יום שישי, 29 ביוני 2018

אין השחר, החרדה וקוסמי שווא: וינייטת האחר המדומיין

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

ביום בו חנן האלוהים את האדם דעת, חננו גם בבינה. הדעת אומרת כי אין גבול למה שילודי אישה יכולים להשיג בשכלם, אם חכמים הם, אם הם מתעלים מעל החיה והבהמה שאינה יודעת אלא מה שחושי הקיום וההישרדות הטבעיים המוצפנים בה מורים אותה, ומעל לבורים ועמי ארצות שאינם משתדלים להתוודע ליותר ממה שהם זקוקים לו למעשה. באה הבינה ואומרת להם, קטנה הדעת מהשג את הכל. הכירו בה שהיא מוגבלת. היא כפנס ביער עבות שאין  לו סוף, מאירה את שסמוך לה, אבל משאירה כל מה שרחוק באפלה. ואדם מה הוא? 'הולך', מיום בואו לעולם עד ליום פטירתו, ופנס שלו מאיר את מקומו - אם רוצה הוא בכך ומפנה פנסו לאחור הוא מאיר גם קצת מעברו - אבל אל עתידו  לשם הולך כל יצור נוצר בזמן,  אין אור הפנס מגיע, ואת אשר יחכה לו שם לא יידע אלא כשיגיע.  כך נבראו הייסורים. 

יש לאדם דעת. אבל בדעתו הוא  הולך אל הבלתי נודע. הוא יכול לחשב כל צעד מצעדיו. לא את כל הסתעפויותיו. הוא לא לבד. הולכים עמו, או מולו, או כנגדו או נגדו 'הולכים' רבים, כל אחד בהם על פי דעתו, אף לא אחד מהם יודע כל הסתעפויות צעדיו, ולצעדי כולם דריסות רגל בגורל זולתם. הרשות נתונה, אבל שום דבר אינו צפוי. מן הצומת בו הוא נמצא ה'הולך' תמיד, יוצאות דרכים הרבה והוא בוחר באחת מהן על פי דעתו ושיכלו, וברי לו כי דעתו ושיכלו אינם מספיקים להודיעו לאן הדרך הולכת. הבינה אומרת לו 'זה דרכו של עולם, כך נבראת. אל תעלה בחומה המקיפה את הדעת. אי אפשר. היא גבוהה ממך'.  חכם נכנע. מוכה החרדה, קורא לקוסמים.
הם לא מכשפים. אין להם ברית לא עם השטן ולא עם רוחות המנשבות ממרומים או מתחתיות. הם מיומנים באמנויות המסירות כביכול את הלוט מעל הבלתי נודע. קוביות. יונים. עננים.  מאלף תאורו של הנביא ביחזקאל המציג בחזון את מלך בבל כעומד בצומת- 'אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ' מוקף קוסמים ה"היודעים" לפענח עתידות בלטיהם,  "כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם-קָסֶם  קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד.   בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל-שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק.   וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא... " (יחזקאל כ"א, כ"ו-כ"ח).  רבינו דוד קמחי,  הרד"ק, אינו אומר אם מלך בבל נעזר בקוסמים שהיו רבי אמנים במלאכת קסם אחת, או בקוסם אחד שתפריט קסמים בידו היה מגוון. שומעי לקחו של הנביא יחזקאל שחיו בנוף בו היה לקוסמים מעמד של ידוענים בציבור, של  "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כ"ד, ט"ו)  ידעו בדיוק מה זה 'קִלְקַל בַּחִצִּים', שָׁאַל בַּתְּרָפִים', רָאָה בַּכָּבֵד.  לנו,  שאנו חיים בנוף אחר, הוא מסביר " וכל זה ממעשי הקסם. ופירוש קלקל הוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי הקסם כמו שרואים בבוהן היד בצפורן לבהירות הציפורן וכן רואים בסוף וכן במראה, וכן רואים בכבד שיש לו בהירות ותרפים הם צלמים וראו בהם העתידות. ובשלשת מיני קסם אלה ראה נבוכדנצר אם ילך לירושלים שהיתה לצד ימינו או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו ונפל לו הקסם לירושלים. ואדוני אבי ז"ל כתב, 'קלקל' -ענין קלות, כלומר ירה החצים והפריחם באוויר לראות לאי זה צד יפלו". 
קוסמים אלה היו אנשי המדע בתחום היותר חשוב בחיי התרבויות והחברות  הטרום מדעיות, בין האמינו באל אחד בין ברבים, בין בכוחות הטבע הנושלים על גורלם. בתרבות הפרה – קולומביאנית, למשל,  קראו לו לקוסם, שהיה גם רופא אליל, גם נביא, 'ahmen' קרי, האיש היודע. הוא ידע - כי האמינו בו. האמינו בו כי בעולם בו הידיעה לא יכלה לתת מענה רציונלי לא לסבך ההווה ולא לתעלומות העתיד אחזו ב"איש היודע" כבעוגן הצלה מפני התעללות הגורל. הוא ידע.  הכל.  מעבר לגבולות היש. הוא יכול היה גם לשנות את העתיד. 
בלעם בן בעור, מעיר פתור בארם נהריים, היא קוסם רב מוניטין, מבוקש על ידי מלכים וראשי שבטים במזרח התיכון שרחש ובחש מלחמות שאי אפשר היה להכריע אותן בלהב החרב בלבד. היה צריך לקחת בחשבון שכוחות שרק הקוסם המיומן ידע לתקשר ולהשפיע עליהם -אם היה מגדולי הקוסמים- יוכלו לחץ ולקשת ולרומח ולסוסים ולפרשים  אם הרגיזו אותם, או זלזלו בהם, או עבדו אותם בנאמנות ובמנחות ובקרבנות. 
בלעם, היה כנראה מן המבריקים בקוסמי מסופוטמיה . חכמי התלמוד יודעים לספר כי קנה את פרסומו כבר בגיל צעיר. לדברי רבי חנינא, "לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם ( או על מצבת קברו בעבר הירדן) והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה" -בן שלושים ושלוש שנה שנים היה בלעם החיגר כאשר הרג אותו פנחס השודד- (סנהדרין ק"ו, ב').  לא פנחס גופו, אלא במלחמה בה עמד פנחס בראש. בן כמה היה כשנקרא לקלל את ישראל אם לא הגיע לחצי ימיו, לחצי שבעים, כשהרגוהו ישראל? 
אל עומת מסורת חכמי ישראל זאת יש מסורת אחרת שרואה בבלעם נביא אומות שכפלו ימי חייו על פני ימי חיי משה. "אמר רב סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית (סוטה י"א,א'). אם חיה  בימים בהם אמר פרעה "הבה נתחכמה לו"   הרי "כל אותן מאתים ועשר שנים שהיו ישראל בגלות מצרים עד מלחמת מדין חיה בלעם" ( רש"י בסנהדרין).  האיש היה אגדה בחייו, היו שראו בו כוכב שהבזיק פתאום, היו שראו בו מזקני חכמי הדורות, עושה פלא שכולו פלא. גם ביוגרפיות שלקוסמים  הן מסתורין.  עתים מאירות, עתים אין להן שחר.  על טבעיות.
בלק בן ציפור, מעזי המלכים  במזרחה של כנען, שצבאותיו היו למודי קרבות וניצחונות, שלח לקרא לו לאות קוסם נודע. הוא כנראה ידע כי בעימותים בין צבאות חמושים יש לצבאו יד אחת על צבאות מלכי האזור. אולם בעימות עם עַם שנע כנחיל עתיר ממדים במדבריות יימס לב החייל מלומד המלחמה. לפורקנו של המון עבדים משליטת האדיר במלכי העולם, פרעה, ולהתקדמותו חסרת התקדים במדבר אל עבר ארצות בתר מדבריות נושבות, לא היה ההסבר ארצי.  הוא היה זקוק לקוסם, שיפעיל קשריו עם אלוהי הרוחות לכל בשר  שישראל נעים בשמו, כדי שאלוהים זה יסתיר פניו מן האסופים האלה. לא נמצא כבלעם מפתור במואב.  הוצאת כל הון שבעולם להביאו, לשכור שירותיו, לא היה נחשב. קיומה של מואב  האוטו-מוחרדת היה תלוי בקוסם. 
העוקב אחר  סיפור המעשה הנורא  הזה , תמה עליו על בלק בן ציפור. מדברים ששם בפי שלוחיו נראה בעליל כי הוא חרד חרדה שגדשה את הסאה הרציונלית. " וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  . וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ( במדבר כ"ב א'-ג'). הכתוב מדגיש, לא בלק  חרד. וַיָּגָר מוֹאָב, העם כולו פחד. החרדה נתפשטה מן השורות אל המלוכה. העם בארץ פחד מן העם שחנה-לא לחם-סמוך לו.  מאוד. איש מהם לא ידע את ישראל. איש מהם כנראה אפילו לא ראה עבד עברי מימיו. אבל הוא היה על הגבולות. שונה. 
שונה זה מפחיד. הפחד משנה את פניהם של אלה שאדם מפחד מפניהם. כיון שהוא רואה בהם איום, הם גם נראים כמאיימים. להגדיר את השונה כאחר, הופך את האחר לשונה, ואת השונה לשונא. 
 המלך ידע כי אם לא ירגיע קוסם כבלעם את העם, יעלה העם על מלכו וייפרע ממנו על שלא הסיר מעליו את האיום של העם המשונה שיצא ממצרים וגלש כענן רע אל עבר ארצו.  רציונלית, לא היה לו ממה לפחד. לא היה בדעתם  של ישראל לכבוש את מואב. אפילו להילחם בו לא היה בדעתם.  הדבר נאמר לו בעליל. שלוחים הביאו לו את ההבטחה הזאת. הכתוב מעיד כי " וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי  ( אל משה) אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה" (דברים ב', ט'). צאצאיו של לוט, בן משפחתו של אברהם אביהם המייסד של העברים ישבו במואב. כל זה הובהר 'דיפלומטית' לבלק. אבל במקום בו החרדה מקדימה את ההתנסות, אין לעובדות סיכוי.  הוא לא האמין. 
את חרדותיו הוא פורש לפני זקני מדיין, בני בריתו. "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... " ( שם, ד').  הפחד מפני הזר נענה בדהומניזציה של הזר. ישראל לא היו חלכאים ונדכאים ששחררו עצמם מעול מוחק צלם אנוש. הם לא נעו לבקש מנוחה ונחלה. הם היו כשור הלוחך את ירק השדה של בעלים לא לו, כארבה המצל על החמה לבל תבשיל פירות הארץ הנכבשת." הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" ( שם ה').  לא אדם. שור. ארבה.  סופת מגפה שורצת מזיקים מעופפים שמלתעותיהם חרבות.   
המלך המבועת  לא מונה את ישראל.   עם העבדים הפדויים הוא אפוקליפטי. כמו שפרעה  ריסק את הרציונל שלו נוכח עבדיו , " וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ  הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.   הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" ( שמות א', ט') ונתגלה כמי שאחזו בולמוס של פחד א-רציונלי מעַם שהוא משל בו וכבש תחת רגליו, כן באותה לשון אומר בלק בן ציפור " הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". לא ישראל, לא עברים, לא שם,  אלא כינוי " הִנֵּה עַם",  משהו שלא נודע עוד בעולם, מגפה , פגיעה רעה של חיצון. הרואה בהגירה איום, לא בוחן אותו על פי סרגלי חישוב. הוא תמיד 'רַב וְעָצוּם', הוא לעולם 'פֶּן-יִרְבֶּה', הוא מתרבה על טבעית, מניינו על טבעי, מכתו  הבלתי נמנעת היא על טבעית. כך היה מעולם. כך לעולם. 
כוחה הדורס של החרדה מתברר גם אל נוכח העובדה ההיסטורית – באותם ימים- כי מואב הייתה אומה שהכתה אויבים שהטילו אימה על כל סביבתם.  "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים.  רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים" ( במדבר שם, י'-י"א).    בעיקר משום כך, לא רק מפני שמואב הובטחה לבני לוט, הורה ה' לישראל לא להתגרות במואב. כך מפרש הנצי"ב, רבי נפתלי צבי ברלין  ( 1817-1893) ב "העמק דבר" .  על הפסוק " הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים  רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים" הוא אומר, " ואם כן  היה סבה שלא יהיו יכולים לכבשם" ( שם , י"א-י"ב). הפסוק מזכיר כי המואבים יכלו לצאצאיהם של הענקים המיתולוגיים, הרפאים, על שבט האימים.  רש"י מפרש "אמים - על שם שאימתם מוטלת על הבריות" וב'שפתי חכמים' המתלווה לרש"י, מבהירים  "האמים - מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם". מואבים של אותו דור היו  צאצאי מדביריהם של ענקים  שהטילו אימה. באתוס שלהם, הם היו יוצאי חלציהם  של המנצחים הגיבורים שגברו על המאיימים באויבים. בעיני ה', על פי הנצי"ב,  היו בעלי עוצמה צבאית שאי אפשר היה להם לישראל לגבור עליה. למה  אם כן אחזה אימה גדולה כל כך את המואבים - העם, את בלק בן צפור- המלך, למה עד שנזקקו לקוסם בשיעור קומתו של בלעם כדי להינצל מן המכה שלדידם עמדו ישראל להנחית עליהם. למה נבהלו מפני העתיד שעצם נוכחותו של ישראל בשכנותם עמד – לחרדתם- להביא עליהם?  הלא ישראל, רציונלית, לא  היו יכולים להם.
התשובה לכך מחרידה מנוחה. ישראל, כמו במצרים, נחזו כאיום. איום מדומיין גדול מאיום מדיד. איום מדיד יש לו גבולות, מדדים, גדלים, משקל מוכח. גם מי שאינו מאוים יכול למדוד אותו. אבל איום מדומיין, רק מי שמדמיין אותו רואה את אימתו. אם הוא רחוק, המאוים רואה אותו כקרוב. אפילו יימדד המרחק הגיאוגרפי בין האויב כביכול לבין המרגיש עצמו מוקף, לא יאמין המאוים לא לשום סרגל ולא לשום מאזניים, ויוקיע את המציאות כמזויפת, ואת העובדה כבדויה , ורק את פחדיו  יקבל כאמת שעין זולתו לא רואה ואף על פי כן היא  היא האמת האחת. הזר אפילו אם הוא רחוק שנחרדים מפניו  הוא קרוב, הקרב, השונה שמגיע אפילו אם הוא חונה, מוכיח שיש ממה לפחד.   העובדה שמואב ופרעה מפחדים 'פחד מוות' מישראל , יוצרת את ה'ישראל' המאיים להמית את פרעה, את מואב, את כל מי שכמותם  רואה בישראל עם שיצא ממצרים ומאיים מאז על העולם, על יושביו, על נשיו וטפיו, ואין עצה ואין מנוס אלא -או להודות כי מפני שאם ישראל נהנים מברית קמאית עם רוחות שטניות המבקשות לעקור את העמים ההגונים והטבעיים מן העולם יש לנהל מלחמה ברוחות השטניות באמצעות קוסמים המאומנים בכך, או - לגרש את ישראל מן הארץ, לכל פינה הפנויה לקבלם, ואם אין פינה כזאת, לגרשם לעולם התופת שמחוץ או מתחת לעולם הזה. 
פנחס 'קטל' את בלעם בן פעור כשהיה בן שלושים וארבע, או בן מאתיים וארבעים ,או לא הרגו  בעצם בכלל...... אבל, בלעם זה, גם אם פגיעתו רעה,  קוסם שבו מדומיין כמו שהעם המקולל מדומיין.  אם יש לו לבלעם זה כח ולכשמותו כוח - ודברי הימים  מעידים כי היה לו ויש לו, כוח שיש לו הוא  כוח ברוטלי, ארצי, שאין בו לא עוצמה מאגית ולא יכולות על טבעיות.  הוא עצמו יודע זאת.  בנוח עליו הרוח, הוא מודה כי לא  'הִנֵּה עַם'  שאין מנוס אלא להתחכם לו, לקללו, לגרשו מעולמם של אלוהים ואדם,  להדביר  אותו עד דומה, אלא  " הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא"  כי על כן  "לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל" ( שם  כ"ג-כ"ד).

ערב שבת פרשת בלק התשע"ח

תגובה 1: