יום חמישי, 27 ביולי 2023

על הספר "הוא לא שואל – היא לא עונה״ של צפרירה שחם–קורן

חגי קמרט, סופר משורר וצייר


צפרירה שחם–קורן, הוא לא שואל – היא לא עונה, ספרי מורשת-בית עדות ע"ש אנילביץ', איירה: עירית ורלינסקי-גלר, תל אביב 2002, 180 עמודים

"את סיפורו של חיים שמעתי ממנו, קרעים קרעים. משהו בסיפור מיוחד זה משך אותי אליו, קרא לי. האם אפשר להיות בתוך סיפור של מישהו אחר? מה לי שנולדתי וגדלתי בקיבוץ בעמק יזרעאל ולילד חיים בן השלוש שחי בתוך בור ביער? מה לילדת שמש ותפוזים ולטעמו של סלק-בהמות שנלעס שוב ושוב? מה בין ילדת "הביחד הגדול" לבין הילד שנשאר לבד בעולם? אינני יודעת. אבל הסיפור הזה חלחל בי פנימה ופרט על נימים, והלך וניבנה לאט, עד שהתחברו הקרעים לכדי תמונת-חיים. אני יודעת, כי האדם איננו אבוד כל עוד יש לו סיפור לספר. ואני יודעת, כי הסיפור חי כל עוד יש לו שומע." (כריכה אחורית)

מבוא
הספר מתחיל במשפט: " את הלילה ההוא זכרה אסתר לכל פרטיו.
הלילה ההוא הרחוק מהעכשיו, וכמה שהוא רחוק הוא קרוב בכל פרטיו״.

שני דגשים
הרחוק והקרוב כבר יוצרים את המתח הדרמתי בשל הקיטוב ביניהם.
הסקרנות של הקורא כבר מתעוררת מהמשפט הראשון הזה. היינו, הקורא נמשך כבר מהרגע הראשון אל תוך הסיפור. אז אם נוצר המתח הדרמטי כבר בפתיח של הספר והקורא נמשך ומסתקרן לקרוא הלאה זה כבר שכרה של הסופרת כמספרת הסיפור והצלחתה.
בהמשך נראה עוד אלמנטים ספרותיים יפים שהסופרת משתמשת בהם ובכך מגדילה לעשות. כמו למשל אלמנט ההפתעה (למשל, כשחיים הננטש מופיע) או השימוש החוזר ונשנה בעיקרון הפרוזאי של מינימום רעיונות מקסימום מילים. הכישרון לדלות את הפרטים הקטנים ולתת בכך את החוויה המושלמת לקורא. וצפרירה (=הסופרת), מן הראוי לומר, אומנית התיאור בפרטים הקטנים, ולא פוסחת על שום זיק של פרט לעיצוב התמונות שלה.
כבר כאן אציין שלא אתאר בקצרה את אירועי הספר כדי לא לקלקל לקורא את הטעם והנאת הקריאה, אך בהחלט אציין את אומנות הסיפורת של צפרירה שיודעת יפה מאוד לספר את הסיפור במדויק כמות שהוא ובצורה שוטפת ומרתקת.
כבר מהדף הראשון, כאמור, הקורא נמשך אל הסיפור ומהר מאוד מבין לאיזה תקופה היסטורית קשה של העולם ככלל ועם היהודים בפרט הוא נכנס; ימי מלחמת העולם השניה רדיפת היהודים ההימלטות להצלת חיים וקשיי חיי המסתור. מוות מרחף מעל וממתין לטרפו מתחת. מלחמת הישרדות קבוצתית ופרטית, בתוך תהו ובוהו עולמי, אל מול מלתעות החיה האנושית הבלתי נתפסת במוח אנוש המאיימת על כל שעל ושעל.
צפרירה מצליחה להעמיד בפנינו את המאבק לחיים של הפרט והתלות הקבוצתית שלו, במעין תא קטן במבוא חשוכי מתחת לאדמה כאשר מעליו רוחשים הזוועות של מכונת המוות הנאצית כנגד אנשים חסרי כל, המשתדלים להיאחז בכל קרש הצלה ולו יהיה זה אפילו זרד קטן שבקושי מחזיק את עצמו.
נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהסיפור סוחף עד כדי כך שהקורא מרגיש עצמו (לפחות כך אני) כאילו הוא חלק מהסיפור וחווה את הדברים על עצמו. אין פה הסתכלות חיצונית, אלא ראייה אימננטית של הדברים. והתיאורים חיים, מפורטים, ולא פוסחים על שום אלמנט מרטיט מרתק מסקרן ומושך הלאה במילים.
אך החיים ממשיכים ועל פי טבע הדברים אנשים נעלמים וישנם כאלו ששפר מזלם והם ממשיכים בדרך החיים והולכים בדרך. בדרך הוא החלק השני של הספר ובבית החלק האחרון נגיע אליהם בהמשך.


אמצעים ספרותיים אומנותיים
בסעיף זה אשתדל להראות את אומנות הסיפורת של צפרירה. מבלי להיכנס לתכנים של הסיפור עצמו.

הפתיחה
אמנות הסופר בפרוזה ובשירה לדעת למשוך את הקורא ליצירה כבר משורת הפתיח וצפרירה יודעת עשות זאת היטב כפי שהראנו במבוא. להזכיר: " את הלילה ההוא זכרה אסתר לכל פרטיו".

הקיטוב או ההנגדה
קיטוב או הנגדה, יוצרים מעצם טיבם מתח דרמתי בסיפור זה יכול להופיע כמפגש של ניגוד אינטרסים, דעות שונות, דרכים שונות לקידום מטרה זהה וכד' מעצם טיבו הסיפור שמספרת לנו הסופרת הוא רב ניגודים; מפגש של דמויות הנמצאות באותה סיטואציה, אך השוני באופיין ואופן קבלת המצב הקיים, יוצר ניגודים. למשל בדידותו הנפשית של הגיבור הראשי לעומת היותו בחברת אנשים. התלות הפיסית שלו בהם, והאחריות שלהם כלפיו פער גילים ומה לא?
דוגמא קטנה רגשית רצונית אף היא יכולה להדגים קיטוב למשל : "כמה רצתה אסתר להתקרב לאחותה, לגעת בידה או ללטף אותה, אך ציפורה לא נתנה לאיש לחדור לתוך החומות בהן הקיפה את עצמה..." ( עמוד 14)

פרסונפיקציה (האנשה)
למשל האנשת החלומות של חיים: " כי גם החלומות יכולים להסגיר אותו .... והם מהלכים על בהונות בחשיכה, בזהירות, מתפתלים בתוך נפשו בדממה, כמו למדו החלומות בעצמם שגורלם ייחרץ אם ירימו קול" (עמוד 132).

המשאלה הכמוסה
המשאלה הכמוסה היא אחד מהיסודות של הסיפור העממי או המעשייה, אך אפשר ותופיע גם ברומנים ובז'אנרים ספרותיים אחרים. הנה כאן המשאלה הכמוסה להיות מנטש או לעלות לארץ.
המשאלה קיימת והקורא עוקב בזהירות אחר הגשמתה או אי הגשמתה.
למשל אחת התעלומות ומשאלת הלב של הקורא מתייחסים להיעלמותה של האם. למשל אותה שאלה שהיא גם בבחינת משאלת הגיבור והקורא כאחד: " ואת אמא לקחו.... ואם לקחו, אפשר אולי, רק אולי שתחזור."
זו משאלת לב.

אומנות התיאור
צפרירה יודעת לתאר את הסצנות שלה בצבעים חדים ברורים ובצורה מדויקת ומעניינת. שטף המשפטים והעלילה הזורמת כמים בלא מעצור יוצרים תמונה מלאה ומפורטת שרק מוסיפה לזרם השוטף של הסיפור ואינה גורעת משטף ההתרחשויות.
לדוגמא:" .... אך לאחר שעבר כמחצית הדרך חש שרגליו אינן יכולות לשאת אותו עוד, הוא התיישב על גזע עץ כרות שהיה מונח בשלג, ליבו דופק בחוזקה, רגליו רועדות מרוב מאמץ ועיניו מביטות בריכוז בילד הישן בחיקו" עמוד 51).
לכאורה תיאור מפורט אך המילים מדברות את עצמן נוגעת ברגשות הקורא המזדהה עם האיש, האיש חסר כח פיסי ונפשי הנמצא בדילמה קשה יושב על עץ כרות כמו נפשו הפצועה הכרותה ממציאות העולם היפה. והשלג מסמל את הקרירות הדוממת הקשה שהוא נמצא בה. אומנם השלג לבן, זוהר, אך הוא קר ומכאיב. ובתוך זה הגוף החי הלב הדופק בחוזקה פיסית ונפשית, הרעד ברגליים ממסע הדרך ובתוך כל זאת מה אומרות עיניו המסתכלות ברך הישן? כאלו יש תיאורים למכביר העושים את שלהם בנפש הקורא וסוחפים אותו פנימה אל תוך העלילה.

אמרות כנף של צפרירה שזכורים לי מהספר
יש לא מעט ביטויים כאלו אך אינני זוכר אלא את זה:
" מעולם לא שיער בנפשו שכל כך הרבה חום ורוך טמון בתוך כף יד אחת שנוגעת באהבה״ (עמוד 147).
"ארץ ישראל הייתה בשביל חיים, באותה פגישה ראשונה, אור שמש בוהק וסלט ירקות" (עמוד 130)

ככלל הספר מאלף, מושך, מותח ומסקרן. הוא מתחלק לשלושה חלקים: יער, בדרך ובית, שהם שלוש קטגוריות של מהלכי המסע של הגיבור הראשי - חיים והדמויות הפועלות. שלוש תקופות חיים בנקודת זמן שונות. תהפוכות פחדים והתמודדות ביער לאחר מכן בדרכים, לאחר תום המלחמה והשחרור, וההתמודדות הטראומות הבדידות כאן בארץ לאחר הסערה. אפשר לומר שהעלילה זורמת ומרתקת מהמילה הראשונה בספר ועד סופו.

בדידות
אחד המאפיינים העיקריים בסיפור מבחינת אישיות האדם היא הבדידות. כשמדברים על בדידות יש להבחין בין בדידות קבוצתית לבין בדידות אישית. בדידות קבוצתית - אתה מרגיש מרוחק או מנודה או מנדה את עצמך בתוך הקבוצה. בדידות נפשית אישית, לעומת זאת, היא כשאתה מרגיש עצמך בודד בלי שום קשר להימצאות או אי הימצאותך בקרב קבוצת אנשים. בדידות זו היא בדידותו של אחד מגיבורי הסיפור.
איבוד הקרובים ביותר בהיותך ילד בתוך סיטואציה של בריחה מתופת, יוצרת תלות פיסית טבעית בקרובים אליך ביותר מהקבוצה אליה נקלעת.
והקונטרס של תחושת הניכור מצדם אליך  והדילמה כביכול שהם מצויים בה; האחריות מחד גיסא והדחייה לזר שאינו שלך מאידך גיסא, דואליות זו יוצרת תחושת בדידות אצל הילד. בדידות נפשית עמוקה, בעלת השפעות מרחיקות לכת בכל התחומים שילך בהם בהמשך חייו,
באין כל, האדם כיצור חברתי, וילד שאף הוא תלותי ביותר, פגיע ביותר מכל דחייה שהיא מצד האחר, בין אם היא ריאלית מציאותית, ובין אם היא דמיונית.
יצוין כי צפרירה מעלה מצבים נוגעים ללב אובייקטיביים בהתפתחות הילד והמצבים בו הוא נמצא שהבדידות עוברת כחוט השני לאורכם. למשל עצם היותו ילד נרדף. מעמסה על האחר, אהוב אך בסכנת חיים לעצמו וסכנת חיים לאחרים. דילמת המעמסה? הנטישה, הקבלה מחדש, הניכור מול האחריות; משפחתית מצפונית מוסרית. ראייתו כאחר למרות היותו בן משפחה, האחריות והדאגה לו אך ריחוק פיסי ואישי. וכל זה מול הבדידות האיומה של הילד המציאות הקיימת המשפחתית הטופחת על גבו המסכן שבעצם היא קיימת יותר על הנייר מאשר במציאות.

בליל רגשות במצבים בלתי אפשריים
ישנם מצבים שמאלצים את האדם לנהוג מעבר לרגשותיו מעבר ליכולותיו האנושיות אלו מצבים שמופיעים לא אחת בעת סכנה בעת שחרב מונחת על צוואר. מצבים כאלו לא אחת מופיעים בספר ומודגשים ומסופרים בחרדת קודש ואותנטיות מצמררת. למשל כשפעמי הגרמנים נשמעים מבחוץ והילד בוכה בבונקר. מה האם עושה לו?
הניכור מצד הדודים כנגד הרצון להתקרב אליהם לחוש אותם מצד חיים.

פריקת העול ונקמה פורתא
למשל לפי הכתוב: " כל כך טוב היה לעמוד שם ברחוב ולצעוק יחד בכל הכח מבלי לפחד : " היטלר קאפוט! היטלר קאפוט! עד שבשביל זה היה כדאי אפילו ללכת ללמוד ב"חדר" (עמוד 105). או הפיצוי על בדידות מתמשכת בבוא המורה נחום ויותר מזה הגואל בדמות המטפל יונה.

הנפשות הפועלות
הדמויות בספר הן מעטות אך כל אחת מהן מאופיינת באישיות ובהתנהגות שלה והחבירה הכפייתית לכאורה להיות יחד יוצרת הבנות הכרחיות ביניהן בהתאם למצב, או לפעמים ניגודי אינטרסים. האובדן שבדרך והטראומות והמשקעים שנשארים בלב הנשארים הזיכרונות וכו' מעניין משכנע ויפה היא גם דרך בניית הדמויות, הלקחים וההתפתחות שלהן במידה וקיימת כזו.

הטראומה
טבעי ביותר שאנשים העוברים תהליכים על-אנושיים כאלו כמו זוועות השואה ילקו בטראומה זו או אחרת שתופיע מדי פעם בחייהם המאוחרים. זה יכול להיות גם כתוצאה מהלם קרב ומנסיבות אחרות.
גם על גיבורנו בסיפור לא פסחה הטראומה של המלחמה למשל במקרה של חיים המגיע עם קבוצה לאושוויץ ונכנסים עם מדריך לתא הגזים. אירוע ילדות בבונקר שהיא טראומטי עבורו חוזר ועולה וכך הוא מתגבר על כך: " הוא אזר את כל כוחותיו ובריצת טירוף נמלט על נפשו למעלה, החוצה... הוא רק ידע שעליו להציל את עצמו ויהי מה, שהוא רוצה לחיות (עמוד 116).

כגודל הצפיות כך גודל האכזבות
צפרירה נוגעת לא אחת בפילוסופיות חיים ובפסיכולוגיה של בני אדם. הניכור כלפי חיים והרצון להיראות ראוי נחוץ מקורב מבחינתו הביאו בסופו של תהליך גם לדואליות ברצונותיו. מצד אחד הוא רוצה את המשפחה את הקרבה אך הניכר כלפיו משך שנים הביאו אותו גם לרצון להתנתק ולהיות עצמאי. זה בא לידי בטוי יפה במשפט: " עכשיו כשהוא עומד להיפרד מהם ולצאת לדרך לבדו, הוא זוכה לקבל את שמם, להיות קצת שלהם. כבר סוף סוף קצת שלהם - אבל מרחוק".

לסיום
העלילה, זרימת הדברים, הסגנון והשפה מדברים בגובה העיניים. יש בספר תיאורים מדויקים ויכולת להפיח חיים בדמויות עד כדי ריגוש הקורא. העלילה מתמשכת ואירוע רודף אירוע. הסופרת כותבת ביד אמן יש לה מה לומר והיא יודעת יפה איך לנסח את דבריה להנאת הקורא. במילה אחת: מרתק.

תגובה 1: