אלי יונה, משורר
 |
| הקוראן |
לרגל שבוע הספר העברי, ברצוני לכתוב על ספר שנכתב בערבית דווקא, ספר הספרים של האיסלאם, הלא הוא הקוראן.
אלפי ספרים מתורגמים בישראל מדי שנה, ומדי כמה שנים גם הקוראן – לא סתם ספר – ועדיין הקורא הישראלי-יהודי הממוצע נרתע ממנו ("הספר של האוייב!"), כשם שנרתע גם מן הברית החדשה ("הספר של המיסיונרים!") או מן הבהגווד גיטה ("הספר של הפגנים!") וכיו"ב.
ובכן, לטועים לחשוב שזהו "הספר של האוייב", אני אומר, אם כן "דע את אוייבך". כי ככל שתדע אותו, תגלה שהוא בכלל לא אוייב, ולפרקים (תרתי משמע) הוא אפילו ידיד:
"וְלֹא תִּתְוַכְּחוּ עִם אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר (היהודים), בִּלְתִּי אִם בַּטוֹב בַּדְּרָכִים. וְאִמְרוּ: הֶאֱמַנּוּ בַּאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם, וֵאלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵיכֶם אֶחָד וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ עִמּוֹ”. (סורה 45:29 ריבלין)
וגם:
"אִם מְקַנֵּן בְּךָ סָפֵק בִּדְבַר כָּל אֹשֶׁר הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ מִמְּרוֹמִים, שְׁאַל אֶת אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים אֶת הַסֵּפֶר לְפָנֶיךָ." (סורה 94:10)
ואם לא ידיד, אז בן דוד, קרוב משפחה, ולוּ בתפיסה התיאולוגית:
"הַמַּאֲמִינִים וְהַיְּהוּדִים וְהַנּוֹצְרִים... כָּל הַמַּאֲמִין בֶּאֱלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וְעוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב – שְׂכָרָם שָׁמוּר לָהֶם אֵצֶל רִבּוֹנָם, וְלֹא יִפֹּל עֲלֵיהֶם פַּחַד וְלֹא יִצְטַעֲרוּ." (סורה 62:2 רובין, והשוו עם מיכה ו,8)
ובניגוד לסיסמת הקרב של ראשונֵי הכובשים המוסלמים והפונדמנטליסטים דהיום, דין מוחמד לא(!) בחרב, כי: "אֵין מַקְנִים דָּת בִּכְפִיָּה." (סורה 256:2)
בספר בראשית מספרים לנו ש"נָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים."
כל הראשים נבעו, התפלגו ונתפרדו ממקור אחד; כן גם כל הספרים הראשיים של דתות היִּחוד: היהודי יאמר שהתנ"ך הוא המקור, הנוצרי יסכים איתו, והמוסלמי יאמר שהקוראן הוא המקור (במובן של נאמן למקור). כדי ליישב בין כולם נסכים שכל כתבי הקודש מקורם בהשראה אלוהית, גם אם במובן החילוני של "מוּזה" או "גֶניוּס".
כבר נקודת זכות לקוראן, שבסורה 39:13 (רובין) מצהיר אף הוא ש"אֱלֹהִים מוֹחֶה אוֹ מַשְׁאִיר אֶת אֲשֶׁר יֶחְפַּץ, וְאֶצְלוֹ אֵם הַסְּפָרִים."
אֵם כל הספרים.
ובמילים מפורשות יותר בסורה 2:3 (רובין):
"הוּא (אלוהים) הוֹרִיד אֵלֶיךָ מִמְּרוֹמִים אֶת הַסֵּפֶר לְמַעַן יְגַלֶּה אֶת הָאֱמֶת וִיאַשֵּׁר אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו. אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הָאֶוַנְגֶּלְיוֹן הוֹרִיד לְפָנִים, לְמַעַן הֵבִיא הַדְרָכָה לָאֲנָשִׁים, וְאַחַר הוֹרִיד אֶת הַפֻּרְקָאן(=קוראן)."
התיאולוגים המוסלמים פירשו את 'אֵם הספרים' כלוח הגנוז/השמיימי שהתנ"ך, הברית החדשה והקוראן אינם אלא פרקים נבחרים ממנו – ואולי מכאן הכינוי "פֻּרקאן" לקוראן. מכאן גם הסובלנות הדתית של האיסלאם בראשית דרכו כלפי "עַם הספר", מטבע לשון שאנו חבים לקוראן!
"וּלְאַנְשֵׁי עַם הַסֵּפֶר אֱמֹר: אֵין כָּל בָּסִיס לְקִיּוּמְכֶם הַנִּפְרָד אִם אֵינְכֶם מְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה..." (סורה 73:5 אהרון בן שמש).
וגם:
"בֵּין בַּעֲלֵי הַסֵּפֶר יֶשְׁנָהּ אֻמָּה שֶׁל תְּמִימֵי דֶּרֶךְ... הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וּמְצַוִּים לִנְהֹג בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְאוֹסְרִים אֶת הַמְּגֻנֶּה וּזְרִיזִים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים." (סורה 113:3 רובין)
אז את מכבדנו הבה נכבד:
הקוראן שופע סיפורים מאלפים על עמנו וגיבוריו המקראיים כך שהקורא היהודי יפיק מהם את אותה ההנאה שיפיק מאגדות התלמוד או מן הספרים החיצוניים:
"הֵן בְּרָאנוּכֶם וְיָצַרְנוּכֶם; וְנֹאמַר אֶל הַמַּלְאָכִים: הִשְׁתַּחֲווּ לָאָדָם! וְיִשְׁתַּחֲווּ; אוּלַם הַשָּׂטָן מֵאֵן, וְיִהְיֶה מִמִּסְפַּר הַבּוֹגְדִים. וְיֹאמַר אֱלֹהִים: מָה מְנַעֲךָ מֵהִשְׁתַּחֲווֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ? וְיַעַן הַשָּׂטָן: טוֹב אֲנִי מִמֶּנּוּ, כִּי אוֹתִי בָּרָאתָ מֵאֵשׁ וְאוֹתוֹ מֵחֹמֶר. וְיֹאמַר אֱלֹהִים: צֵא מִזֶּה! לֹא יִהְיֶה לְךָ מְאוּמָה לְהִתְפָּאֵר בּוֹ; גֶּשׁ הָלְאָה כִּי מְאַסְתִּיךָ!" (10:7 רקנדורף)
איך נפלת משמיים, הילל בן שחר!
או:
"וּבְבַקֵּשׁ משֶׁה לְהַשְׁקוֹת אֶת עַמּוֹ וַנֹּאמֶר: הַךְ בְּמַטְּךָ אֶת הַסֶּלַע, וַיִּבָּקְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה עֲיָנוֹת, וַיֵּדַע כָּל אִישׁ מַשְׁקֵהוּ. אִכְלוּ וּשְׁתוּ מִמַּתַּת אֱלֹהִים וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָאָרֶץ לְהַשְׁחִית." (סורה 60:2 ריבלין)
שתים־עשרה עיינות לשנים־עשר שבטים!
איזו פרקטיקה מופלאה!
ועל יוסף:
"אָמְרוּ נָשִׁים בָּעִיר, אֵשֶׁת הַגְּבִיר מְשַׁדֶּלֶת אֶת עַבְדָּהּ בִּדְבָרִים. הוּא הִצִּית בָּהּ אֶת אֵשׁ אַהֲבָתָהּ, וְאָנוּ סְבוּרוֹת כִּי הִיא שְׁרוּיָה בִּתְעִיָּה גְּמוּרָה. כַּאֲשֶׁר שָׁמְעָה אֶת לַעַז דִּבְרֵיהֶן, הִזְמִינָה אוֹתָן וְעָרְכָה לָהֶן מְסִבָּה וְנָתְנָה סַכִּין בְּיַד כָּל אַחַת. אָז אָמְרָה: צֵא אֲלֵיהֶן!בִּרְאוּתָן אוֹתוֹ נִפְעֲמוּ מִיֹּפִי מַרְאֵהוּ עַד כִּי חָתְכוּ אֶת יְדֵיהֶן וְאָמְרוּ, יִשְׁמְרֵנוּ אֱלֹהִים! אֵין זֶה בָּשָׂר וָדָם. אֵין זֶה אֶלָּא מַלְאָךְ נִפְלָא!" (סורה 30:12 רובין, ור' ספר האגדה מ:צז!)
פסקה קודמת מגוללת סיפור בלשי מדרגה ראשונה כאשר מנסים להעמיד את תלונת אשת פוטיפר על יוסף במבחן האמת ואחד מחכמי הבית, מעין שרלוק הולמס מקומי, מבריק פיתרון:
"אִם כֻּתְנָתוֹ קְרוּעָה מִלְּפָנִים כִּי אָז אֱמֶת בְּפִיהָ וְהוּא בַּמְּשַׁקְּרִים, וְאוּלָם אִם קְרוּעָה כֻּתְנָתוֹ מֵאָחוֹר, כִּי אָז הִיא מְשַׁקֶּרֶת."
ועוד כהנה וכהנה פרפראות ומטעמים נרטיביים ולגנדריים מעולים מגיש לנו הקוראן ביד רחבה.
הקוראן שימש מעין תיבת נוח לפולקלור של שבטי היהודים שחיו דאז בעֲרב ודרכו ניתן להתוודע אליהם, גם אם ממקור שני.
מדובר ביצירה פיוטית מן המעלה הראשונה שנמנית על יצירות המופת העולמיות של הרוח האנושית. הנה טיפה מהים הגדול בתרגומו של ריבלין:
כַּאֲשֵׁר תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ אֶת רַעֲשָׁהּ
וְהוֹצִיאָה הָאָרֶץ אֶת נֵטֶל מַשָּׂאֶיהָ
וְאָמַר הָאָדָם: “מַה לָה?”
בַּיּוֹם הַהוּא תְּסַפֵּר דְּבָרָהּ,
כִּי אֱלֹהֶיךָ הֵעִיר אוֹתָהּ.
בַּיּוֹם הַהוּא יוֹפִיעוּ בְּנֵי-הָאָדָם מַחְלְקוֹת מַחְלְקוֹת
לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם:
וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה גַּם כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה טוֹב,יִרְאֶנּוּ.
וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה גַּם כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה רָע,יִרְאֶנּוּ.
(סורה 99, ריבלין)
אכן פואטיקה במיטבה!
אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתהּ, והקריאה בו יכולה רק לחדד את הבנתנו ותפיסתנו המקראית.
ועתה אם לשוב לדימוי מקור המים המתפצל מעֵדן, הלא הדרך לגלות מוצא נהר היא להתחקות אחר יובליו: בהתחקותו אחר מקור הנילוס הלבן (הפישון?) גילה דיוויד ליווינגסטון את מפלי ויקטוריה. בהתחקותו אחר הנילוס הכחול (הגיחון?) גילה ג'יימס ברוס את אגם טאנה. כדי להתחקות אחר המקורות היהודיים שלנו ולהעמיק בהם יותר, עלינו לדרוש ולחקור בכל אפיקיהם, זרמיהם ופלגיהם.
כמו לשמואל גם למוחמד קורא אלוהים שלוש פעמים; שלוש פעמים מצווה מלאך האל על מוחמד: קרא! קרא! קרא! (סורה 96 + צחיח אל-בוח'ארי)
על דרך הדרש, אפשר להחיל על כולנו את הציווי המשולש הזה ביחס לשלושת הספרים המונותאיסטים, בהם נברכו כל משפחות האדמה, ושהמחלוקת הדתית בינינו תתקיים רק לשם שמיים.
ואולי זה המקום לקרוא גם למערכת החינוך לשלב את הקוראן בלימוד השוואתי של התנ"ך – במתודיקה של ספרות השוואתית – מה שיכול רק להעשיר ולהעמיק את הלימוד בו, ובעיקר לקרב לבבות ולהרחיק דעות קדומות בין תלמידי שתי הדתות.
ונסיים עם גושפנקה מן העבר לַהמלצה מפי אֲבי נשיא המדינה, הלא הוא יוסף יואל ריבלין ז"ל, שתרגומו המופתי-פיוטי לקוראן אהוב עליי במיוחד:
"ערך מיוחד נמצא בו אנחנו היהודים, מתוך שהוא אחת יצירות הרוח השמית היותר מפליאות. מלא הוא הפאתוס הנבואי המיוחד לבני שם והריתמוס של יצירותינו הקדומות ביותר, וכאילו ממקור אחד אתם יהלך מאוהלי שם. הד הכמיהה אל האחד הנשגב והנעלה של מאמיני האחדות מאז ומעולם נשמע מתוכו."
אז חברים:
לקרוא לקרוא לקרוא!
לקרוא את 'אַלקֻראן או המקרא' בתרגומו של צבי רקנדורף (1857), תרגום מקראי עשיר: http://benyehuda.org/reckendorf/koran.html
לקרוא את 'אַלקֻראן' בתרגומו של יוסף יואל ריבלין (דביר 1948), תרגום מנוקד, פיוטי ומליצי.
לקרוא את 'הקוראן' בתרגומו של אהרון בן שמש (מסדה 1971), תרגום השוואתי מוער.
לקרוא את 'הקוראן' בתרגומו של אורי רובין (אוניברסיטת ת"א 2005), תרגום ידידותי למדפדף, נהיר ומבואר.
לקרוא את 'הקוראן בלשון אחר' בתרגומו של סובחי עדווי (מרכז בינאת 2015), תרגום הנאמן למקור במיוחד.
והכי חשוב: לקרוא לשלום!
קריאה נעימה ומעשירה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.