יום שישי, 8 ביוני 2018

ואולי לא היו הדברים מעולם: עיון ברומן ״ואולי שינה״ של הנרי רות


הרצל חקק, משורר

הוצאת כנרת

ואולי לא היו הדברים מעולם
עיון ברומן של הנרי רות, ואולי שינה, מאנגלית: אברהם קדימה, הוצאת כנרת, 1984, 416 עמודים

בקרוב תמלאנה 85 שנים להופעת הרומן הנפלא של הנרי רות "ואולי שינה". רות תיאר עולם של יהודים במשבר, יהודים מהגרים מעולם לעולם, מתרבות לתרבות, מזהות לזהות… איך מתאקלמים בסחרחרת הזמנים? האם אפשר להירפא משברון החלומות?
המאמר הזה הוא ניסיון להביט ממרחק זמנים על ספרו הנצחי של הנרי רות, המביא את סיפור חייו של דויד שרל בן השש, בן למהגרים יהודים, הגדל בשכונת העוני בניו יורק.  זהו מסע בעקבות יצירת מופת, שמציבה המון סימני שאלה, מעלה בפנינו נפתולי הגירה שנראים כעולם כה מוכר, כה קרוב. ואולי המשבר לא תם. 
הרומן "ואולי שינה” שב ממרחק ימים וכמו אומר לנו: ואולי דבר לא השתנה, ואולי כאב ההסתגלות לעולמות משתנים הוא שבר חלום, שברון לבבות, אבל זה טבע העולם. כך נוהג גלגל הזמן, תחושת ההגירה והמעבר היא חלק בלתי נמנע ממסלול החיים. יהיו שיאמרו, העולם חייב להשתנות. האם אכן היה הכול כה בלתי אפשרי, האם אין החיים מזַמנים לנו אֶתגרים מחויבי המציאות, האם לא נגזר עלינו לעמוד נכוחה מול המפלים השוצפים… גם היום אנו מוצפים בשאלות, שואלים עצמנו האם הכול שקע בשינה, האם העולם כל כך השתנה. והנה כמו מבליחות באפלה רוחות סוערות מכאן ומכאן… תהיות רבות… לרגע מחכה האשליה: ואולי לא היו הדברים מעולם… ואולי לא היו השברים מעולם.
ברגע של שבר בחיי הילד, מנסה המספר הנרי רות, לעטוף את מסכת חייו של הילד, בתמונות מעולם התנ"ך, כמו מנסה לגלות הארות רוחניות עמוקות לסיפור העיצוב של הילד המחפש את נפשו, את זהותו:
כאשר מנסה הרב היהודי המלמד את הילד, רב שולם, להבין לאן חותרת נפשו של הילד, המבקש למצוא מרגוע בעולם קדוש מרוחק מכל הבלי העולם הזה הזרים לו, קורא בפניו הרבי את קטעי ההקדשה של ישעיהו הנביא, עמוד 342. "בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדוני יושב על כסא רם ונישא” באמצעות קטעי ההקדשה מנסה הרבי להבין את סיפור חייו של הילד, ואנו נסחפים אחר מסכת של חקירה קשה שיש בה ערבוביה של קודש וחול, ניסיון להוציא מפיו של הילד אילו סודות חבויים בסיפור המשפחתי שלו, מה יחסו לאמו, מה הקשר שלו לאביו.
עולם אנושי בטלטלת רוח וזמן.
העלילה אכן צופנת סבך של קשרים, סודות שמערערים את חייה הגיבורים. ההגירה מעולם לעולם, היא התחלה של עולם שמועד לכישלון, לסדרים, להרס יסודות מתמשך.
הרומן "ואולי שינה" אולי נשכח קצת, אבל הנקישות לא פוסקות. זה הלב, זו ההרגשה שאנו עדיין חיים בתחושה של מהגרים נצחיים, של מאבק בתמורות הזהות. הספר קיים, הנה קולו, הספר החזק הזה כמו מידפק על דלתנו, כמו אומר לנו: 
"אכן חלפו כמעט 85 שנים מאז יצאתי לאור לראשונה, אבל כוחי לא תם, זה רק נראה כמו שינה, ואולי שינה, אבל הסיפור מחלחל עדיין, גם בלבבכם. בכל החלקים בכם שלא שקעו בתרדמה".
אכן כן… הספר הזה עוֹדו חי ובוֹעט גם בנו, גם בחיינו.
ואל נשכח, זה ספר שנוגע לזהות היהודית, ובוודאי שהוא קרוב אלינו מאד, מטלטל אותנו ממרחקי זמנים. נתחיל מן המקום והזמן. מה נקודת המוצא של העלילה? אם נתמקד במעגל הקרוב, הרי שזה רומן שנותן לנו מבט מיוחד על יהדות ארצות הברית, על שלבי המעבר מקהילות אירופה לחלום האמריקני החדש והצעיר, יהודים נודדים לעולם חדש מלא קסם, מעורר אשליות ומלא פיתויים.
מעל לכול זהו משבר התמודדות עם מצבים חדשים, עם עולם שהשתנה בקצב מהיר, סיפור של משבר ההגירה. כמובן, אין זה ניתוח סוציולוגי או פסיכולוגי, זה קודם כול סיפור מרתק, חזיון חיים מרגש, שירת חיים צובטת לב. לפנינו סיפור אנושי אמין של אהבה ושִׁברה. יש בציור הדמויות והתקופה דברים וגוֹנֵי תחושות, שמדבּרים גם ללבנו היום. הכול כל כך מוכר: לבטי ההתאקלמות, לבטי הזהות, המשברים, היהדות בנפתוּלי הגירה ועולם שונה וזר, עולם נוצץ וחדש, שקרא תיגר על החיים שהלכו באותם נחלים ישנים, באותן קהילות סגורות, באמונה שעברה מדור לדור.
רומן נפלא זה פורסם כאמור לראשונה לפני כ-85 שנים, ולא זכה במהרה להכרה גדולה בחשיבותו. חלפו עשורי עד שזכה לעֶדנה אמיתית: כיום הוא נחשב כאחד הספרים החשובים בספרות האמריקנית. הנרי רות הסופר היהודי נפטר ב-1995. "ואולי שינה" היה הרומן החשוב ביותר שכתב, ועיקר כוחו בציור של עולם אנושי בטלטלת רוח, בטלטלת זהות וחלום.
כיצד יכול רומן לשאת הוריקן שכזה?  לספרות יש כוח, ספרות במיטבה יכולה לשאת על כתפיה זמן ומקום, מערבולת חיים, גלגלי שיניים נוקבים המפלחים קרביה של חברה, לבבות של מי שנקלעו למים הסוערים, לאלה שמצפים שהים ייבקע והמים יעמדו כחומה מימינם ומשמאלם… ניסים לא קרו לאותם יהודים שהיטלטלו על הגלים, שחיו מעברים לא קלים כמי שנגזר עליהם לשאת התרחשויות עצומות, להיות עדים לעולם נשבר.

המבוא  - פגישה משפחתית טעונה מאד 
המבוא לרומן, המתאר התרחשות יסוד, שקרתה כמה שנים לפני המתואר בתחילת היצירה, כתוב על ידי מספר חיצוני  -  וכמוהו גם  פרקים 16, 17, ובהמשך פרקים 20, 21. פרק המבוא הוא  התשתית לרומן כולו.
נקודת הזמן המתוארת היא מאי 1907. מקום ההתרחשות - ספינת הקיטור,  התחנה הראשונה למהגרים לארה"ב. הנוסעים הנותרים, ובהם האם ובנה, מפליגים אל התחנה הבאה - מנהטן. באליס איילנד מצטרף אליהם האב, ששהה זמן רב לפני כן בארצות הברית והכין את הקרקע לקליטת משפחתו ב'ארץ הזהב'.
רוב הסיפור מובא מנקודת הראות של הילד, אך יש למספר המוביל את העלילה, גם דרך להעביר לנו את נקודת הראות שלו, המכוונות שלו לתאר את המורכבות של ההגירה, את המשברים - כך למשל במבוא.
כבר בתחילת פרק המבוא לרומן מתוארת הנהירה לארצות הברית:
 "היה זה חודש מאי של שנת 1907, היא השנה שנועדה להביא את מספר המהגרים הרב ביותר אל חופי ארצות הברית". המספר מיטיב לתאר גלריה של  בני עמי שונים המגיעים  לחוף.
 במבוא לרומן מצייר המספר ביד אמן תמונה צבעונית של מהגרים שברובם הגיעו עם סדינים, צרורות, סלים קלועים, כסתות, ויש גם שנשאו "מעדנים, נקניקים, שמן זית זך או גבינות נדירות" (עמ' 10) - וכך מתאר הוא מפגשים מרגשים של בני לאומים שונים  עם קרובי משפחתם שחיכו להם על הרציף. כך אנו מבינים,  שאביו של דויד, גיבור הסיפור, ורבים אחרים  הגיעו  כ'חיל חלוץ', שהגיע לפני כל המשפחה.
משהו מעולמה המיוחד של המשפחה היהודית בגולה עולה במרומז גם מסיפור המשפחה של גניה, אמו של דויד: סיפורה שלה, סיפורן של אחיותֶיה, סיפור עלייתה של ברטה האחות והשתקעותה כמהגרת בבית גניה, ההווי היהודי באוסטריה וכוחו של האב כראש המשפחה. במקביל, יש לנו פרקים שמטילים אלומת אור על המסורת שעברה מדור לדור, תיאור של  ההוויה היהודית באמריקה המנסה לשמר את הזהות שעברה מדור לדור (סיפור הלימוד של הילדים בחדר, סיפור שריפת החמץ והמאבק בניצנים של אנטישמיות וכו').         
בטרגדיות יווניות מקובל לראות בפרק הפתיחה של היצירה, פרק אקספוזיציה המכיל  כמו בקליפת אגוז את  תמצית העלילה, תמצית  המשברים הצפויים, קווי אופי יסודיים של הדמויות.
נראה, שפרק מבוא זה, המנותק בצורת כתיבתו, מכל שאר היצירה, מהווה אקספוזיציה לכל הרומן. ניתן למצוא בפרק זה אפיונים מרכזיים של האם, האב, מערכת היחסים ביניהם  ומעבר לזאת -  משהו על הילד גיבור הרומן, על יחסם של האב והאם לילד  ועל  נקודת מבטו. 

סיפורו של ילד שרואה מעבר למציאות
מה מרתק ביצירה זו? מה שובה את לבנו? נקדים ונאמר משהו על זווית הראייה של הרומן. מרבית היצירה מתוארת מנקודת ראות ממוקדת, מזווית ראייתו של הילד, וכך עוברת המציאות החיצונית עיבוד פנימי- חוויתי. 
המבוא אכן שייך למספר-על, והוא מיטיב להנחיל לנו את דמות הילד בטרם נשמע את קולו לאורך כל העלילה. המבוא חושף בעיני רנטגן קווי דיוקן שחושפים מה נמצא מעבר למראה המשפחה המהגרת, מעבר למראהו של הילד הנקלע בעין הסערה. הילד אכן לוכד את תשומת לבנו בתיאור בני המשפחה הנפגשים ליד אניית הקיטור: זו הדמות היחידה הנראית זרה. הילד הוא היחיד מבני המשפחה המוצג כלובש "לבוש זר מובהק", והכול בשל מגבעת קש כחולה. המספר מעיד: "לולא המגבעת הזאת, מן הסתם לא היה מבחין איש, לו עמדו השלושה הללו בתוך המון, כי האשה והילד הם מהגרים שמקרוב באו".
באופן כללי מעיר המספר, כי מדובר במפגש לא מקובל: "למען האמת, אכן היה משהו לא טיפוסי בהתנהגותם". כך אנו מקבלים הסבר להלם המפגש: הסקרנות והמבטים של הצופים מן החוץ, למרות מראם החיצוני הרגיל. מתברר, שהתנהגותם הלא שגרתית היא זו המושכת אליהם מבטים. בניגוד לבני עמים שונים המאופיינים בצורה צבעונית על ידי המספר  (יהודים, איטלקים, פולנים, אנגלים)  מוצגים האב והאם כשונים לחלוטין. במקום מפגש חם של בני זוג מוצפים בגעגועים, זוג אוהבים המגלים חיבה יתרה לאחר פרידה כה ממושכת - במקום תמונה כה צפויה, עומדים השניים - "שותקים, בנפרד"  (עמוד 11).

גניה ובעלה – מה הסוד האפל ביניהם
זהו אכן פרק אקספוזיציה,  שכן רק בהמשך היצירה אנו למדים, אילו חששות היו לבעלה של גניה, כמה ספקות היו לו לגבי מידת נאמנותה אליו, לגבי מידת אהבתה האמיתית אליו, וכמובן לגבי שייכותו הביולוגית של  הבן הקטן אליו. אבל  כבר בקטעי פתיחה אלה אנו מקבלים מושג באשר למחיצה בין השניים, לזרות, ליחסי מאשים–נאשמת, לראיית האם כמסרבת לקבלו באמת אל חיֶיה ואל עולמה הרגשי.
דמותה המיוחדת של האם זוכה להארות בדברי הדמויות האחרות ובהתנהגותן כלפיה. השתקפויות אלה  מסייעות לנו להבין את דמותה בצורה מחודדת יותר. גניה זוכה להארה נוספת דרך עדויות של אחרים הבאים במגע איתה, וכך במפגשה עם האחות. ברטה אחותה אומרת גלויות:
"את עדיין לא חיית כאן מספיק, בהתחלה מחבקים את הארץ הזאת יותר ממה שהיא שווה". כך אומרת האחות ברטה: כמהגרת יש לה ציפיות מן המציאות החדשה, מאותה אמריקה שהיא - "ארץ  החירות, ארץ ההזדמנויות הכבירות, אותה ארץ הזהב"  ( עמ' 15 ). 
לבטי הגירה מעורבים בלבטי השמירה על סוד אפל, זה הקוקטייל הנמסך לעינינו, כך נשקפים לעינינו היחסים בין גניה ובעלה. אנו חשים זאת תמונה אחר תמונה, כל הזמן. כל זה נמהל בשאלות שצופנות "שלָדים בארון": תהיות לגבי גילו של הילד, רמזים באוויר לאהבה אסורה. הכול מסתובב ונאֱגר ומחכה להתפוצצות הגדולה. וכל זה בסבך המשבר הגדול של המעבר, של הרצון להתאחד לאחר תקופה של פרידה ממושכת. ביד אמן טווה הנרי רות את הייסורים, את קשיי ההתאקלמות - ואלה חושפים את השברון בחייה של גניה. היא מוצגת כחיה במבוך של מהגרת ללא כתובת: המציאות זרה וחייה אינם סוגים בשושנים. בעלה של גניה מגיע לאחר ריחוק רב, והגשרים אינם מחכים לו, הוא נשאר רחוק: המשפחה אליה הוא שב נראית לו כישות ערפילית, ישות זרה, והחוטים נפרמים לאיטם: הוא מגלה בעל כורחו את הספקות שניקרו בו, את החשש שאשתו נישאה לו ולא מאהבה, אלא כדי לכסות על כתם משפחתי, בלחצם של הוריה. החשדות שניקרו בו לאורך שנים היו לדבריו למחסום.
קחו לדוגמה קטע שבו האב אלברט מנסה לחשוף נוכח האחות ברטה והבן דויד סודות מחייה של גניה, עמ׳ 372:
“ ׳אני יודע מה עוללת׳ כך פונה האב לאשתו גניה בגלוי - ומיד פונה לחברו נתן שימסור עדות מן העבר:
׳דבר , נתן!׳ הוא הלם באגרופיו על גיגית הרחצה. 'אל תיתן לה להערים עליך! דבר! מה שלא יהיה! אל תפחד מפניי! רק את האמת! יש לי טעמים משלי! אולי ייטב לי לשמוע'...
האם מנסה להרגיע את הבעל: ׳אלברט, אני מבקשת ממך׳, אמו של דויד אחזה בזרוע בעלה. 'אם יש לך איזה ריב - איתי הוא! הנח לאיש הזה, הוא כבר סיפר לך את הכול!׳ ".
הנישואין האומללים הניבו  מסכת של עינוי הדדי. גניה חיה עם ייסוריה ועינוייה  -  וכך אלברט בעלה נותר מעבר לגשר, איש שבור שחי עם ייסוריו.

ילד בתווך בין אב ואם - קשר השתיקה
עולם המהגרים הוא עולם של משפחה שסועה: המפגש  הראשון של הילד עם אביו יישאר לנצח חרות בתודעתו כטראומה שקשה למחוק אותה. הרומן  מתאר את חייו של דויד כעבור כמה שנים, לאחר פרק המבוא ליצירה, ומתברר לנו לאור סיפורו האישי של דויד שאותו מפגש רק היה הכנה לסיפור האמיתי.
היחס העוין  שראינו בפרק המבוא זוכה להמחשה לאורך זיכרונות הילד מילדותו. הילד מיטיב לתאר את עולמו אבל דרך סיפורו האישי ומבטו על הסובב אנו יכולים להבין  את שלבי התאקלמותו הקשים של האב כמהגר :
מקומות העבודה השונים, אי הסתגלותו למקומות העבודה, רצונו לזכות בתשומת לב וביחס מיוחד דרך ההתיידדות עם לוטר והאכזבה ממנה, ייסורי האב כמחלק חלב  וכו'. יומנו של הילד מספר בעיקר את סיפורו שלו, אבל הקשר הקשה והמורכב עם האב חושף משהו מעולמו המיוסר והאומלל של האב אלברט.
קשיי ההגירה הופכים לקשיי קיום, והילד נדרש לסייע לאב בפרנסתו. האב כופה על הילד קשר שתיקה: אסור לדויד לספר לאמו את הזיכרון הרע של גניבת הבקבוקים, השודדים שאיימו עליו וכו' : "אם תעיז לומר מלה לאמא שלך, אכה אותך עד מוות"
 (עמוד 260). ביצירת קשר שתיקה כה כבד ומטיל אימה - מנסה האב לשבור את הברית הסודית בין האם לבנה כנגד האב. הילד הוא כלי משחק בידי שניהם, בן ערובה בידיהם: האב כולא את הבן בקשר סודי, ובאותה מידה גם האם: גם היא מבקשת, מהבן לא לספר לאב אירועים, שעלולים לגרום למשבר בבית, שעלולים לחשוף סודות נסתרים: למשל סיפור ביקורו החטוף של לוטר בבית בהיעדרו של האב.
הנרי רות מצייר ברית של הסתרה, שמירת סודות, ילד הקלוא בתווך בין אביו ואמו.
רות משלב מוטיבים יהודיים: הארה של גישה מוסרית-מצפונית מצד הילד, שאיפתו לזכות במגע הגחלת על שפתיו, במגע האש המטהרת.
חוסר הידיעה והתהיות של הילד ושל הדמויות (דרך הפילטר של הילד)  מוסיפים  למתח הרגשי  שבין הדמויות  ולמתח  שלנו, הקוראים, לשאלה שעומדת לנו על קצה השפתיים: מה קורה כאן, מה באמת התרחש או לא התרחש? כיצד יכול ילד לעמוד בעין הסערה, בשבר הנורא שנמצא כל הזמן באוויר, בקרב הסמוי בין האם לאב.

גניה האם – אבודה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
סיפור האהבה העמוק ביותר ברומן הוא הקשר המופלא בין האם לבנה - והנרי רות משרטט אותו כסיפורם  של שני עקורים ומהגרים, שלא הצליחו לתקוע יתד בסביבה החדשה.
בסיפור הנפרש דרך עיני הילד אנו מקבלים בטפטופים קטעים מסיפור חייה של האם בגולה ומתחוור לנו, שהיא נושאת בתוכה טראומות, צלקות: אהבה מטריפה שהסתיימה באכזבה גדולה - וטקס השפלה מְענֶה ונורא בבית הוריה. האם כורעת תחת נטל הזיכרונות, הסיוטים הקדומים. אלה הולכים איתה לכל מקום, והם בוודאי משפיעים על חייה בארץ החדשה. העלילה אכן מטלטלת את חייה: הציפייה, שבארץ החדשה ייפתח חלון הזדמנויות חדש נמוגה, החלום שתבוא גאולה הולך ונגוז.
דרך סיפור חייה באוסטריה ונתיב הייסורים לאמריקה, אנו למדים משהו על מסלול התבגרותה, עיצוב דרכה, האופי שהתחשל בה במהלך השנים: האם מעמידה פנים ומנסה לשרוד בגבולות המציאות הנתונה. היא חשה שנעשה לה עוול, עוול גדול "מספיק לחיי אדם שלמים" כלשונה. היא מנסה לקחת מן החיים קומץ דל, שיפצה אותה.  
השיח עם הבן דויד חושף את הפילוסופיה שהתבשלה בה - ודרכה להנחיל זאת לילד, נראית כרצון להיאחז בו, וגם כרצון להעניק לו תובנות להמשך הדרך. ברגע מסוים, כשהיא פורשת זרועות אליו, היא אומרת: "זוהי דרך השנים, בני, כל שנה חדשה מראה לך את שתי הידיים ככה… היא הושיטה את שתי ידיה הקמוצות. "הנה, בחר", אחר כך פתחה אותן ושתיהן ריקות. אנחנו עושים מה שביכולתנו, אבל הדבר המר הוא להיאבק… ולהציל את עצמך" (עמ' 130). 
ברומן שני מסלולים - במסלול אחד רקמת היחסים בין גניה לבעלה, ובמסלול השני - גניה ואהבתה לבנה, שאיפתה לעצב אותו ולהנחיל לו את הצדק שלה, את המורשת שלה, את הלקחים שלה: כמהגרת שציפתה לחיים אחרים. באותה ארץ של חירות והזדמנויות היא חשה ללא חירות, ללא הזדמנויות - והיא מבקשת לקחת אותם ביוזמתה. בכאב ובתסכול היא אומרת לאחותה: "את עדיין לא חיית כאן מספיק, בהתחלה מחבקים את הארץ הזאת, יותר ממה שהיא שווה" (עמ' 142).
המספר מיטיב לתאר עולם רווי ניגודים, ובפרק הסיום בולט הניגוד הצורם בין  סוגי המציאות השונים השוצפים כמערבולת בין שני מסלולי העלילה. מצד אחד עולם הרחוב הגס והאלים, הרווי דברים תפלים ועלובים ושטופים בזימה  - ומצד שני, עולמו הטהור של הילד, שפתו היפה. בתוך עולם מהגרים זה, בתוך רחוב טמא הולך הילד ומחפש לעצמו שבילים אל הגאולה, ופרקי הסיום מובילים אותנו לשאיפה שלנו לחפש לעצמנו נבואה ותפילה.
עולמו של הילד דויד נבנה נדבך על נדבך: ילד שיש בו יסודות איתנים של מסורת מימי קדם, דמות יהודית מיוחדת, בבואה של ישעיהו הנביא, היושב בתוך עם טמא שפתיים (ונקודה מיוחדת זו היטיב להבין אמנון הדרי בספרו "רווח בלי הצלה", עם עובד, 1972).

״ואולי שינה״ - שם הספר - מדוע?
שם הספר באנגלית, הוא Call It Sleep. המחבר משוטט בעולם הזה, יודע לצפות בעולם, רוצה לחבק את האם השבורה, את הילד המפרפר בין היסודות הקורסים. אולי רוצה הוא שנחוש, שזה טיבו של עולם במעבר, שיש להתמודד, וכמו מרחפת באוויר השאלה, ואולי לא היו השברים מעולם… אולי זה טיבו של עולם ישן במגעו עם עולם חדש. הם צריכים למצוא דרך לקבל זה את זה.
בתוך אותה תחושה של עולם ישן הוא חש השלמה, מעין  פיוס עם הכול. נראה שהמתרגם  מיזג את המלים "קרא לזה שינה" עם הביטוי "ואולי לא היו דברים מעולם" והגיע לשם "ואולי  שינה". מכל מקום מדובר ביצירה מרגשת, מעמיקה ומעוררת מחשבות לגבי עולם המהגרים ועולמם של היהודים בתוך סביבה זרה, חברה חסרת ערכים  ורוויה אלימות.  קריאת הספר בימים אלה חושפת בפנינו עולם של קשיי הסתגלות לשינויים, מאבק על הגשמת חלומות במציאות חדשה, עולם של זהות יהודית נסדקת. תחושה שהמציאות היא שינה לא נגמרת. האם החלומות נשברו עד תום, האם השאיפות לגאולה יתגשמו?



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה