יום שישי, 15 ביוני 2018

הטבע וטבע-האדם בשיר 'כל עפאי הסגלון' של רחלי איתן-אברהם

ד״ר צדוק עלון, סופר ומשורר

הקיבוץ המאוחד
הטבע וטבע-האדם בשיר 'כל עפאי הסגלון' של רחלי איתן-אברהם
בספר "שירת השחרור", הקיבוץ המאוחד 2017

כל עפאי הסגלון
כָּל עֳפָאֵי הַסִּגָּלוֹן שִׁנּוּ כִּוּוּן כְּרִיעָתָם לָרוּחַ הַהַפַכְפֶּכֶת 
אוֹר יוֹרֵד וְשׁוֹקֵעַ כְּנָהָר גּוֹאֶה וְנָסוֹג אֶל עַצְמוֹ בְּדֶצִיבָּלִים מִשְׁתַּנִּים.
לְעוֹלָם לֹא נֶחֱצֶה אוֹתוֹ נָהָר אַף לֹא פַּעַם אַחַת
כִּי שְׂפַת־הַיְּקוּם לוֹבֶשֶׁת וּפוֹשֶׁטֶת צוּרָה כַּמַּיִם.
מִכְחוֹל אֱלֹהִי צוֹבֵעַ שָׁמַיִם וָאָרֶץ כָּל רֶגַע מֵחָדָשׁ. 
זוֹרֵעַ נְגֹהוֹת שֶׁל אוֹר וָמַיִם בָּעָצְמוֹת מִשְׁתַּנּוֹת בַּדּוֹמֵם, בַּצּוֹמֵחַ וּבַחַי 
צוֹבֵעַ בְּגֹאָשׁ בְּגַעַשׁ אֵינְסוֹפִי // וְחָדָשׁ תַּחַת שֶׁמֶשׁ בְּכָל עֵת. 
השיר ממבט ראשון נראה כשיר המבטא התבוננות בטבע; אך שורה אחת בשיר מושכת את עינינו ומכוונת אותנו לראות כי השיר מבטא גם התבוננות בטבענו – בטבע האדם: "לְעוֹלָם לֹא נֶחֱצֶה אוֹתוֹ נָהָר אַף לֹא פַּעַם אַחַת". 
השינוי – הוא נושאו של השיר. השינוי אינו רק מאפיין את הטבע אלא אף אותנו. המחזוריות של אור ושל שקיעה מאפיינת לא רק את הטבע אלא אף את טבע האדם; האור אינו רק אור השמש אלא אף האור שבנפשנו.
השורה "לְעוֹלָם לֹא נֶחֱצֶה אוֹתוֹ נָהָר אַף לֹא פַּעַם אַחַת" היא מאוד אניגמטית. אנו יכולים להבין מדוע אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כדברי הירקליטוס - הכול משתנה; הנהר משתנה מהפעם הראשונה שנכנסנו אליו ואנו עצמנו משתנים מהפעם הראשונה שנכנסנו אליו. 
אבל רחלי מרחיקה והולכת בדרכו של תלמידו של הירקליטוס ואומרת: אי אפשר להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. זה מאוד תמוה. מדוע אי אפשר להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת?
יש שלושה מצבים בהם ניתן להבין את המשפט הזה:
המצב הראשון הוא שפשוט אין "נהר"; בכדי שאפשר יהיה לחצות נהר ולו פעם אחת צריך שיהיה נהר אבל אפשר ש"הנהר" אינו נהר אלא מצבור אינסופי של "מצבי נהר". הנהר שנכנסנו אליו בתחילת חצייתו אינו אותו נהר עם תום חצייתו.
המצב השני שאין "אני"; ה"אני" אינו קיים כי הוא משתנה בכל שניית זמן  ועל כן ה"אני" שהתחיל לחצות את הנהר אינו אותו "אני" שסיים את חצייתו של אותו נהר. ואולי אין כלל איזה "אני" מטאפיזי הנושא עליו את כל תחושותינו והרגשותינו.
השאלה הזו בעניין מציאותו של ה"אני" היא שאלה מעניינת כי באמת בכל פעם שאנו מנסים לחשוב עליו כלפי עצמנו אנו פוגשים את ה"אני" באחד ממצבי קיום ולא ברור אם יש ומהו אותו "אני" הנושא את כל המצבים. 
הדבר דומה לשאלה בדבר מציאותה של השמש – האם קיימת שמש שנושאת עליה את כל הקרניים שלה  או שמא השמש איננה אלא אוסף הקרניים שלה?  
הגישה השוללת את מציאות ה"אני" היא פסימיסטית; היא מציגה את ההוויה בעליבותה – הכול מקרי, שרירותי, מיכני, חומרי; אין "אני" קבוע המהווה עוגן (אין שמש המפיצה את קרניה). זהו מצב קיומי בעייתי מאוד: אין ממש משהו קבוע אלא הכול משתנה, ללא עוגן אנו תלושים ואנו אבודים ובהיעדר עוגן אחד אמיתי שאנו יכולים להיאחז בו אנו ממציאים כל מיני עוגנים על מנת שנוכל להיאחז בהם, וזה תהליך של תרמית עצמית. ובקיצור גישה כזו חושפת הן את ההוויה במערומיה והן אותנו במערומינו -- אם מאמינים אנו באיזה עוגן שהמצאנו לעצמנו הן זאת כי הונאה עצמית. 
המצב השלישי להבין את המשפט הוא – גם וגם; אין "נהר" וגם אין "אני".
למה מתכוונת רחלי? לאיזה מצב מכוונת היא?
לי אין ספק; שני מימדים רוצה רחלי להדגיש: מצד אחד את השינוי בטבע. השינוי בטבע הוא הכרחי, הוא אלוהי, הוא מבורך. נשים לב שבשורה האחרונה בשיר רחלי קוראת תיגר על קהלת ואומרת, 'יש חדש תחת השמש' – כל הזמן יש שינויים, ועל כן לא נוכל להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת כי הוא השתנה מן הרגע שנכנסנו אליו ועד סיום חצייתו; הוא החליף עצמו. 
מצד שני, אומר השיר כולו, ב"אני" אין שינוי; האסתטיקה שבשיר – והשיא אסתטי להפליא – אומרת הכול; ה"אני" שלנו נותר בעינו, הוא נושא את כל השינויים המתחוללים כמו שהשמש נושאת את קרניה. בו אין שינוי מהותי. ואולי רק בשל כך, הוא – ה"אני" – יכול להתבונן בשינויים שבטבע ולכתוב שיר כה אסתטי. 
השינוי, אומרת רחלי, הוא מהותי לטבע, אך אינו פוגע ב"אני" המטאפיזי שלנו; הוא אינו מהווה שינוי של ה"אני" שלי; להפך הוא מחזק אותו.
רחלי דוחה אפוא את  המצב בדבר אי מציאותו של ה"אני"; לדעתה אי אפשר להיכנס לאותו נהר ואפילו פעם אחת לא בגלל שאין זה אותו "אני" בתחילה ובסיום, אלא בגלל שאין הנהר אותו נהר.
יש לנו יחס אמביוולנטי לשינוי; מצד אחד איננו רוצים בשינוי; הלוואי והכול היה נשאר כך בנצח; הלוואי שה"אני" שלנו שאליו אנו כל כך מחוברים היה נצחי. השינוי מבהיל אותנו כי אין אנו יודעים מה סופו. מצד שני אם לא נשכיל להביט בשינוי, אם נפחד להתבונן בדברים כמות שהם – אנו עלולים חלילה להחמיץ את הכוונה האלוהית. השיר לא רק מבטא אפוא השלמה עם השינוי תוך הדגשת מציאותו של ה"אני" אלא יתרה מכך: הוא חולק כבוד לתוכנית האלוהית – למשיחת צבעים השונים כל העת במכחול האל על פני היקום. לא רק כָּל עֳפָאֵי הַסִּגָּלוֹן שִׁנּוּ כִּוּוּן כְּרִיעָתָם לָרוחַּ הַהַפַכְפֶּכֶת, אלא אף ה"אני", אומרת רחלי, כורע ברך מתוך מתן כבוד לתוכנית האלוהית, למסתורין האופף את היקום, למכחול האלוהי הצובע את הטבע כל העת בצבעים שונים. 
מנגד לשינויים בטבע נמצאת יציבותו האיתנה של ה"אני". זה אותו "אני" המתבונן בשינויים שבטבע; זה אותו "אני" – וכאן אני מצטט משיר קודם של רחלי כשהייתה צעירה יותר רק כדי להמחיש כי ב"אני" לא חל שינוי: זה אותו אני, אומרת רחלי בשירה המוקדם, אשר "מִמִּרְפֶּסֶת הַשִּׁירָה מִתְבּוֹנֶנֶת בַּיְּקוּם בְּמַבָּט הַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁכְנָה עַל בַּדֵּי הַזַּיִת מִצְבּוֹרֵי שָׁעוֹת. מְנַסָּה לְפַעְנֵחַ: מַה הַסּוֹד הַטָּמוּן בַּסּוֹבֵב בְּהַגִּיעַ כֵּסֶּה וְעָשׂוֹר הַצּוֹבֵעַ אֶת נוֹף הַקְּדוּמִים רְווּי הַדָּמִים בִּצְבָעִים רַכִּים שֶׁל פִּיּוּס וְחֶמְלָה?"
לסיום, זהו אפוא שיר על הטבע ועל טבע האדם; זהו שיר על השינוי התמידי של הטבע, שינוי שהוא רצונו של הבורא, שינוי שבגינו לא נוכל לחצות אותו נהר אפילו פעם אחת, וזהו שיר על יציבותו של ה"אני" זה המלא כבוד להוויה ולתוכנית האלוהית. השינוי – לא רק שהוא טוב ואינהרנטי להוויה, אלא אף הוא יפה; הוא אסתטי לחלוטין. רחלי ניצבת מול השינוי המפעים בטבע, מול האסתטיקה האלוהית הזו, והיא מצליחה להעביר אלינו את תחושותיה בשיר שהוא עצמו אסתטי להפליא. תחושה אחת כביכול פוקדת את הנפש הן אל מול השינוי האסתטי והן אל מול השיר האסתטי. לא רק מהשיר האסתטי היפה הזה אלא אף ממכלול יצירתה של רחלי נובעת ועולה התפעלות מההוויה; יש בתוכה רצינות עמוקה וכבוד גדול לקיום; היא מכבדת באופן רציני ועמוק את היקום, את ההוויה, את הטבע,  את הצמחים שבשדה, את העצים שביער, את החברה, את המשפחה, את השפה, את המילים, ואת השינוי "כל רגע מחדש"  – מה שמעניק הוד להוויה. זו תחושה שלופתת אותך לנוכח יצירתה; זה חוט שני העובר בכל יצירתה. 
והשיר הזה מביע "כריעת ברך" הן לשינוי בטבע, המבוצע בידי מכחולו של אלוהים, והן ליציבות של ה"אני"; בלא השינוי המתמיד והיציבות האיתנה של ה"אני" בתוך המסתורין בטבע ובתוך החידתיות הגלומה בהוויה - לא היו באים שירים לעולמנו, הנובעים מתוך ה"אני" שלנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה