסני המזון ההולכים ומתרוקנים. גם שני ההריונות שבאו בזה אחר זה התישו אותה. היא ערסלה את התינוק וניסתה להצמיד את פיו אל השד השני אבל שם היתה התוצאה זהה. לשמע בכיו של אליהו התעורר פנחס הפעוט וגם הוא החל לבכות.

׳מנחם קום׳! קראה אל בעלה. אבל מצידו של מנחם לא נשמע שום רחש. היא הרגישה כיצד הזעם מפעפע בה. בחשיכה גיששה לימינה מבקשת לטלטל את אישה הישן. המיטה היתה ריקה. ׳מנחם׳! צעקה בחרדה. שום קול לא נשמע. בקושי הצליחה לקום. היא גיששה והרימה את פנחס הפעוט בידה השניה ויצאה מהקיטון הזעיר אל החצר. ואז ראתה גם את הלהבות. אור אדום בוהק שהאיר את שמי הלילה, צייר על רקעו קו רקיע שחור של בתים והרים. מהרחוב נשמעו צעקות: ׳המחסנים, המחסנים עולים באש׳.

לפנות בוקר חזר מנחם כולו מפוייח ומריח מאש ועשן.
׳ניסית לכבות את הבעירה׳? שאלה.
׳לא׳! ענה. ׳הצתתי אותה׳!
׳על מה אתה מדבר׳?! זעקה.
׳מה שאת שומעת. חברי ואני הצתנו את מחסני המזון בפקודת יוחנן׳.
׳תגיד, אתם השתגעתם לגמרי׳?! צרחה. ׳מה חשבתם לעצמכם?! גם ככה בקושי יש לנו אוכל. מה נאכל עכשיו?! מאיפה יהיה לי כח להניק את שני ילדך׳?!
׳את לא מבינה כלום אישה׳, השיב לה בנחת. ׳הצבא הרומי בדרך לירושלים. הם עומדים להגיע לכאן בכל יום. הם מתכוונים להטיל מצור על העיר. אם יהיה מזון במחסנים יארך המצור זמן רב. אבל אנחנו רוצים להחיש את הגאולה. אין לנו עניין לחכות עד שהעיר תותש מרעב. אדרבא, שיכנסו לירושלים מיד! כאן יתרחש הנס! ידוע שקדושת ה׳ השורה במקדש שורפת כל דבר טמא. כשיבוא הטמאים אל המקדש הטהור תרד אש מהשמים ותשרוף את כולם. את תראי. אלוהים יהיה חייב להגן על עירו ועל מקדשו׳.

נעמה שתקה.

בראשית תמוז הגיע הצבא הרומי ומייד החל בהכנות לכיבוש. הרעש היה בלתי נסבל. רעם נגיחות איילי המצור בחומה. געש אבני הבליסטראות, הדי האבנים הנופלות כברד על הבתים, מרסקות גגות ומשברות קירות. זנבות אור מאירים ככוכבי שביט את שמי הלילה ברדפם אחרי רימוני ״האש היוונית״, אותם כדורי חרס ממולאים בשמן ובזפת שפתיל בוער מחובר אליהם. כשהתמוטט גג הקיטון ששימש להם כבית, לקחה נעמה את שני הקטנטנים וירדה אל המחשכים. היא מצאה מקלט בתוך תעלת ניקוז שמתחת לאבני הרצוף של אחד הרחובות הראשיים. כשהגיעה כבר הצטופפו שם אנשים רבים. בקושי הצליחה לפלס לה מעבר עד שמצאה רווח צר שבו יכלה לשבת. גם שם לא פסק הרעש ודומה שאף התגבר. רעם פגיעת האבנים מלמעלה התערבב בצרחות הילדים הרעבים שלמטה.

׳אני חייבת להשיג מזון׳, חשבה. היא הפקידה את הילדים בידי מכרה ושמה את נפשה בכפה כאשר יצאה אל הרחובות המופגזים. היא רצה בסמטאות, מטפסת על אבני מפולת, מפלסת דרכה בין בריקדות ועמדות לוחמים שהוכנו מבעוד מועד לקדם את פני הרעה. רגליה נכוו באש כשדרכה על אוד בוער אבל היא לא נעצרה. היא חשה כאילו יד אדירים דוחפת אותה במעלה. מבלי ששמה לב עברה על פני עמדת לוחמים מגדודו של יוחנן מגוש חלב שבין אנשיה היה גם בעלה, אותו לא ראתה מיום שנשרפו המחסנים. לקח לו רגע לפני שזיהה אותה. בגדיה היו קרועים ופניה שחורים מאבק ומפיח.

׳נעמה׳, קרא אליה. אבל היא התעלמה והמשיכה במרוצתה. כל אותו הזמן המשיכו ליפול סביבה אבני בליסטראות ורק בנס לא נפגעה. אחרי דקות שנדמו לה כנצח הגיעה אל שכונת הארמונות שבעיר העליונה. היא עמדה למרגלות אחד מבתי המידות. על הדלת זיהתה את הסימן של משפחת קתרוס. זאת היתה אחת ממשפחות הכהנים העשירות בעיר. ביאוש משכה בידית הדלת אבל כלום לא קרה. הדלת הוברחה מבפנים. נואשת החלה לסובב את הבית, מחפשת פירצה לחדור דרכה. בתחתית אחד הקירות גילתה פתח קטן שכנראה נפער כשפגעה בו אחת מאבני הבליסטראות. למרות קוטנו הצליחה להזדחל דרכו. הבית היה ריק. היא ירדה במדרגות תלולות ומצאה את עצמה במרתף גדול שניכר בו ששימש בעבר לאגירת מזון. היו בו קנקנים גדולים וכלי אכסון, אבל לדאבונה גילתה כי כולם ריקים. ביאושה החלה לנבור ביניהם. באחת הפינות חבויה בין שני כדים מצאה ככר לחם עבשה שכנראה נעלמה מעיניהם של בני הבית כשרוקנו את המחסנים. כמוצאת שלל רב נטלה את הככר וזחלה החוצה דרך הפרצה שנכנסה דרכה. שוב רצה בין הסמטאות ניגפת באבנים, עד שהגיעה אל תעלת הניקוז שלה.

׳לא מצאתי כלום׳, שיקרה לשכנה ששמרה על הילדים. ׳אנחנו יוצאים מכאן׳, אמרה, ומשכה את הילדים אל מחוץ לתעלה, חוששת שמא יחמסו הרעבים את הככר העבשה. למרגלות קיר של אחד הבתים מצאה מיסתור. נחבאת בין ההריסות הוציאה מבין קפלי הבגד את הפת החרבה, קרעה נתח ממנה והגישה לפנחס שהושיט אליה יד זעירה והחל ללעוס ברעבתנות. בשיניה קרעה מהלחם נתח נוסף והחלה ללעוס ולמוסס אותו ברוק, עד שהפך לעיסה דביקה. למרות שהיתה רעבה נאבקה בדחף לבלוע.. ׳קודם כל הילדים׳, אמרה לעצמה.

כשהייתה העיסה רכה דיה הוציאה אותה מפיה, צבתה מעט והגישה לפיו של אליהו. התינוק, שכבר לא נותר בו כוח אפילו לבכות, התקשה בתחילה, אבל כשבא טעם הלחם אל פיו התעשת והחל למצוץ ברעבתנות. עוד, דרש פנחס לאחר שבלע את הפרוסה שהיתה בידו. היא קרעה חתיכה נוספת והגישה לו. עם כל נגיסה יכלה להבחין כיצד כוחותיו שבים אליו. גם אליהו התאושש מעט והחל לבכות. היא נגסה נתח נוסף מהככר. שוב לעסה ומוססה והגישה לפיו של התינוק. את הפרוסה האחרונה שמרה לעצמה. ׳ ׳אם מצאתי ככר אחת אולי אמצא עוד, חשבה. ׳בוא׳, אמרה לפנחס, נטלה את אליהו בזרועותיה, ויחד יצאו שוב למסע. גם הפעם, למרות הסכנות, עברה הדרך בשלום. היא מצאה שוב את הפרצה. ׳עבור כאן׳, דרבנה את פנחס בהצביעה על החור שבקיר. כשנעלם הפעוט הניחה נעמה את אליהו על הארץ ובעצמה זחלה כשרגליה פונות אל פנים הבית וראשה אל הרחוב. כשהיה כבר רוב גופה בפנים אחזה בתינוק ומשכה אותו אחריה פנימה. מגששת את דרכה ירדה שוב אל המרתפים. כשהתרגלו עיניה מעט לחשיכה הבחינה במזווה הענק שרוקן כולו מתכולתו המקורית. הפעם היה לה שפע של זמן. היא החלה לעבור ביסודיות בין הקנקנים וכלי האגירה.

׳מי שם׳? שמעה לפתע קול אישה. היא נעצרה מבוהלת, מנסה לא להשמיע רחש. מבין הקנקנים יצאה לקראתה נערה צעירה. עיניה רשפו בפחד. בידה אחזה בחנית קטנה. ׳מי את׳? שאלה.
׳באנו להסתתר כאן׳ ענתה נעמה. ׳יש איתי ילדים. ומי את׳?
׳מרים׳ ענתה הנערה. הייתי משרתת בבית הזה. בעלי הבית, משפחת קתרוס, עזבו את העיר וברחו לקסריה יחד עם ברניקי המלכה עוד לפני שהחלו הקרבות. לפני שיצאו רוקנו את מחסני המזון שלהם. אבל הם מיהרו. כנראה שלא את הכל הם הצליחו לקחת איתם. היא הורידה את החנית. בנתיים בטוח כאן, אמרה. שתיהן יצאו למסע חיפוש, מלקטות שאריות של מה שהיה עד לא מזמן המקור לארוחות המלכים שהוגשו בטרקלין המפואר למעלה.

הם נשארו במחסן כשבועיים. מעליהם השתוללה מלחמה. עם הזמן הלכו הקולות וקרבו. עכשיו יכלו לשמוע את הדלתות הנשברות של הבתים השכנים כשפרצו אליהם החילים הרומאים בחיפוש אחר פליטים ושלל.
׳כבר לא בטוח כאן׳ אמרה יום אחד למרים. ׳אנחנו צריכות לצאת הלילה׳.
׳גם בחוץ מסוכן׳ אמרה מרים. ׳אני נשארת׳.

ריחות חזקים של אש ומוות קדמו את פניה כשזחלה החוצה עם הילדים. כאן באיזה מקום, ידעה, נמצאת גם עמדתו של מנחם. הם התקדמו ברחובות ההרוסים מנסים שלא להקים רעש. אבן רופפת תחת רגלה התדרדרה. היא עצרה את נשימתה. באחת העמדות התעורר חייל.
׳מי שם׳? שאל בלחש.
׳אני מחפשת את מנחם מהגדוד של יוחנן׳, לחשה. ׳אני אישתו׳.
׳חכי׳, אמר החייל. אחר כך שמעה קולות עמומים. מתוך העמדה התרומם גוף אדם.
׳נעמה׳? שמעה את קולו של בעלה. היא ניגשה. ׳מה את עושה פה׳? שאל בתמיהה. ׳אנחנו עוזבים את העיר׳, ענתה בנחישות.
׳מה פתאום עוזבים׳? הזדעזע.
׳אני לא מתכוננת לשבת פה ולחכות שישחטו את כולנו׳, אמרה.
׳אבל העיר נצורה׳, ניסה להכניס בה מעט הגיון. ׳אנחנו הרי לא מאפשרים לאף אחד לצאת׳.
׳יש בחומה פרצות׳ אמרה. ׳שמעתי שרבן יוחנן בן זכאי הצליח לצאת. תלמידיו נשאו אותו אל מחוץ לעיר בארון מתים. אם הוא הצליח גם אני אצליח׳.
׳אבל בקרוב יתרחש הנס׳, אמר. ׳אלוהים יציל אותנו׳.
עכשיו לא שתקה.
היא נעמדה מולו ובעניין רושפות אמרה: ׳מתי כבר תלמדו שאלוהים לא מקבל פקודות מבני אדם. לא אתם תחליטו איך ומתי תבוא הגאולה. תראה כמה שינאה הפצתם בקרב אחינו. ראיתם בוגדים בכל פינה. תקפתם ישובים שלמים שכל חטאם היה שבקשו לחיות בשלום. שחטתם אנשים נשים וטף. שפכתם נהרות של דָּם נָקִי. אני לא חושבת שיש לאלוהים סיבה להציל אותנו. בכל מקרה אני אנסה לצאת מהעיר המקוללת הזאת. אולי לפחות אציל את הילדים. שיהיה מי שיספר לדורות הבאים כמה גדול כח ההרס של שנאת חינם׳.
מנחם נדהם מהנחישות של אשתו מעולם עד עכשיו לא העזה לעמוד מולו. ולאן תלכי׳? שאל.
׳למצדה׳, ענתה. ׳אולי שם נינצל׳. ׳בוא פנחס׳, זירזה את הפעוט ובידיה נשאה את התינוק. היא ירדה מהעמדה והחלה לצעוד ואז שמעה את הקול:
׳חכי׳, אמר בלחישה. ׳אני בא אתכם׳...

* מתוך רומן הביכורים של אמיר אור-לי, ׳מבוסס על סיפור אמיתי׳. אור-לי הוא יליד 1955, הוא בן הדור הרביעי לחלוצי העלייה השנייה. אמיר הוא מורה דרך, בעל תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, תואר שני במקרא ותואר שני נוסף בספרות עברית. את חייו המקצועיים החל כמדריך בחברה להגנת הטבע, ובמשך עשרות שנים הוא מדריך תיירים בארץ ומרצה להיסטוריה של עם ישראל ומקרא בתוכניות אקדמיות עבור אוניברסיטאות בחו״ל.

 

2 תגובות:

  1. ד״ר מסור יקרה. תודה מקרב לב על הבמה המובדת שהענקת כאן לספרי. כידוע קשה יד כמעט בלתי אפשרי לסופר לא מוכר לפרוץ לתודעת הציבור. עד כה ניסיתי ללא הצלחה לעניין במות שונות לדון בספשעוסק בתופעת המשיחיות הלאומית המודרנית שהיא כל כך אקטואלית בתקופה זו. לכן החשיפה שאני מקבל בבלוג שלך מרגשת כפל כפליים.
    רבים שאלו אותי על מה הספר ואיפה אפשר לרכוש אותו. ובכן: לאחרונה גיליתי לשמחתי שהוא מוצע למכירה בכמה חנויות דיגיטאליות. בלחיצה על הקישור תוכלו לראות את תמונת הכריכה וכמה מילים עליו ועלי.


    https://epublish.co.il/portfolio/אמיר-אור-לי-מבוסס-על-סיפור-אמיתי/

    השבמחק
  2. אמיר יקר
    יישר כוח
    סיפור מרתק . ומפחיד לאור מצבנו כיום.
    הלווי שאנחנו טועים
    הסיפור שלך מדהים אותי זה מפחיד.

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.