יום שלישי, 26 ביוני 2018

מה נותר מאימפריית המקרא בחינוך הישראלי

פרופ' יאירה אמית, אוניברסיטת תל אביב 

מה נותר מאימפריית המקרא בחינוך הישראלי*




הקדמה
מערכת חינוך דינמית, נצרכת מדי פעם לריענון תכניות הלימודים שלה. ההתמודדות עם צרכים משתנים הן של התלמידים, הן של המורים והן של החברה הם הגורם לכך. ואמנם לאחרונה, לקראת שנת הלימודים תשע"ט, פורסמה תכנית לימודים חדשה במקרא למערכת החינוך הממלכתית מגן הילדים ועד כיתה יב/תשע"ט (2018). מטבעה של תכנית חדשה, שמחד גיסא יש בה – במידה זו או אחרת – המשך לתכניות שקדמו לה, ומאידך גיסא היא נושאת חידוש, שבגינו טרחו בחיבורה. אך לפני שאדון בחידושיה והמשתמע מהם, אציג בקצרה ציוני דרך במקומו של לימוד התנ"ך בחברה היהודית והישראלית. 

לימוד תנ"ך הוא ממאפייני החינוך היהודי בכל הדורות, אולם בתקופות שונות היו המטרות, ההדגשים, הדרכים והמינון שונים. דברי יהודה בן תימה, שהיה אומר: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד" (מסכת אבות ה, כד), מלמדים שהמקרא היה ראשית הלימוד והכנה לקראת עיקר הלימוד, שהוא החומר ההלכתי, כאשר השלב הגבוה הוא לימוד התלמוד. מצב זה נמשך, לפחות בקהילות אשכנז, עד המאה ה-18, דהיינו למעלה מ-1500 שנה. עם האמנציפציה והתבססות ההשכלה בחוגים מסוימים של החברה היהודית, וכן עם התעוררות הלאומיות היהודית בהשפעת "אביב העמים", ובעקבותיה התנועה הציונית במחצית השניה של המאה ה-19, השתנו מעמד המקרא ודרכי לימודו. התנ"ך הפך למאפיין של לאומיות ונלמד בעברית ולא בתרגומים. מגמה זו הגיעה לשיאה במסגרת החינוך הציוני בארץ ישראל, וביטויה המובהק היה תכנית לימודים מובנית ושיטתית, שחיבר ד"ר ב"צ מוסינזון, ממוריה הראשונים של גימנסיה הרצליה. תכניתו  ראתה אור ב-1910, ובמידה מרובה שימשה בסיס לתכניות שנולדו לאחר מכן. בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לקום המדינה ללימוד המקרא היה מעמד אימפריאלי, שהתבטא הן בשעות הלימוד שהוקדשו לכך – כחמש שעות בשבוע ביסודי (שמונה שנים), ושלוש בתיכון (ארבע שנים) – והן במספר הפרקים הנלמדים. כך למשל, היקף החומר שנלמד בתיכון לפי תכנית תשט"ז-1956 היה 240 פרקים ללימוד אינטנסיבי    ו-148 ללימוד אקסטנסיבי. נמצא שלבחינות בגרות תלמיד נבחן על קרוב ל-400 פרקים. אניטה שפירא מדגישה שהתנ"ך הפך ל"מוקד אינטלקטואלי מרכזי של המדינה הצעירה". הדבר התבטא בחיבוק הבן-גוריוני וחוג התנ"ך שהקים, בדמויות ותקופות מקראיות שהופיעו בספרות ובמחזאות, במגוון של חידונים, במתן למקומות ולאנשים שמות מקראיים, ובטיפוח הארכיאולוגיה כאישוש למסופר במקרא. עם זאת, הגידול הדמוגרפי שלאחר קום המדינה הביא להכרה בקשיים הקיימים בהנחלת התכנית הקיימת, במיוחד ביישובי עולים. כמו-כן הרפורמה בחינוך, ששינתה את מבנה בתי הספר (יסודי: שש שנים, חטיבת ביניים [חט"ב]: שלוש שנים, וחטיבה עליונה [חט"ע]: שלוש שנים), הולידו את הצורך בתכנית לימודים חדשה שתתאים למציאות המשתנה. המאפיין המשותף לכל התכניות שהופיעו מאז תכנית הלימודים תשל"א-1971 הוא קיצוץ בשיטת הסלמי הכפול: הן במספר השעות והן במספר הפרקים, עד שבהדרגה ניטל מלימוד המקרא מעמדו האימפריאלי (פירוט בנושא ניתן למצוא בספרי: "עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי" (2010). לאחר  מלחמת ששת הימים (1967), גם מעמדו הציבורי של התנ"ך ירד. הוא נוכס על ידי הלאומנות הדתית ועורר אנטיגוניזם בחברה החילונית. כך בהדרגה לימוד מקרא נדחק לרשימת המקצועות השוליים, הנלמדים שעתיים בשבוע בלבד. התוצאה שממוצע הפרקים לבחינות הבגרות הוא כיום קטן מ-70. יתרה מזאת, העובדה שתחום זה בכלל קיים בבתי הספר התיכוניים הממלכתיים היא בעיקר משום שהוא נכלל ברשימת מקצועות החובה לבגרות, מציאות שאף היא תוצאה של מאבקים.

תכנית הלימודים תשע"ט-2018
היוזמה לכתיבת תוכנית לימודים חדשה זו (תשע"ט-2018), בדומה לקודמותיה, היא אי שביעות הרצון של ועדת המקצוע בתחום תנ“ך ממלכתי במשרד החינוך ממצב לימוד התנ“ך בכלל, ומיחסם של התלמידים ללימוד התנ“ך בפרט. הפעם תרמה לכך גם ההנחה שהמעבר לרפורמה של ’למידה משמעותית‘ שמקדם משרד החינוך מחוללת שינוי במערכת החינוך. בעקבות הדרישה להתאים את לימודי התנ“ך למציאות זו, הוקמה ועדה שהוסמכה להכין תכנית חדשה. אף נערכו סקרי תלמידים ומורים ביחס ללימוד התנ“ך, ולאור כל זאת גובשו עקרונות התכנית החדשה. עקרונות אלה מתבססים על תפישה "שעל התלמיד לדעת את הסיפור התנ"כי הרציף, על מגוון ערכיו", על "השאיפה שהתלמידים ידעו לקרוא בתנ“ך, יכירו את האירועים, את הדמויות ואת המקומות המתוארים בו, ואת התכנים והערכים המגוונים העולים ממנו", נוסף על כך, "התלמידים יפיקו מהתנ“ך רלוונטיות ומשמעות לחייהם, על ידי דיון בערכים המשתקפים בו, ויכירו בתנ“ך כספר היסוד של עם ישראל ושל שאר הדתות המונותאיסטיות". הניסוחים מלאי תקווה "להאהיב את התנ"ך על תלמידי ישראל", אך השאלה הגדולה היא אם לאור התכנית החדשה יש סיכוי לשאיפות ותקוות אלה להתממש. אפתח בחידושיה של התכנית ואעבור לסיכויי המימוש. למען גילוי נאות אציין שעמדתי בראש הוועדה שהכינה את תכנית הלימודים תשס"ג-2003. 

חידושי התכנית, כפי שניתן ללמוד מהמבוא לתכנית ומתיאור התפישה הרעיונית, הם הבלטת שני אמצעים עיקריים כדי לגשר בין ספרות המקרא העתיקה לבין התלמידים בחינוך הממלכתי, שלרובם שפת המקרא היא שפה זרה. האחד – הוראה משמעותית ורלוונטית, והשני – המלצה חוזרת ונשנית על מיומנויות בהתאם לרמת הגיל של התלמידים. אשר לנושא המיומנויות, למרות הניסוח הפונה אל "הלומדים", הן למעשה המלצות למורה איך ללמד ועל מה לשים דגש בהוראה.
חידוש מוצהר נוסף הוא "מתן אוטונומיה למורים להחליט על יחידות ההוראה בהן יתעמקו, מתוך ידיעה כי מורים יבחרו את פרקי התנ"ך האהובים עליהם ובאמצעותם ילהיבו ויאהיבו את התנ"ך על תלמידיהם".
החידוש העיקרי הוא במישור התוכן, כלומר רשימת הפרקים הנלמדים בשלוש המסגרות: יסודי, חט"ב וחט"ע. לראשונה בבית הספר היסודי לא ילמדו את הרצף הסיפורי שראשיתו בבריאה ואחריתו בחורבן ממלכות ישראל ויהודה וראשית שיבת ציון. בתכנית שלפנינו בבית הספר היסודי ילמדו את סיפורי התורה (בכתות ב'-ג': בראשית; בכתה ד': שמות; בכתה ה': במדבר ומספר חוקים מספר ויקרא [יט, כה] וכן קטעי נאומים מספר דברים; ובכתה ו': ספרי יהושוע ושופטים) ויסיימו  בתקופת השופטים. השלמת הרצף ההיסטורי המקראי נעשית בשלב חטיבת הביניים, אז ילמדו על ראשית המלוכה ועל ממלכות ישראל ויהודה (ספרי שמואל ומלכים) ועד הכרזת כורש (עזרא א). כמו-כן, בשלב זה ילמדו מקצת מסוגת הנבואה: ספר יונה, שגם הוא ברובו סיפור, ומקסימום שלושה פרקים בנבואה מספרי עמוס, ישעיהו או ירמיהו. בשלב זה התלמידים אף יידרשו ללמידה עצמית ויוכלו לבחור בין הפרקים העוסקים בסיפורי שאול ויהונתן לבין הפרקים העוסקים במרד אבשלום. גם את מגילת אסתר ילמדו לבקיאות וללמידה עצמית. בכיתות י'-י"א של החטיבה העליונה יחזרו ללמוד את הסיפורים בספרי בראשית ושמות (כ-42 פרקים) ויבחרו אחד משני הנושאים הבאים: על אהבה וחסד (מגילת רות, שלושה פרקים משיר השירים, ושירת אשת חיל), או 11 פרקים על יחסי שאול דוד. בכיתה י"ב יוכלו לבחור שניים מתוך חמשת הנושאים הבאים: שיבת ציון (במנותק מפרקי הגלות בספר מלכים), מזמורי תהילים, חוק וחברה, נביא ונבואה (רק לפי ירמיהו), וספרות החכמה, כאשר כל נושא מחזיק בממוצע תשעה פרקים.
חידוש נוסף הוא צירוף של רשימה ביבליוגרפית ממויינת. 

עד כאן החידושים ומכאן לשאלת מימוש השאיפות.
לא נראה לי שבאמצעות תכנית זו תמומשנה הציפיות של מחבריה. 
הוראה משמעותית, התייחסות לערכים, ושימוש ברלוונטיות הם הכלים הצמודים של כל מורה טוב למקרא. ספרו של צבי אדר: "הערכים החינוכיים של התנ"ך", שעליו התחנכו דורות של מורים, נכתב כבר ב-1954. יתרה מזו, בכוחו של מורה טוב להאהיב כל תכנית, ואילו מורה גרוע ימאיס כל תכנית. לכן התקווה שאפשרויות של בחירה יפתרו את בעיית היחס לתנ"ך היא רעיון עוועים, שרק מבטיח פערים משמעותיים בתכנית הן באשר לרצף והן באשר למפגש עם הסוגות האחרות שאינן סיפור. 
המחברים מדגישים את חשיבות ידיעת הרצף, אך בפועל זה לא יקרה. תלמיד יסיים את בית הספר היסודי ולא ידע מי היה דויד המלך. והרי ניתן היה לדלג על פרקים בספרים האחרים ולהגיע לימי דויד. כך למשל, ניתן היה לוותר על סיפור מלחמת ארבעה המלכים בחמישה (בראשית יד), ועוד. ניתן היה לוותר על חלק ממלחמות החרם של יהושוע ולהסתפק בכיבוש יריחו והעי. ואם בספר שופטים עסקינן מדוע שילדים בכתה ו' ילמדו את הסיפור ההזוי של פילגש בגבעה (יט-כא), למרות שמקרי אונס אכזריים, השמדת עיר וחטיפת נשים רלוונטיים גם במאה ה-21. פערי הלימוד בספר מלכים אינם מאפשרים יצירת רצף היסטורי. מי שלא יבחר בכיתה י"ב בנושא "שיבת ציון" לא ידע על קיומו של נחמיה. יאשיהו, שבימיו התקיימה לפי המסופר רפורמת ריכוז הפולחן, שהיא בעלת חשיבות להבנת ספר דברים והמונותאיזם המקראי, אינו מופיע ברצף. אם גם ניקח בחשבון שביסודי ובחט"ב אין אכיפה דוגמת בחינות הבגרות, פירושו של דבר שהמורה ילמד מה שלבו חפץ, ויספיק מה שיספיק. אין כל סיכוי שתלמידים, שלמדו בסך הכל שתי שעות תנ"ך שבועיות במהלך לימודיהם בבית הספר היסודי, ולמדו אצל מורים שספק אם הם מסוגלים לקרוא פסוק כהלכתו, ילמדו באופן עצמאי. לכן ברור שידיעת הרצף ההיסטורי לא תמומש. שלוש תקופות, שיהיה מי שיאמר שהן יותר מיתוס מהיסטוריה, זוכות בתכנית זו לעדנה: ימי הראשית (בראשית א-יא), ימי האבות כולל יוסף (בראשית יב-נ) ויציאת מצרים (סיפורים מתוך ספר שמות). בפועל ספרי שמות ובראשית יילמדו בכתות ב' עד ד' ובכתות י'-י"א. נמצא שחמש שנים מתוך 11 שנות לימוד מקרא במערכת החינוך יוקדשו לספרי בראשית ושמות, ועליהם אף ייבחנו בבחינת הבגרות. כך קורה ששני שליש מהחומר לבחינת הבגרות (42 פרקים מתוך 61) הם הסיפורים בבראשית ובשמות, ואילו הרצף ההיסטורי יישכח. 
התוצאה של הרצון להקל על תלמידי ישראל באמצעות חומרים סיפוריים יביא לכך שכמעט ולא יכירו את הסוגות האחרות של ספרות המקרא. במיוחד בולט מצבה העגום של ספרות הנבואה והמחאה החברתית שהיא נושאת עמה. למרות הרלוונטיות של ספרות זו, הדנה בשחיתות ובמנהיגות קלוקלת, מספר הנביאים והנבואות שבוגר החינוך הממלכתי יכיר – לא נער יספרם, די בתינוק. תלמיד שלא יבחר בכתה י"ב בנושא מזמורי תהילים או ספרות החכמה, ספק אם ידע על קיומן של סוגות אלה במקרא.
 באחד מסעיפי המיומנויות כתוב: "הלומדים ישתמשו במקורות היסטוריים ככלי להבנת התנ"ך; הלומדים ישוו טקסטים ספרותיים מן המזרח הקדום (מיתוסים, חוקים, שירה, חכמה ונבואה) לכתובים מקראיים; הלומדים יזהו במדרשים, בספרות היפה לדורותיה ובאמנויות לסוגיה...". יש מורים שיביאו מקצת מחומרים אלה לכתה, אך רבים אינם יודעים במה מדובר ויתעלמו מהוראה כללית זו, כי אין ולו רמז מה יש להשוות ולמה. לו התכנית היתה מתייחסת מפורשות לאנומה אליש (סיפור הבריאה הבבלי), או לעלילת גלגמש, שמספרת בין השאר את סיפור המבול המסופוטמי, היה המורה מלמד את בראשית א-יא תוך הדגשת המשמעות של דה-מיתולוגיזציה, של מונותאיזם מקראי, ועוד. אם היתה דרישה לדון בכיתה במנסרת סנחריב או בתבליטי לכיש כחומר נלווה ללימוד ימי חזקיהו, היה המורה מראה שלא הכל מיתוס במקרא. ניסוח המיומנויות מלמד על רצון המחברים לצאת ידי חובתם, ולא על כוונה להעניק מיומנויות אלו ללומדים ולהראות להם את היתרון שבהשוואה למקורות חיצוניים. במצב הקיים ספק אם מיומנויות אלה תמומשנה. דומה המצב להמלצות אחרות בתכנית, אין עמן שום הכוונה מפורשת והן הופכות לשורה של המלצות ריקות, שבעיקר באות לכסות על מחברי התכנית.
גם הרשימה הביבליוגרפית אינה מסייעת. שני שליש של הספרים הנזכרים בה הן משנות השמונים וקודם לכן. רק שליש מתייחס למחקר העכשווי. הרשימה כתובה בצורה רשלנית. סדר האל"ף-בי"ת במקום שנמצא, אינו נשמר. יש וכתוב תאריך פירסום, ויש ואיננו. פעמים מופיעה צורה מקוצרת ופעמים לא. פירושו של א.ש. הרטום נזכר בשם העורך, ועוד כהנה וכהנה, אך קצר המצע מהשתרע. והעיקר – תרומתה של רשימה זו להוראה הוא אפסי. פירושיו של קאסוטו לספרי בראשית ושמות וספרו על ספר בראשית ומבנהו אינם נזכרים. ספרו המקיף של פרנק פולק על "הסיפור במקרא" אינו נזכר, ועוד. לעומת זאת רשומים ספרים שהופעתם מעוררת שאלה: לשם מה נזכרת הקונקורדנציה של מאנדלקרן, ששמות ספרי המקרא מופיעים בה בקיצורם הלטיני? לשם מה מופיע ספרו של אבא בן דויד, שרובו השוואה בין נביאים ראשונים לבין דברי הימים, כאשר התכנית אינה מזכירה ולו פרק אחד מדברי הימים. בקיצור, עדיף היה שרשימה מקרית ורשלנית זו תוצא מהתכנית, וככל המוקדם הרי זה משובח. היא מביישת את מחבריה. 

ואשר להדתה. הרעיון להצמיד את לימוד התורה לחג השבועות הוא מבורך ולא חדש. אך  לימוד התורה בכיתה ב' לא מתחיל בשבועות. מדוע לקיים חגיגה לאחר שכבר למדו חודשים בתורה? מדוע שחגיגה זו לא תעשה בסוף כיתה א', שהרי שבועות סמוך לסיומה של שנת הלימודים ואז ניתן ללמוד על מתן תורה באמצעות סיפור? אך מוזרה ההמלצה על "פעילויות הנהוגות בבית הספר בהכנה לקראת טקס קבלת התורה". האם כך נהוג בבתי הספר? בוודאי לא באלה שאני פגשתי או באלה שילדי ונכדי למדו. מדוע, למשל, שנושא דוגמת ציצית ותפילין לא יילמד בהקשרם, דהיינו לצד דברים ו'? לצערי ההדתה קיימת גם ברובד העומק של התכנית. ההתעלמות מיאשיהו אינה מקרית, כך נמנעת האפשרות ליטול ח"ו את חיבור ספר דברים ממשה. בדומה, המניע ללימוד פרשת מרד אבשלום (שמ"ב יג-כ), מפסגת הסיפור המקראי, רק כיחידת בקיאות ולמידה עצמית לבחירה, הוא הרצון להמעיט במחדליו של דוד.  

מתוך 107 עמודי התוכנית 60 העמודים החותמים אותה מוקדשים לרשימה ארוכה של ניבים וביטויים. שוב, הרעיון לכלול ניבים, ביטויים וקטעים לבקיאות איננו חדש, אך היה ראוי שיופיעו בהקשרם. במקומם הם נותנים נפח לתכנית, וספק אם מישהו יעיין בהם. לעומת זאת בולט העדרן של תכניות ליחידות מוגברות. יתכן שתכניות למעוניינים להעמיק ידיעותיהם במקרא תפורסמנה בעתיד, לפיכך לא ברור מדוע אצה הדרך לפרסם תכנית שהינה חלקית.

לסיכום, לפנינו תכנית מלאת הצהרות, היא פונה אל "הלומדים" ושוכחת בדרך את המורים, שהם המתווכים האמתיים בין החומר הנלמד לבין הלומדים. היא לא נותנת הנחיות מספיק ברורות למורים, שחלקם לא עברו הכשרה מספקת לביצוע שלל המיומנויות המוצעות ללומדים. יש לזכור שבעיצובה של כל תכנית לימודים יש מעין הכרעה קנונית. מחבריה הם שקובעים מה יילמד וייהפך לחלק מעולמו התרבותי של הלומד, ואלו חלקים יהפכו למעין גנוזים וברוב המקרים נשכחים. בוגריה של תכנית זו יכירו את בראשית ושמות, זה מה שנותר מהאימפריה…

*  גירסה זו היא המקורית. המאמר התפרסם לאחר שינויי עריכה קלים מטעמו של העורך במדור "תרבות וספרות" של עתון "הארץ" ביום שישי י"א בסיון תשע"ח 25.5.18. 



תגובה 1:

  1. שמעתי שעד כסלו יעלו חומרים חשובים לאתר הרלוונטי ויינתנו בהם הדגמות ממספר מורים בפועל לכל פרק ופרק כיצד הם ממליצים ללמד אותו.

    השבמחק