יום רביעי, 13 בספטמבר 2023

עלילת הסוד המתפענח: מסה לימים הנוראים, שאולי עוד יִמְתְּקוּ

אוריאל בן עמי, סופר, משורר ואיש תקשורת

אוריאל בן עמי - סיור בנהלל

המסה נכתבה בשנת 2013 בתום לימוד "שנת הסוד" – סוגיית ארבעה שנכנסו לפרד"ס בתלמוד הבבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד, עמוד ב', בהנחיית צבי גילת ודוד ליברמן. השיר "יופיו של הסוד" נכתב לכבודה. הדברים מתפרסמים כאן לראשונה. אז לקינוח לימוד "שנת הסוד", על ארבעה שנכנסו לפרד"ס, במסכת חגיגה, כתבתי את השיר הבא:

יָפְיוֹ שֶׁל הַסּוֹד
מֵעָל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אַפַּיִם, 
מִתַּחַת פִּסְגַּת הַר הַזֵּיתִים
הִתְעוֹרְרוּ הַמֵּתִים בֵּינְתַיִם.

יַחַד צָפִינוּ - מֵאָז וְעַכְשָׁו
בְּזֹהַר רָקִיעַ וּבְכִפַּת הַזָּהָב.
שָׁמָּה זָכַרְנוּ אָבוֹת וּבָנִים
שָׁמָּה גִּלִּינוּ מְצוּלוֹת וּפְנִינִים.

שָׁמָּה יָשַׁבְנוּ לוֹמְדִים וּדְרוּכִים
וּפִינוּ שׂוֹחֵק בִּסְעוּדַת מְלָכִים.
שְׂמֵחִים בְּצִיּוֹן, צוֹפִים לַחוֹמוֹת 
עֵרָנִים שָׁם יָשַׁבְנוּ, בתוֹךְ מִשְׁכָּנוֹת.

רִנַּת לְשׁוֹנֵנוּ, שִׁירַת חֲלוֹמוֹת
צִיּוֹן, הִנֵּה שַׁבְנוּ - 
הִמְתַּקְתְּ לָנוּ סוֹד!

הפרק הבא יהיה סוד
הפרק הבא יהיה סוד. אינני מגלה אותו, לא משום שאני רוצה להסתיר, אלא מפני שאינני יודע אותו בעצמי. עלי לכתוב אותו ורק אז בסופו, לקרוא אותו לאחור ולדעת מה היה הסוד. ולכן אני יודע רק סודות חלקיים. את אלה שקראתי, את אלה שהייתי בהם, את אלה שהקשבתי להם וחלקו איתי, או התבוננתי בהם מהצד. את חלקם אני ממשיך לשמור לעצמי, באופן טבעי. לא כולם שלי.

עם השנים למדתי שלא כל אחד אוהב לדעת סודות. אני יודע, מההליכה בדרך, שכל סוד הוביל אותי לסוד נוסף. אני לא בטוח שתמיד רציתי לדעת את כולם. כי סודות מחייבים בְּשֵׁלוּת להכילם. לפעמים הם מתגלים מעצמם, או מישהו מגלה מבלי ששאלת. הסוד הרי הוא שיח מרצון, לתת לבן השיח שלך להבין לפעמים יותר משאתה מספר לו. אני אדם סקרן וזה ממש לא סוד. אבל סקרן לא כמו פעם, כשהייתי עיתונאי. הייתי אז אמביציוזי, הראשון לדעת. כמעט מאוכזב, כשלא ידעתי ראשון. ועכשיו נשארתי אותו סקרן, אך לגבי עצמי - ופחות לגבי סודותיהם של אחרים. לא שאינם יכולים להיות עסיסיים, כמו שאני יודע את מחירם. כשהם נמרחים בעיתון, החיים והמוות יכולים להירמס ביד הלשון. בין מו"לים ולעורכים ולכתבים, מחליקה לא פעם אמת אחרת, מוקצנת, מועצמת, מניפולטיבית למפרע. מחרחרת ריב ומדון. זה הרי סודה הגלוי (וחלקה האפל) של חלק מהתקשורת ועשייתה.

וזו הסכנה האמיתית של הסוד. דווקא לדעת לא להציץ. לחפש סוד שיתרום לי להבין קדימה ולא יסיג אותי לאחור. שימלא אותי דעת, עם סכנה לתוספת מכאוב, אך פחות ידיעות קטנות שהיו לחם חוקי כעיתונאי, והירבו גם לַהַג, ללא תכלית.

ומכאן אני חוזר עוד יותר לאחור, כדי לנסות ולהבין. להביט אחורה, כדי להביט לְפָנִים טוב יותר. הכפר שבו נולדתי טומן סודות ואמיתות חיים מגוונות. חייתי אותם ולעתים, אני עדיין קצת חי אותם לאחור. אך איני יודע לספור אותם. בכל פעם שאני מגלה סוד נוסף, אני מתמלא התפעלות מפֶּלֶא הגילוי, או פחד גדול ממנו. אינני יודע אם זהו אור עם טרגדיות או טרגדיה עם אורות. בכל מקרה, אלו חוויות חיים טעונות של שייכות, עם דמויות מוכרות.

אוריאל בן עמי על הטרקטור 1966

בכל פעם כשאני מנסה לעשות את המאזן, משהו אחר וחדש, או יָשָן שהיה כָּסוּי וניגְלָה לפתע, מֵפֵר לי את האיזון. אני שוב מתחיל בספירת המלאי המבלבלת. פעם, שאלתי איש זקן וחכם דגול מהו המאזן? האם לאחר כמעט מאה שנים, אפשר כבר לעשות מאזן? והוא כמורה נבוכים, השיב: "מי אמר שצריך בכלל לעשות מאזן"?

וכך הבנתי ממנו שאין טעם בכלל במאזן. יש טעם לקחת ממנו את חווייתו הטובה ולשחרר ממנו כל מה שאיננו רלוונטי עוד לחיים. שנים אני מנסה לכתוב אותו, את יחסי אליו. וכך, מכפר התנ"ך, כפי שכיניתי אותו בטיוטא ראשונית, על שום הראשוניות שבו - ניסיתי לצאת אליו וממנו. להבין אותו ואותי יותר. אותי בתוכו. אותו בתוכי. את יחסינו הטעונים מלידה, מאז סבא וסבתא, דרך הורי ודרך החברים בו. בכל פעם מחדש כשעלה בי ממנו זכרון של גדוּלָה, עלה בי כאילו להכעיס, גם זכרון מצמית של עוול. בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

רק אחרי עשרות שנים, אני מבין שהכפר הוא בשר ודם של ממש. לא רק המיתולוגיה שאהבו לטפח לנו ואהבנו לקבל את הטפיחה. הרבה בשר נמכר בו, הרבה דם נשפך בו, בין מעשיו לבין הִילַת מה שייחסו להם. ברור היה לי, בין הזכרונות הטובים שאני מתרפק עליהם, לבין הרעים שעודני משתאה מהם, שאינני מצליח להותיר אותו לגמרי מאחורי. אינני מצליח לגבש אליו יחס נייטרלי של היסטוריה או יחס פרגמטי של נדל"ן.

עבורי באופן אישי הוא הרבה יותר מהסטוריה או מנדל"ן, או חלק עבר בביוגראפיה שלי. הוא עיצב במידה רבה את זהותי המושפעת ממנו, רוחו ומעשיו ומעשי, עד היום. הכפר הוא עצם מופשט לכאורה, אך מוחשי עד לפרטים הקטנים ממש. עד לנימי רגש וּבִדְלֵי מעשים זכורים ושמורים, מיומם הראשון של המייסדים. הרבה מעבר לגבולות וחשיבות עצמו, משך יותר מחמישה דורות, מאז נוסד. הוא גם איננו נדל"ן במובן הרגיל עבורי, של מטבע עובר לסוחר. עבורי, ועבור דור שלם, הוא היה תמיד נדל"ן נפשי עם מניות סֶפֶר הזהב של הקרן הקיימת לישראל ועם טעם של אדמה כבדה בפה. הסבא שלי השקיע בו את כספו הפרטי בקניית האדמה ובמניות שקועות ומושקעות בה, אבל השקיע יותר זיעה בפכחונו. ככה כבר ארבעה דורות. ככה ברוב משפחות הכפר.

1907

לפעמים, הייתי חושב, אינני מבין למה סבא שלי, מהמייסדים - ואבא שלי מראשוני המגינים עליו מפני הפדאיונים הערביים - התעקשו ליהרג עליו. התעקשו ובכל זאת, המשיכו לחיות בו בתנאי קושי לא רגילים, משך כמעט 90 שנה. לפעמים נאמנים פצעי אוהב. לפעמים שונאים, סיפור אהבה. הרי במקום אחר, "נייטרלי" ו"נורמלי" יותר, הם היו חיים לפי כשרונם ומקצועם, ברווחה ובשלווה יתירה. האם דחפו עצמם בכוח לחוסר מנוח? האם התקשו לשמוט את מה שעבר זמנו או להקיץ מהחלום, שהבטיח שֶבֶר מראשיתו? כך או כך, המקום וחייו היו טעם חייהם והם גם הגשימו אותו.

החלום המטא-פיזי
לא הבנתי את השפעתו המטא-פיזית של החלום עלי. החלום שהמציאו לעצמם, כל אחד בדורו ובתורו. וגם לי הורישו את החלום הזה, שמבחוץ ובפיכחון תמיד היה יותר קסום, מאשר חייו במציאות. הבנתי שזהו סוד,
שגם אני, המכיר את היטב את הפרטים והנפשות הבוחשות ואת העובדות, נולדתי לתוכו. ממשיך להתפתות לחלום שבו ומתעקש להאמין. הרבה משום השכנוע העצמי מבפנים ולא מעט משום שמבחוץ כולם ממשיכים להתפעל. ואין נפלא מזה שמעריצים אותך על מיתוס, שאתה הֵמְשֶכו. אבל גם אין מסוכן מזה. כי טבעו של מיתוס, שישנם המתעקשים לשמר אותו הרמטית, שלא יברח להם מבין האצבעות. נוחים להתפעל מאשליית המתבוננים הרחוקים. קופצים אותו באגרוף כל כך חזק מפני רוחות חדשות ואצבעות פתוחות, עד שמתברר שהעולם בכל זאת הולך קדימה ואנחנו נשארים מאחור. מאוהבים במיתוס ומגלים שהמציאות וחיי היום-יום ההכרחיים והמלאים, המשיכו קדימה גם בלעדינו.

ואפילו שהמעגל, מקור הגאווה והדעה הקדומה, נשאר הראשוני והמיוחד והמפורסם בעולם, הוא גם נשאר סגור. כל כך נזהר מרעיונות התחדשות של חבריו, עד שגילה פתאום, שזָרִים יחליפו אותם. לא עוד שלושה דורות המכירים כולם זה את זה, את החיים והמתים. שלושה דורות, פנים ושמות מעל ומתחת לפני האדמה, בהר שלמעלה ממול, הצופה אל הנוף המרהיב. ההר שגם צופה אל החיים, מעשיהם המבורכים וחִדְלוֹנָם. שלושה דורות חקוקים בהכרה שבעל פה, או במצבות האבן. ודור רביעי שכבר מכיר פחות את הראשון, אבל נושא בחלקו אותם שמות ממש, של אלה שנפלו במלחמות הקודמות. נושא משא כבד של תוגה וציפיות מזכרון המתים הצעירים.

העונות והדורות מתחלפים עכשיו, כדרכו הטבעית של עולם. תנ"ך של ממש היה שם, על יצריו הטובים והרעים, הקמאיים ולפעמים אפילו פראיים. על תרבותו ועל השבטיות והנישואים בתוך המשפחות. אבל עכשיו ייכנסו אחרים. כאלה שאין להם הסטוריה ואינם יודעים מהו נדל"ן נפשי ואולי אפילו יצחקו, כשישמעו שיש דבר כזה. ידידוּת הדוֹרוֹת האצורה, חשבונות האיבה והטינות הקטנות והגדולות, תתחלפנה בזָרוּת. ההסטוריה תיהפך למותג דהוי, או למושא מתחדש של מטען הזכרון.

האם להצטער על כך? האם ללכת מכאן הלאה? ברור שצריך ללכת הלאה.

ואני עוד מברר לעצמי את הסוד הזה, הקשה לי להתפענח, מצד השקעותי הרגשיות והאחרות בו. בעיניים זרות הוא ברור וגלוי לכל. הסוד הרי, הרבה פעמים, הוא מה שאנחנו עושים ממנו סוד. ציפיות סובייקטיביות המזמינות אכזבה סובייקטיבית. לפני שנים אחדות יצאתי לבית המדרש "דעת המקום" של "קולות", כדי להתחיל לפענחו. בעקבותיו יצאתי לבית מדרש אחר לצדק חברתי בבית מורשה, בראשות פרופ' בנימין איש-שלום

ובהנחיית הרב בני לאו. בעקבותיהם כתבתי מאמר בשם "מנהלל לבית המדרש- דרישת שלום מביאליק". סקרתי בו את יחסו הסולד-אוהב של ביאליק לבית המדרש שעזב בנערותו בוולוז'ין, ואת געגועיו הנמשכים אליו ומקומו בחייו. המשכתי ממנו לביקורו של ביאליק ותוכחתו את החלוצים בכפר, שזנחו את היהדות, דרך יחסי שלי לבית המדרש ובית הכנסת, שבנו סבי וחבריו במושב החילוני. גם סבא שלי וגם אני נותרנו חילוניים עם רספקט גדול למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היהודית. וגם לדת, מבלי להשתייך אליה. אני חושב שסבא שלי, כמוני, הגדיר את עצמו כיהודי-ציוני ולא הסכים שמישהו יתייג את מידת וטיב יהדותו. (הוא היה יהודי מצויין...).

מהגעגוע של ביאליק, דרך הגעגוע שלי, הבנתי שהסוד הוא געגוע למה שאולי היה קיים רק בחלקו. געגוע נוח יותר למה שרצינו שיהיה ולמה שחשבנו שצריך להיות. בית המדרש בוולוז'ין היה לביאליק גלות ומולדת, גם יחד. גם נהלל עבורי היא מולדת, גלות מרצון, געגוע וריאליזם. מקום שעוזבים אותו כי הוא צר ולוחץ מידי ואחר כך מתגעגעים אליו כמושג. לא אל מה שהיה בהכרח באמת, אלא אל מה שנעים לדָמוֹת אותו. ובכל מקרה, למה שכבר היה ואיננו. כלומר, הסוד עבורי הוא פענוח אשליית הגעגוע ובדיקה מחודשת של רף הציפיות, שקבעתי לעצמי. ומכיוון שחלק מהדמויות עודן בין החיים, חיפשתי לעצמי קולב נוח לפענח באמצעותו את הסוד. מבלי להבינו עדיין לגמרי. החלטתי לגלותו לעצמי בהדרגה דרך גיבורי פרשת השבוע. אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, לאה ורחל ובניהם ופילגשיהם - מחברים אותי לסבי וסבתי, ולהורי ולחברי הכפר ולחיי שלי. כולם יחד, הקרובים והרחוקים, מְחָיִים לי את הדמויות, המתות והחיות, שהותרתי בכפר. כולם בשר ודם. חלקם אנשי מעשים נעלים באומץ לב ומעוף של חזון ואמונה, עבודת האדמה, צבא, יצירה ואזרחות טובה. חלקם אדוני כוח ושליטה. בעלי מעשים שפלים שהצמיתו את החלשים בכפר, עם זכרון לדיראון, לדורות. בין אדם לחברו, בין אדם למקום. בין המקום לחברו, בין המקום לאדם.

בין עמוס ליונה הנביא
ותוך כך אני נזכר בדברים המשעשעים, שאמר עמוס עוז בערב לכבוד ספרו "בין חברים", בהשראת דמויות מקיבוץ חולדה, שבו התגורר. עמוס עוז הסביר את מה שידעתי. הוא הבין, כך אמר, שעליו לעזוב את חולדה. פתאום הוא תפס שהוא מוטרד מדעתם של אנשים שאיננו אוהב או איננו מעריך. מה יגידו עליו או על ספריו. הוא גם סיפר על חבר אחד במשק, שהיה מסתרק בכל פעם שפגש אותו על השביל, כי קיווה להיכנס לאחד מסיפוריו, כשהוא מסורק. אז זהו. דמויותיהם של אברהם יצחק יעקב ואשר להם, מזכירות לי את חלק מגיבורי חיי שעיצבו את זהותי בכפר. את זוג המורים האהובים, את חברי הנפש שנשארו ונשמרו מכתה א'.

את המשכם - ומה קרה להם ולי - אני ממשיך לגלות תוך כדי כתיבתם קדימה ולאחור. אני לא חייב לפגוש אותם על השביל יום יום. אני מאד אוהב לפגוש אותם מעת לעת. זיכרון של חיבה והערכה, לרבים מהם ובדרך כלל.

זה הסוד שלי. אולי לא הרביתי ועדיין לא רציתי להרבות בִּפְרָטִים. אולי גם לי מוקדם מידי לגלות אותם לעצמי, אף שבהחלט הגיע הזמן. הפרטים הם רק שוּלֵי הסוד. מהותו החשובה בעיני, היא לדעת לכתוב אותו נכון.

הוא ממשיך להתפענח לי בכתיבתו. אינני בורח עוד ממנו. כמו יונה הנביא, שכתבתי עליו בטיוטא הראשונית, שכיניתי אותה "כפר התנ"ך". כתבתי אותה עוד לפני שנים אחדות, והיא היתה סוד גדול ומבהיל עבורי. נסיון לחצוב בו ולצאת ממנו. והנה אני יוצא. עכשיו אני מגלה לאט שאינני נבהל עוד ממנו. מהסיפור. המפגש שלי עם גיבורי פרשת השבוע, משחרר אותי בהדרגה מהגרביטציה שהצמיתה אותי כל השנים לכפר. מכוח הקסם האמיתי, המדומה והמפחיד שמשך אותי אליו. אני מקווה לדעת לדייק אותו, לזקק אותו לעצמי מהערפל שעוד נותר לי. להבין את הנפש המניעה ופחות את החשבון הפתוח.

40 שנה לקחו לי להבין שאני הולך למקום שהרוח הולך ומושך אותי אליו. ואז הבנתי שלֵך-לְךָ הוא לֵך קדימה ולא לאחור. אולי כמו בשיר של הגבעטרון "למי אכפת מה יהיה", בתרגום יורם טהר-לב":

מה שהיה היה
היה כל כך יפה
למי איכפת בכלל
מה שיהיה?
אולי הכל יהיה
הרבה יותר יפה
אין מה לדאוג עכשיו
מה יהיה.

למי אכפת מה שיהיה – תרגום עברי יורם טהר לב, ביצוע הגבעטרון
40 שנה דשדשו בני ישראל במדבר. הסתובבו בעיקר סביב עצמם וכמעט לא התקדמו. תוך רגעים אחדים התגעגעו לעבדות במצרים, נבהלו מהלא צפוי להם בארץ - ובעיקר התלוננו וקיטרו ורבו בינם לבין עצמם, במקום ללכת קדימה.

אז אם להם מותר, מותר גם לי. ביופיו של הכפר והגעגוע, ישנם גם תעתוע פיכחון. הסוד של ההליכה במדבר, הוא להגיע אל עצמי. בכל פעם אני מזיז את חלקי הפאזל הזה למקום הנראה לי נכון. יצאתי מבית ושדות ופרדס אמיתי על שלל ניחוחותיו. מרֵיחוֹת פרי ההדר המשכרים בערבוביא, עם זבל הפרות הטרי והדוחה.

עכשיו אני מנסה לגלות לכם ולעצמי סוד, בדרך הזהירה שלי אל הפרד"ס. את הפשט אני מכיר, את הרמז רמזתי ומה שחשוב לי עכשיו בכתיבתו, הוא לדרוש בו לעצמי: מה בעצם היה שם? אלו סודות כבירים ואפלים ובלתי מפוענחים התחבאו שם. עד כמה אני רוצה בכלל להציץ לשם ולדעת? מי הם שותפי להמשך הדרך? ואולי מרוב שהיו דברים מעולם, גם לעצמי, לספר לא ידעתי, או לא העזתי. אני כבר, בעצם, נמצא בסיפור חדש.

הדברים נכתבים במודיעין, נלמדים בירושלים ומתבוננים שוב בנהלל. כמו בסרט שמתחיל באריה השואג ומסתיים בצ'ארלי צ'אפלין. בשחור-לבן, בעיגול הולך ונעלם. וכמו אחדים מחברי, אני מגלה שהם גם כן מתלבטים. האם סבא שלהם היה האריה השואג, או שהיה צ'ארלי צ'אפלין. גאון ואמיץ כל יכול, שקרא תיגר על העולם, או הגאון שהצחיק את העולם המבולבל והפך אותנו לפארודיה. עד שנעלם.

4 תגובות:

  1. אוריאל יקר! ברשומה הנהדרת הזאת נגעת בסוד הנפשי, ההכרתי הבסיסי שלנו כבני אדם. סוד החיים במובן הגדרות ההשתייכות שלנו. לראות אותו במרחק של שנים. לתהות עליו. לנסות להבין סוד חיים של הקודמים לך בנהלל. הכפר אותו עזבת אך הוא משורג בך. בכל ספריך היפים כל כך. "מנהלל ועד רוחות הכפר בכלל"... כתבת: "...הבנתי שהסוד הוא געגוע למה שאולי היה קיים רק בחלקו. געגוע נוח יותר למה שרצינו שיהיה ולמה שחשבנו שצריך להיות... הסוד עבורי הוא פענוח אשליית הגעגוע ובדיקה מחודשת של רף הציפיות, שקבעתי לעצמי..." האם אין זה סוד הקיום של החיים בכלל ובוודאי זה הבלתי מובן של החלוצים הדבקים ברעיון התחדשות והנכונות למסור את החיים עליו. לחזור לשורשי התהוות העם בקאנון שלו ולמצוא בו הדים לסוד הזה. ראוי שהדברים הללו על פיענוח הסוד יהיו הקדמה לרוחות הכפר הנושבות בך תמיד. כמה יפה כתבת. תודה!!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה מרים היקרה. דברייך אלה אכן מלווים ומנחים אותי קדימה להבין, שכל סיפור לאחור, הוא תחילתו או המשכו של עוד סיפור שמגיע בעקבותיו, מ"המגילות הגנוזות" של הזיכרון שיוצאות לאור.

      מחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.