על ספרו האחרון של שמעון פרס: אין מקום לחלומות קטנים

יונה ברטל, מנהלת חוג ידידי מרכז פרס

משכל חמד + ידיעות אחרונות

על: שמעון פרס, אין מקום לחלומות קטנים, משכל חמד + ידיעות אחרונות, 2018

זכות גדולה נפלה בחלקי להיות יד ימינו של שמעון פרס במשך 21 שנים. לעבוד ברחוב הראשי של העבודה המדינית, הדיפלומטית, הפרלמנטרית – בתקופה סוערת מאד, כי הרי אין רגע דל אצלנו ולהיות חלק מההכרעות הגדולות, החשובות למדינה, לארץ ולעם היהודי.

בשבע השנים לנשיאות כשכיהנתי כסמנכ"לית בית הנשיא, התבשל במוחו של פרס הספר הזה. בחודש האחרון לחייו הוא השלים את הספר. הוא חש שזמנו קצוב, כל הזמן אמר לנו: "אין זמן, חבל על הזמן, יש הרבה מה לעשות". היה מרתק לשמוע אותו מכתיב את הספר בהתלהבות גדולה, מתוך רצון עז להשאיר לנו ולדור הבא את האחריות להמשך החזון של ישראל חדשנית, עם ערכים ומוסר. ישראל דמוקרטית, פלורליסטית.

הספר מתמצת ששה חלומות גדולים, שפרס חלם והגשים בניגוד לכל הציפיות בכישרון נועז, ביצירתיות, בנחישות ובעזרת חשיבה מחוץ לקופסה.

כשהולכים בעקבות חלומותיו, ניתן להבין ולחוות את מה שעבר על ישראל, מדינה קטנטנה הנאבקת על זכותה להתקיים במרחב עוין עם עולם שטרם הכיר בה.

שני סודות גדולים היו לפרס : היותו איש חזון מדהים, אשר למשל, בשנות החמישים כשבקושי היה מזון לתושבי המדינה, הבין שצריך להתניע מהלך להקמת כור בדימונה.

ויכולתו להלך קסם על אנשים. להתחבר עם מנהיגים ברמה האישית וללקט חברים בעמדות מפתח – לשלוח יד הישר לליבם ולגייס אותם לטובת ישראל – כמו שעשה עם הנהגת צרפת, שבעזרתה דאג לצייד את ישראל בנשק בזמן שכמעט כולם עשו עלינו אמברגו.

הספר מהווה ספר השראה. הקורא  עובר תהליך העצמה ומבין בעצם שמי שיש לו חלום ודבק בו ולא מוותר, יכול להגיע למימושו. 

בסופו של הספר, כתב פרס את האפילוג – מסמך מרגש במיוחד - משנה סדורה, ניתוח של מצב העולם וכיצד כדאי שנתנהל, מין העברת לפיד לדור הבא. אני ממליצה לקרוא את האפילוג לאט, לספוג את הערכים. להתבשם מניחוחות הארץ, מהאהבה העצומה לישראל, מניסיונו המדהים ולהקשיב רב קשב למסרים החשובים ולמשימות שהטיל עלינו "אחד מענקי דור המייסדים של ישראל", "שילוב של איש חלומות ואיש מעשה", כפי שכתבו עליו – בגבו של הספר, נשיאי ארצות הברית: קלינטון, בוש, אובמה, וגם עמוס עוז, חתני פרס נובל ומנהיגים.

הספר קולח, קצר ותמציתי. הוכתב באנגלית, תורגם לעברית ובתו, פרופ' צביה ולדן, עשתה עבודה נהדרת כדי להתאימו לשפה ה"פרסית" הייחודית.

בימים אלה, הספר מתורגם לעשרות שפות, כדי להעביר את המסר לכמה שיותר אנשים על פני הגלובוס.