פרופ׳ איתן מדיני, רופא
 |
| הוצאת ספרא |
׳החולה משולה בעיני לנוסעת, הממריאה מנמל תעופה א׳ ונוחתת בנמל תעופה ב׳, ובמהלכן של כמה שעות באוויר היא מחליפה הכול: גיאוגרפיה, אקלים, תרבות, שפה, מנטליות. הכול׳. (עמ׳ 129)
ברצוני להמליץ על הספר ״רואים לו לכדור הארץ״ לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ח 2018.
המחברת גליה אבן-חן היא סופרת משוררת ומידענית. ספרה, המונח עתה לפנינו, מורכב מארבעה ספורים ונובלה שבהם היא חושפת את נבכי הנפש האנושית מהמוכר כנורמלי דרך השולי עד לפסיכוטי, והפסיכוטי העמוק. מככבות בו דמויות מחיי היום יום ודמויות מעולם מחלות הנפש שרובנו איננו רגילים לפגוש בהן מחמת מחלתן. הדמויות חושפות את מחשבותיהן קשייהן והוויתן.
זה ספר בעל חשיבות עליונה לעיון וקריאה לכל אדם שבדרך זו או אחרת בא במגע עם מרקם שונה של בני אדם.
בספור “למשתמט״ אנו קוראים: ״אי אפשר ללמוד להיות פסיכי. פסיכי הוא פסיכי או שאתה כן או שאתה לא ״ (עמ׳ 10) אך כפי שנראה בהמשך, ניתן להעמיד פני פסיכי.
“למשתמט״ הוא הסיפור הראשון בספר. הוא מספר על זוג צעירים, אופק ואושרית, שחולים בנפשם. הם חלו בעת שירותם הצבאי ועתה מתקשים לעמוד באתגרים של חיי היום-יום. אושרית מגדירה אותם ״כמשוגעים כרוניים״, כאלה שאינם יכולים לחזור לחיים שפויים. הם ״המטופלים״ של פסיכיאטרים הנותנים להם תרופות פסיכיאטריות. הזוג מחליט לפתוח עסק בשם ״למשתמט״ שבו הם יציעו לנורמלים איך להשתמט מהצבא. הספור מסתיים בכך שהמשטרה באה לאסור אותם, שוטרת שמה עליהם אזיקים, אך השוטרים עצמם נעזרים בשרותיהם ולמרבה ההפתעה גם הם מגלים סימנים לערעור נפשי ומבקשים עצה כיצד להשתחרר מעבודה במשטרה למרות העובדה שהם יכולים פשוט להתפטר, אך כפי הנראה שום דבר אינו פשוט בחיים.
לכך אורך הספור אנו מבחינים בטשטוש בין התנהגות החולים הפסיכוטיים לבין הבריאים המטפלים בהם, ונראה שהמרחק ביניהם אינו גדול. גם בולטת האירוניה כשאופק אומר ״זה לא מוסרי לאפשר לאנשים להשתמט מהצבא״ ואושרית עונה לו בשאלה: ״ולשלול חרות בתקופת השרות?” ״ולשלוח אנשים בריאים למוות או לנכות זה כן מוסרי?״ ״ניתן להם את הידע שאינו זמין לכל אחד: הצגת פסיכוזות שאיש לא שמע עליהן ואנחנו מכירים היטב מעצמינו ומחבירנו הקרובים״ . (עמ׳ 10)
הספור השני ״מזל טוב״ דן בחייה של משפחה נורמלית כביכול: זוג הורים מצליחים בהייטק שמאוד עסוקים בחיי היום יום ולהם בן. גיבורת הספור וכן הדוברת היא אשה המתארת לבעלה את עבודתה הרוטינית וכן פרטים על חברה לעבודה שהנו במידה מסוימת שונה ״מוזר״ בהתנהגותו. גבר שהוא ההפך מהם אינו מצליח למצוא את מקומו בחיים וגם לא זוגיות. האשה להפתעתנו מחפשת את ניגודו של בן זוגה המרשים והמצליח ונמשכת לפליט זר אומלל וכן לחבר בעבודה שסובל מהשפלות בתחום הזוגיות. האשה שכביכול לא חסר לה דבר מתגלה כמי שחסר לה הסבל של האחר.
הספור השלישי הוא ״אסטרונאוטית כחול לבן״. גיבורת הספור היא אליס מילר, אשה בעלת רשיון טיס אזרחי אך לא התקבלה לקורס טיס בצה״ל ועתרה ללא הצלחה לבג״ץ. ספור פמיניסטי נגד העולם הגברי עליו לא התגברה, אך עמלה קשות ופתחה את הדלת לנשים אחרות, שרתה בצבא כקצינה מהנדסת אוירונאוטיקה חיה עם בן זוגה ההודי בכפר נופש בהרי ההימליה.
דמות נשית אחרת בספור היא אפרת מוחמד שהייתה טיסת בצה״ל ואסטרונאוטית ישראלית, ונפלה קורבן למרגל אירני. בעזרתה הוא מצליח להכנס לשורות נאס״א ואפרת קוראת לעזרתה של אליס מילר.
הספור הרביעי ״יובל״ מתאר את קשייו של בחור בעייתי הניכשל בכל תחום ותחום בחייו כולל בזוגיות.
יובל מפנטז על אורנה בנאי עליה הוא אומר ״כמה דמויות שהבחורה הזו מחליפה ממש קרניבל״ (עמ׳ (51 אישיותו הזורמת נמשכת אליה ממציאות לפנטזיה ללא הבחנה בגבולות. משאלותיו של יובל מתגשמות כשהוא פוגש בדמות אמהית שמתאהבת בו בעולם המציאות. הוריו מאושרים שבנם מצא את - מאי - אהובתו שלדעתם מתאימה לו בכל המובנים. היא מעניקה לו את החסר בחייו: רכות אהבה והדרכה. יובל הוא דמות נורמלית המהווה נגוד לדמויות בספור ״למשתמט״.
הספר מסתיים בנובלה ״רואים לו לכדור-הארץ״. הנובלה עוסקת, כמו בספור ״למשתמט״, בקבוצה של חולים פסיכיאטרים החיים במציאות פסיכוטית. קבוצת החולים נפגשת בבית חולים פסיכיאטרי לטפול יומי. חבריה משתנים: אנשים באים ואנשים הולכים עם החלמתם. יש כאלה הנותנים אמון באחרים ומספרים על עצמם באופן חופשי ויש כאלה המעדיפים לשתוק, להקשיב ולהרהר על עצמם.
דודו (שם גברי לאשה) היא הדמות המרכזית בספור הזה. זה עתה היא הצטרפה לקבוצה. הוריה מתוארים באופן מפורט וכן קורות חייהם, כרמיזה לסיבות שהביאו אותה למצבה הנפשי. ״תכירו, דודו היא בת שלושים ושבע פעם ראשונה אצלינו״ אומר הפסיכיאטר הקרח לקבוצה. הקבוצה עוברת תהליך שבו כל אחד מחברי הקבוצה תורם את חלקו לחבריו, מה שמאפשר לנו הקוראים לעמוד על שגעונו. אחת המשפטים הבולטים כאן הוא ״לרחמים אין רשות להרוג מתוך רחמים״ (עמ׳ 113).
דודו הפסיכוטית סבורה שחלק מחבריה לקבוצה הם טיפוסים חשודים, ״לחשנים״ של מנהיגים פוליטיים.
דודו - הלוחשת לאבו מאזן; אילן - הלוחש לג׳ורג בוש; ניצן -הלוחשת לקונדוליסה רייס ועוד. זה מדגים את תלישותם של המטופלים הללו מהמציאות. בעיני דודו הקבוצה הטיפולית היא מעין ועידת פסגה של מנהיגי העולם הקובעים את גורלו . ״אני מניחה את העתון בלי להוציא מילה מהפה, בכל רגע ורגע חגים ליווינים סביב כדור הארץ, מצלמים ומתעדים הכל אין שום אפשרות להסתיר את כל הסבל הרוע האכזריות והבושה, רואים לו לכדור הארץ״ (עמ׳ 115-114). ויש עוד טשטוש תחומים בנובלה: בין הקיבוץ שאותו עזב אביה של דודו בהשפעת אימה לבין הקבוצה הטפולית. ״הבלונדיני״ ו״בעלת הכרס והמועקות״ מזכירים לדודו את הוריה ובמצבה הפסיכוטי נראה לה שהם בעלי כח בלתי רגיל, אנשים מסוכנים, מרעילי בארות, פוגעים קשות באויבים ומפיצים מגפות.
גם בספור זה אנו עדים לטשטוש תחומים בין המטופלים והמטפלים. הפסיכיאטר בדרך מוזרה מודה לפתע למטופלים ״על כך שאתם משתפים אותי בחוויותכם״. ״בדרך כלל החזרה למציאות מלווה בתחושות אופוריות, שמתחלפות לסירוגין בתחושות דיכאוניות - אינני מתכוון להרחיב את הדבור עד כמה עשויה המציאות הרגילה היום יומית המציאות שלנו להיות מאיימת משמימה אפורה וחסרת תקווה.”
“אך גם יש תקווה ע״י תכנים חיוביים תרופות ושיחות יש מדי פעם במוקדם או מאוחר שיפור קליני יש לצפות לכך שתתעורר השאלה ״ מה אני עושה כאן בין האנשים החולים הללו?״
הספר כתוב בצורה נפלאה. הוא פוקח עיניים ומומלץ לקוראים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.