הרצל חקק, משורר, סופר ואושיית תרבות
בתקופתנו התרגלנו לחיות בזמן של מחיקת קבצים. התרגלנו לשכוח. משוררים גדולים שעיצבו את תרבותנו אינם נזכרים עוד. פרופסור נורית גוברין כינתה זאת 'מאֵרת הנשכּחים'. במפעל חייה 'קריאת הדורות' החזיקה נורית גוברין פעמון גדול, ומדי פעם חזרה וצלצלה בקול, האם צלצול ההשכמה ישיב אותנו למקורות הספרות העברית. האתר של ד״ר לאה מזור יודע לתת כבוד לספרות של הדורות, למוזיקה של שירת המקרא, לאמנות של השירה במקרא ולאורך הדורות. יש קסם שקשה לוותר עליו.
כבר בכרך ה' של 'קריאת הדורות' (הוצאת גוונים תשע"ה-2015) - ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא צורבת באותיות של אֵש, . וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:
"מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכּלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר" – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים" (קריאת הדורות כרך ה', עמוד 8).
קסם הלענה אולי נשכח – אבל הספרות שלנו עדיין חיה למענה. ננסה לשרטט תווים לאותו לחן, לאותו קסם ששר בנו מר וגם נהדר - מפלח את הלבבות – והוא כה זך, כה בלתי נשכח.
קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה
מתוך: שירי חיים לנסקי, תל אביב: דבר, תרצ"ט
קֶסֶם לִי קָסְמָה הֲלַּעֲנָה
בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חֲרִיף־הָרֵיחַ.
רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ
נָד אֲנִי וָנָע – אָדָם אוֹרֵחַ.
נֶטַע־נוֹד חֲבוּט רוּחוֹת קָדִים,
עַל לֹא חֵטְא רְגוּם בָּרָד חַד־רֶגֶב,
שֵׂיבָתוֹ הַלֵּזוּ הַיְרַקְרֶקֶת
לִי יָקְרָה מֵאַרְגְּמַן וְרָדִים,
אַף מִשְּׁנִי שְׂפָתַיִךְ, בַּת הַיֹּפִי! –
טוּר שִׁנַּיִךְ אַל בִּצְחוֹק תַּחְשׂוֹפִי,
לֹא נָזִיר אֲנִי וְלֹא עָנָו –
קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה.
לנינגרד, במאסר - 25 בדצמבר 1934.
השיר בנוי כווידוי של הדובר בפני אהובה. הוא מספר לה, כי יותר מכל, הוא התאהב בגוון המיוחד של המרירות הנודפת מן הלענה, כלומר ב'מתיקותה' של המרירות, של המלנכוליה. יש בכובד החריף הזה ניחוח מיוחד: מתוך העצב והמלנכוליה המשורר הנווד מקבל את ההשראה לשיריו, את השאיפה לחיות למענה. וזו תפארת הלענה...לחיות למענה.
בשיר מביע הדובר מוכנוּת להקרבה עצומה בשביל ה"לענה" – למענה מוכן הוא להיות נווד חסר בית ("נד אני ונע – אדם אורח") וחסר שורשים ("נטע-נוד"). בסוף השיר מתעצמת ההקרבה, כאשר מתוודה הדובר בפני האהובה, כי הוא מוכן לוותר גם על מגע אישה למען התחושה המדוברת "טור שיניך אל בצחוק תחשׂופי / לא נזיר אני ולא ענו".
מצלול
השורות הראשונה והשלישית וכן האחרונה, בנויות מחזרה על הצלילים לע"נ. החזרה הזו היא בבחינת מצלול ממַקד, שכן היא מרכזת את תשומת לב הקורא לתחושה שעולה מבין שורות השיר – תחושה של עינוי וסבל רב הנובעת מאותה הרגשה, שהדובר בוחר להמחיש בסמל, צמח הלענה, שידוע במרירותו.
המצלול מגביר את מידת ההקרבה של הדובר, כיוון, שכעת ברור לקורא, כי מדובר ממש בתחושת עינוי. ושימו לב, למרות הכול הדובר בוחר בה ולא מוכן לוותר עליה. לענה, למענה, עינוי, עני ונווד.
אם כן, זהו המצלול המרכזי בשיר.
בנוסף לכך, ישנם צלילים נוספים החוזרים על עצמם בצורה בולטת, אולם נדמה, כי הם חסרי תפקיד תמטי או פואטי. למשל, ישנה חזרה של האות ר' בשורה שנייה והאות א' בשורה הרביעית, דבר שניתן להעניק לו משמעות אונומטופיאית, מעין צלילים, שמבטאים את קולו של אדם בשעת מצוקה וסבל. אולי מחנק. הקרבה עד אין קץ.
החשש להתגלות היופי במלואו מזכיר את הפסוק משיר השירים – " הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי" – ו, ה.
חריזה - והרז הגנוז בתוכה
השיר בנוי משני סוגי חריזה: חריזה עקבית וחריזה מסורגת. (חריזה מסורגת היא תבנית חריזה שבה איברי שני חרוזים ממוקמים לסירוגין: א-ב-א-ב).
אופן החריזה בשיר הוא א ב א ב ג ד ד ג ו ו א א. להלן פירוט סוגי החרוזים, כאשר החרוז מסומן בקו תחתון (ההגדרות לחרוז מדויק ולא מדויק הן לפי קביעותיו של בנימין הרשב):
LA ANA – LEMA ANA = חרוז מדויק (זהות של החרוז מההברה המוטעמת ועד סוף המלה בשני איברי החרוז) וגברי (מלרעי).
HARE AX – ORE AX = חרוז מדויק ונשי (מלעילי).
KADIM – VRADIM = חרוז מדויק וגברי.
REGEV – YERAKREKET = חרוז לא מדויק, אסוננסי (מורכב מתנועות זהות בלבד) ונשי. HAYOFI – TAXSOFI = חרוז לא מדויק (מההברה המוטעמת ועד לסוף המלה - אין זהות בחלקי החרוז בין שני איברי החרוז) ונשי.
ANAV – LA ANA = חרוז לא מדויק, אסוננסי וגברי.
להערכתי, לא בִּכדי בוחר המשורר בחריזה שאינה עקבית. חריזה עקבית הייתה מַקנה לשיר תחושה של מעגליות ומסגרת, בעוד השיר מדבר על אדם תלוש ללא שורשים. חריזה עקבית הייתה יוצרת בקורא ציפייה למקצב אחיד, בעוד כוונת הדובר לתָאר אדם בעל חיים פרוּצים, חסרי משענת ("חבוּט רוחות קדים") וחסרי קו מאחֵד. החריזה בשיר היא, כאמור, לעתים מסורגת ולעתים עקבית, ויוצרת תחושה של חוסר יציבות המתאימה להלך-רוחו של הדובר.
גם מרירות, גם טלטֵלה, ואיזה משָבים – רוחות קדים. כולנו עֵדים.
אולי כך שמרנו דורות על זהותנו, גם כשהסבּה לנו תלאות ומרירות, גם כשחשנו בגללה חסרי בית, אורחים בעולם כּה קר, מלא נֵכר.
משקל ותעתועֵי השיר
השיר בנוי על משקל זוגי מסוג טרוכיי (הרמה והשפּלה). כל שורה מורכבת מחמש רגליים (פנטמטר טרוכיי), אך בשש שורות מתוך שתים-עשרה יש רגל אחת חסרה (כלומר, היא מורכבת רק מהֲַרמה). קשה לדעת, אם המשקל נושא משמעות תמטית - מלבד תפקידו האסתטי. אך יכול להיות, כי הבחירה לסיים חצי משורות השיר ברגל חסרה, היא מכוונת, ועיקרה להמחיש את חוסר השלמוּת בנפשו של הדובר.
אילו היינו צועדים במדבריות השיר הזה בחריזה עקבית, היינו מנסים לאחוז בשיר השקול באופן זהה בכל שורותיו, מנסים למצוא שלמוּת והרמוניה. אבל השיר מתעתע בנו. האהבה והקסם והמרירות שלובים זה בזה – אין להם עניין בתוֹאם, בתפארת המציאות.
משאלה מעין זו בוודאי זרה לרוח השיר.
משא העבר, הזוהר האמיתי
אנו שומעים את משב הסופה, את הדי החבטות, זה צולף בנו, ממש צינה נוקבת וקופחת של בּרד. מסה ומריבה. לאן נגיע. אנו אולי חלק מן ההליכה הזו בין הרוחות, אנו בין עבר להווה, ואנו עֵדים.
הלענה עדיין חיה, הנה היא שבה אלינו, ובשָׂרנו כבר נעשה חידודין חידודין.
משהו קורה לנו, זו חוויה של השתנוּת.
האם נוכל להסב עינינו מן היופי, מן התפארת. ובאותה מידה – האם נוכל להימלט מן ההשתנות:
מן הצבע, מן הבדידות, מן העצב – מן הירקרקות הצנועה – שכֹּה נוגעת ללב, יש בה עוצמה ממגנטת. יותר מן הזוהַר הצועק, מאותו ארגמן ורדים. השָני של השפתיים כּה מושך – אבל קסם הלענה מנצֵח. זו אולי הייתה דרכנו בהיסטוריה מאז ומעולם.
הלענה היא סמל חיינו. צמח עלוב למראה, והוא בוער בנו ואינו אֻכּל.
יש בּו שכבות של רוחניות, היסטוריה, נדודים, סיפורים שלא נמחו, הניחוחות האלה יש בהם כוחות של נצח. הנה הגיבור, אולי אין לו בית, אולי הוא נע ונד. אבל הוא מחזיק פיקדון שלא נגמר.
אתה קורא בין השיטין וחש, שאולי הלענה הזאת טומנת בחובּה צער דורות, יגון שמלווה את כולנו לאורך המדבּר, מוכּים 'על לא חטא' ושׂורדים:
נֶטַע־נוֹד חֲבוּט רוּחוֹת קָדִים,
עַל לֹא חֵטְא רְגוּם בָּרָד חַד־רֶגֶב,
גם השִכְחה חבטה בנו, גם המרחקים רָגמו בנו.
אבל הקֶשר הזה לַמרירות המנצַחת לא נמחק.
השיר שב אלינו, והוא יודע שהוא מרכז שבוע הספר העברי. הקסם לא אבד. גם השרידים. כולנו עדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה